שו"ת רדב"ז/אלף קנו
אלף קנו עריכה
שאלה מעשה שהיה בראובן שגירש את אשתו ואמר לה ע"מ שלא תנשא לפלוני והעדים מעידים שלא אמר לה עד חמשים שנה אלא עד לאחר שעה והעדים מעידים נמי שלא אמר לה על מנת שלא תנשאי אלא על מנת שלא תנשא והבעל מכחיש אותם ואומר שאמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני ולפלוני עד חמשים שנה והביא כתב ידו שהיה מסודר אצלו מה שהיה צריך לומר לה בשעת הגירושין וכתוב בה על מנת שלא תנשאי לפלוני ולפלוני עד חמשים שנה. ועתה יורה המורה האם המעשה קיים והתנאי בטל או אם המעשה ג"כ בטל ואם תמצא לומר צריכה גט אחר אם יכול לגרשה בלא שום תנאי או צריך שיתנה כמו בתחלה שיש מי שרצה לומר כי מפני שלא אמר תנשאי אלא תנשא משמע שמדבר עם אחרת ולפיכך אין התנאי כלום והגט קיים והביא ראיה מהא דכתבינן בגט די תיהוייון שהוא מדבר לנוכח עמה ואם יאמר די תיהויין בב' יודין יראה שהוא מדבר עם ב' נשים זולתה. עוד יש מי שאומר שאין צריך להמלך בבעל לכתוב גט שני כיון שאמר מאחד עד מאה כפי ראות הדיין אין צריך יותר ועל הכל יבאר כ"ת באר היטב ושכרו כפול מן השמים: תשובה העדים נאמנים במה שאמר ובמה שלא אמר נאמנים לומר שאמר ע"מ שתנשא ונאמנים לומר שלא אמר עד חמשים שנה אלא אחר זמן ולא מפיו אנו חיים וכ"ש דאגב טירדיה לא יהיב אדעתיה לתקן דבריו ולשונו אעפ"י שהיה מסודר אצלו בתחלה. ולענין דינא אם צריכה גט שני או לא תליא באשלי רברבי לדעת הרמב"ם ז"ל אינו גט וצריכה גט שני שכך כתב פ"ח מהלכות גירושין הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתה יין לעולם וכו' אבל אם אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני עד חמשים שנה הרי זה גט ולא תנשא לו כל זמן שהתנה עד כאן. וטעמו ז"ל כיון שלא קבע זמן אי איפשר שיגיע זמן שתהיה מותרת במה שהיתה אסורה וכיון שכן אין זה כריתות. אבל אם קבע זמן לאיסורו שאפשר שיגיע זמן שתהיה מותרת במה שנאסרה הרי זה כריתות. ודעת שאר המפרשים שכיוצא בזה הוי כריתות אפי' שלא קבע זמן לאיסורו ולזה הסכים הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומחלוקתם תלוי בסוגית גמרא נדרים על הבבא המתחלת ביתך שאני נכנס וכו'. הא למדת כי לדעת הרמב"ם ז"ל דהוי אתריה אין זה גט כריתות וצריכה גט שני. ולענין מה שאמרו העדים שאמר על מנת שלא תנשא ולא אמר על מנת שלא תנשאי אין הכי נמי שלשון תנשאי הוא יותר מדוקדק. אבל אם אמר לה על מנת שלא תנשא תנאי גמור הוא דהכי קאמר לעדים אני מגרש אשה זו על מנת שלא תנשא לפלוני ולא דמי לדי תהויין בב' יודין דמשמע טפי שמגרש שתי נשים שמדבר עמהן ונמצא שאינו מגרש לזו. ואפי' אם תרצה לדמותה להאיך ממש שאני התם דתקינו רבנן לשון הגט מבורר ומבואר שלא יהיו בו ב' משמעיות תדע שהרי אם כתב די תהויין בב' יודין הגט פסול מדרבנן אבל מן התורה הגט הוא כשר הואיל ומשמע נמי דמגרש לזאת האשה. ובנדון דידן נמי אפי' לפי דבריך התנאי תנאי מן התורה ולא גירש אותה אלא על תנאי זה כ"ש שלשון על מנת שלא תנשא לשון תנאי גמור הוא לאשה זו כדכתיבנא וזה ברור. ולענין אם יכול לגרש בגט שני בלא תנאי איני רואה לסמוך על זה להקל כנגד כל גאוני עולם שאמרו שזה כריתות וכיון שנתגרשה פעם ראשונה על מנת שלא תנשאי לפלוני מה יועיל הגט השני אשה מגורשת הוא מגרש הילכך אין לו תקנה אלא שיחזור ויקדשנה ולא יברך ואחר כך יכתוב לה גט וימסרנו לה בלא תנאי ותהיה מותרת להנשא לאותו פלוני שאסרה עליו בגט הראשון. ותקנה זו כתבה הרא"ש ז"ל בתשובה. ומה שכתבתי שלא יברך ברכת אירוסין הוא לחוש לסברתו של הרמב"ם ז"ל שאמר שאין זה כריתות הילכך אכתי אשתו היא והויא ברכה לבטלה. ולענין אם צריך להמלך בבעל בכתיבת הגט השני ודאי כי צריך להמלך דבשלמא אם היה הפסול נופל בכתיבת הגט או בחתימתו עדיין לא נתבטלה שליחותן שהרי אמר להם עד שיצא אחד כשר לפי ראות הדיין אבל כיון שנכתב ונחתם הגט בכשרות כבר עשו הסופר והעדים שליחותם והפסול לא נפל אלא בתנאי צריך לאמלוכי ביה ויאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום דגרסינן בגטין פרק התקבל ההיא דהוו קרו לה נפתה אזול סהדי וכתוב תפתה אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתה עשו עדים שליחותן כלומר ואינם שלוחין לכתוב גט אחר כשר עד דאמר להו בעל מתקיף לה רבא מי קאמר להו כתובו חספא ויהבו לה אלא אמר רבא אי כתיב סהדי גיטא מעליא עשו עדים שליחותן. מתקיף לה רב נחמן מי קאמר להו כתובו ואנחו בכיסייכו אלא אמר רב נחמן כותבין ונותנין לה אפי' מאה פעמים. בעא מיניה רבא מרב נחמן כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סלקינהו או דילמא לטירחא דידהו חיישי אמר ליה רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו וסלקי בתיקו ולחומרא נקיטינן הילכך לא כתבינן עד דממלכינן בבעל ועד כאן לא אמרינן הכי אלא היכא דאמר להו כתבו ותנו גט לאשתי ועלה איבעיא לן כתבו ותנו לשליח או כתבו ותנו לשליח ויוליך אבל אם אמר כתבו וחתמו גט כשר והוא מגרשה על ידו כנדון דידן שמגרש אותה בעצמו ודאי כיון שכתבו וחתמו גט כשר ונתנו ביד הבעל עשו שליחותן ואם נאבד או נשרף מיד הבעל צריך לאמלוכי ביה וכ"ש בנדון דידן שנפסל בנתינתו דודאי צריך לאמלוכי ביה. וכתב הריטב"א ז"ל עלה דהא דרב נחמן דאמר כותבין ונותנין אפי' ק' פעמים וז"ל ודוקא כל כמה דלא יהיב לה גט כשר אבל אי יהיב לה גט כשר תו לית להו רשותא למיכתב גיטא אחרינא והאי מאה פעמים דקאמר אכתיבה קאי ולא אנתינה עד כאן. וא"ת כיון דמצו למיכתב אפי' עד ק' בלא רשות הבעל למה תקנו שיאמר הבעל אפי' עד מאה עד שיצא אחד כשר כפי ראות הדיין הא בלאו הכי נמי מצי למכתב אפי' עד מאה. ויש לומר דאי נכתב גט כשר מן התורה אפי' שהוא פסול מפני דקדוק אחד מדקדוקי הסופרים הרי כבר עשו העדים שליחותן שכבר כתבו גט כשר מן התורה. אי נמי לפעמים פוסלין את הגט משום נדנוד חומרא בעלמא משום הכי תקינו שיאמר הבעל שיכתוב ואפי' עד מאה עד שיצא אחד כשר לגמרי כפי ראות הב"ד שהגט ניתן בפניהם ושוב לא צריך לאמלוכי ביה ומנהג יפה הוא: כללא דמלתא דכולא סוגיין דפרק האומר ומאי דאבעיא לן עלה הוא במי שמגרש או ע"י העדים או ע"י שליח. אבל המגרש על ידי עצמו לא עשה אותם שלוחים אלא לכתוב ולחתום גט וכיון שעשו כן נסתלקה שליחותן ואפי' נאבד מיד הבעל קודם נתינה צריך לאמלוכי ביה ואפילו באומר כתבו ותנו לשליח ויוליך סלקא בתיקו ולחומרא נקיטינן דאיסור תורה הוא וכן הסכימו המפרשים ז"ל. וגדולה מזו כתב הריטב"א ז"ל שאם נאבד הגט מיד האשה אחר שנתגרשה והיא רוצה ראיה להנשא אין כותבין לה גט אחר ונותנין לה אע"ג דאיכא למימר מה נפשך אם הגט הראשון פסול לא עשו עדים שליחותן ואם הגט הראשון כשר כבר היא מגורשת ומאי פסידא איכא אפ"ה אין כותבין ונותנין לה גט אחר דכיון שכבר עשו עדים שליחותן הויא לה עדות שקר הא למה זה דומה לעדים שראו שגירש פלוני את אשתו והלכו והעידו שמת בעלה או להפך דהא עברי על לא תענה ברעך עד שקר או על מדבר שקר תרחק עכ"ל ודברים ברורים הם. וכ"ש בנ"ד אם יכתבו בלא רשות הבעל עברו אלא תענה ואמדבר שקר תרחק והגט אינו גט שכבר עשו שליחותם. הנראה לענ"ד כתבתי: