שו"ת רדב"ז/אלף קמה

אלף קמה

שאלה שאלת ממני אודיעך איך ינהגו בני ארץ ישראל הבאים למצרים בענין התפלות בב' ימים טובים של גליות ובענין עשיית מלאכה כי ראית רבים פורצים גדרן של ישראל ואומרים של א"י אנו. ומהו עקירת דירה ודעתו לחזור בענין זה הכל יבאר כבוד תורתך כי הוא דבר שאנו צריכין לו תמיד:
תשובה גרסינן בפסחים פרק מקום שנהגו אמר ליה רב ספרא לרבי אבא כגון אנן דידעינן בקיבועה דירחא בישוב לא עבידנא מפני המחלוקת במדבר מאי. אמר ליה הכי אמר רב בישוב אסור במדבר מותר עד כאן. ואיכא למידק עלה והרי בני בבל נמי בקיאי בקבועא דירחא ואפ"ה עושין שני ימים ואם כן איך היה עושה מלאכה ביו"ט שני. ותירץ ר"ת ז"ל שהיה רב ספרא במקום שהיו מגיעין שלוחי ב"ד ולא היו עושין אלא יום אחד והיינו בקבועא דירחא שהיה יודע מתי נקבע החדש דהתם ליכא למיגזר שמא יעשה מלאכה ביום טוב ששומעין קידוש החדש וכן העלו בתוספות וכן העלה הריטב"א ז"ל והדבר מוכרח בעצמו. ונמצאת למד שזהו ממש ענין שאלתנו שבאין מארץ ישראל שאין עושין אלא יום אחד למצרים שעושין שני ימים טובים ואסיקנא בישוב אסור במדבר מותר. וכתבו בתוספות דבישוב אסור אפילו בצנעא ואפילו דעתו לחזור דלא אפשר למלאכה בצנעא כמו שאר דברים עד כאן. וכתב רבינו זרחיה הלוי ז"ל עלה דהך דרב ספרא הני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביום טוב שני בישוב אפילו דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט איסורו בכל הגולה כולה ואין לפרוץ. ובמדבר מותר אפילו אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע לישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם ונעשה כמותם ואסור בין בישוב בין במדבר עד כאן. וכתב עליו הריטב"א ז"ל ודבריו בזה נכונים וברורים וכן כתב בספר כל בו בשם ר"ז הלוי ז"ל. הא למדת שהבאים מארץ ישראל למצרים אסורים בעשיית מלאכה אפילו בצנעא ואפילו דעתם לחזור מיד לא"י אבל במדבר מותרים בעשיית מלאכה. ומה שי"ל בזה אם כבר יצא מן המדבר והגיע ליישוב מצרים אבל עדיין לא נכנס למדינה מהו ואם יש ישוב ישראל באותו המקום שהגיע לו פשיטא לי דאסור בעשיית מלאכה כי קמבעיא לי דליכא ישוב מאי כיון שיצא מן המדבר אסור בעשיית מלאכה או דילמא כיון שעדיין לא הגיע לישוב ישראל למאי ניחוש. ונראה לי דרך סברא שאם אין דעתו לחזור כיון שנכנס לישוב מצרים שעושים שני ימים הוקבע ביניהם ונעשה כמותם וחל עליו תורת מנהגם דהא איכא תרתי. אבל אם דעתו לחזור למקומו כיון שעדיין לא הגיע למקום ישוב ישראל מותר בעשיית מלאכה. ואמינא לה מדיהיבו טעמא בתוספות דלא אפשר למלאכה שתעשה בצנעא משמע שאם היה אפשר להעשות (רצונו) [בצנעא] מותר וכיון דליכא ישראל באותו המקום שהגיע לו אפשר ואפשר הוא שתעשה בצנעא והכל הוא בצנעא הילכך מותר בעשיית מלאכה דאיכא נמי תרתי חדא שדעתו לחזור למקומו ועוד שעדיין לא הגיע ליישוב ישראל. וא"ת אי איתא דהא דרב ספרא ומאי דפשיטו מדרב הלכתא היא אמאי השמיטו הריא"ף והרא"ש ז"ל בפסקיו. וי"ל כיון דכתב כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאיתרא וכו' וכתב תירוצו של רבאשי דהוא בתרא דאמר אפילו תימא מא"י לבבל הנ"מ שאין דעתו לחזור רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה וקי"ל כרב אשי דהוא בתרא ולמדנו מהא דרבה בר בר חנה דבאכילה דאפשר בצנעא עושה כמקומו כיון דדעתו לחזור אבל מלאכה דלא אפשר בצנעא אפילו דעתו לחזור אסור. והיינו הך דרב ספרא דבישוב שיש מי שרואהו ליכא צנעא. אבל במדבר שהכל צנעא מותר תדע דהכי הוא שהר"ן ז"ל הקשה מהא דרב ספרא עלה דהא דרבה ותירץ לה וז"ל. וא"ת והיכי אמרינן דבדעתו לחזור דכיון דלא מתסר אלא מפני המחלוקת דבצנעא שרי והא אסיקנא בדרב ספרא דהוה ידע בקבועא דירחא דבישוב אסור ובודאי דעתו לחזור הוה דאי לא כיון דבבבל הוה ודאי אפילו במדבר אסור הוא ואפילו הכי אמרינן דבישוב אסור. י"ל דלא דמי אכילה למלאכה דמלאכה קלא אית לה ובישוב מיפרסמא מילתא מה שאין כן באכילה עד כאן. הא למדת דמלאכה לעולם אסורה ביו"ט שני לא שנא דעתו לחזור או אין דעתו לחזור. ואכילת דבר שנהגו במקומו היתר ובזה המקום שהוא שם נהגו איסור אם דעתו לחזור ובצנעא מותר. ולענין התפלה צריך לדעת אי הוי מילתא דמפרסמא ודומיא למלאכה או אי הוי מילתא דצנעא ודמיא לאכילה. ונראה לי דהוי מילתא דצנעא מכל שכן דאכילה דהשתא אם אכילה שאפשר שיראו אותה כעובדא דרבה שהוצרך לכסותה קרינן מילתא דצנעא תפלה שהוא בלחש ואין אדם מכירו אם מתפלל י"ח או שבע ודאי דהוי מילתא דצינעא וכל שכן אם מתפלל בביתו. הילכך כיון שדעתו לחזור יתפלל י"ח במקומו וכן המנהג. תו איכא טעמא אחרינא שאם מתפלל י"ח לא נמצא שקרן בתפלתו ויצא ידי חובתו דאפילו בשבת אם התפלל י"ח יצא. אבל [אם] מתפלל שבע נמצא שקרן שאומר את יו"ט מקרא קדש הזה וחותם מקדש ישראל והזמנים. ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דחול המועד נקרא יו"ט ניחא ביו"ט ראשון ביו"ט האחרון מאי איכא למימר. ועוד דלא יצא ידי חובתו בשבע דאטו מפני המחלוקת נאמר לו שיתפלל תפלה שאינו יוצא בה ידי חובתו ואין להוכיח שלא יתפלל תפלת המועד לפי שמוציא שם שמים לבטלה שחותם מקדש ישראל והזמנים דהא אנן ידעי בקיבועא דירחא ואפ"ה מברכינן לה. וכן בחול המועד במוסף מברכים לה דבכל זמן שיברך אותה שפיר מברך שקדשת את ישראל והזמנים. ודמיא למאי דאמרינן במגילה סדר הבדלות הוא מונה. ולענין המלבוש לפי שיש לנו בגדים מיוחדים לשבתות ומועדים ובגדים מיוחדים לחול רואה אני שילבש בגדי המועד דהוי מילתא דפרהסיא שהרואה אומר כחול הוא נוהג ואע"ג דלא שייך מפני המחלוקת אלא אם עושה מלאכה שאסורה לבני העיר או אם אוכל מאכל שהוא אסור לבני העיר אבל במלבוש ליכא קפידא מכל מקום כיון שחייב אדם לכבד את השבת והמועד בכסות נקייה ולשלשל את בגדיו אם אין לו וזה לובש בגדי חול ואמש היה לבוש בגדים נאים והיום בגדים צואים שייך לומר גם כן מפני המחלוקת ואל ישנה. הכלל שינהוג בכל דבריו כשאר בני העיר חוץ מאכילה ובצנעא. ולענין לבשל מיו"ט שני לשבת בלא הנחת עירובי תבשילין הדבר נראה ברור שהוא מותר לבשל שהרואה אומר הניח עירובי תבשילין או על אחרים סמך וזה פשוט. ולענין מהו פירוש דעתו לחזור אם מיד או לאחר זמן. גרסינן בפרק מקום שנהגו במתניתין ההולך ממקום שעושים למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה מפני המחלוקת. וא"ת אי מתני' כשדעתו לחזור אמאי נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והלא דעתו לחזור למקומו. ואי מתני' בשאין דעתו לחזור אמאי נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם הלא כבר עקר דירתו משם. ויש לומר דמתניתין בשדעתו לחזור ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם לא מדינא אלא מפני המחלוקת. והיינו דקתני סיפא ואל ישנה מפני המחלוקת. וכיון דטעמא הוי משום הכי בצנעא מותר וכדכתיבנא לעיל וכן פירשו המפרשים ז"ל. וראיה מדגרסינן בפרקא קמא דחולין כי סליק רבי זירא אכיל מוגרמת דרב ושמואל ומקשינן ורבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם. ואסיקנא הני מילי בשדעתו לחזור ורבי זירא אין דעתו לחזור הוה. וקשיא לן השתא דמהכא משמע דמתניתין בשדעתו לחזור ואלו הכא בסוגיא דפרק מקום שנהגו משמע דמתניתין בשאין דעתו לחזור כדתריץ רב אשי כדפריך עליה דרבה בר בר חנה דאכל דאיתרא ולית ליה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ומתרץ רב אשי מתני' בשאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה ופסקה הריא"ף ז"ל וכדכתיבנא לעיל. וליכא לתרוצי דאמוראי פליגי בה רבי זירא מפרש בדעתו לחזור ורב אשי בדאין דעתו לחזור דכיון דקיימא לן כתירוצו של רב אשי היכי פרישו לה כל המפרשים למתני' בשדעתו לחזור. ומה שנראה מדברי הר"ן ז"ל לתרץ קושיא זו דהכי פרכינן עליה דרבה בר בר חנה דהוה סלקא דעתין שלא היה דעתו לחזור וכי היכי דתנן במתני' דכל שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא ואפילו בצנעא ה"נ כל שאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא ואפילו בצנעא דחד טעמא הוא. ותירץ רב אשי דזה הדין נוהג במי שאין דעתו לחזור שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינ' אבל רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה ואין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אלא מפני המחלוקת. ואם כן בצנעא מותר והשתא מתני' לכ"ע בדעתו לחזור מתפרשת וחדא מדינא וחדא מפני המחלוקת הא למדת דמתני' בשדעתו לחזור. ואם כן צריכין אנו לדעת עד מתי נקרא דעתו לחזור ולכאורה היה נראה דכיון דלא פירשו בה מידי כל שדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה. אבל כד מעיינת בה שפיר אין הדין נותן שיהיה דעתו לחזור לזמן מרובה וינהוג כקולי מקום שיצא משם ואפילו בצנעא וגם אין שורת הדין שיהיה דעתו לחזור מיד למקומו ולא ינהוג כקולי מקום שיצא משם בצנעא לפיכך נראה לומר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ולא נפטר מחומרי מקום שיצא משם אלא בשאין דעתו לחזור כלל. אבל קולי מקום שיצא משם אינו נוהג אפילו בצנעא אא"כ דעתו לחזור מיד וכן כתוב בספר כל בו וז"ל. ובקולי מקום שיצא משם שפוסקין שלעולם אינו נוהג אותם אם אין דעתו לחזור מיד ואעפ"י שדעתו לחזור לאחר זמן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם עד כאן לשונו. ולפי שטה זו רבה דאכל דאיתרא דעתו לחזור מיד היה ולפיכך נהג כקולי מקומו ובצינעא וכדכתיבנא. ורבי זירא דאכל מוגרמתא דרב ושמואל כקולי מקום שהלך לשם לא היה דעתו לחזור כלל. והשתא דאתית להכי ומפלגינן בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן מצינן לתרוצי קושיין דלעיל דהכי משני רב אשי עלה דהא דרבה דאכל דאיתרא מתני' בשאין דעתו לחזור מיד ורבה דעתו לחזור מיד הוה. אבל מתני' דעתו לחזור אחר זמן והכי מתרצי לדר' זירא דאכיל מוגרמתא מתני' דעתו לחזור לאחר זמן ורבי זירא אין דעתו לחזור כלל והרי זה עולה יפה. ומה נקרא מיד ומה נקרא לאחר זמן כל מי שבא למכור סחורה משם או לקנות סחורה בכאן או העולים לירושלים לזיארה נקראו דעתו לחזור מיד. אבל הבאים לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה אעפ"י שלא עקרו דירתם משם נקרא דעתו לחזור לאחר זמן ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו אף עפ"י שדעתו לחזור להתיישב בא"י לא נקרא דעתו לחזור כיון שנתיישב במצרים דאלת"ה כולנו דעתנו לחזור ולדור בא"י דעל זה הטעם אנו סומכין לדור במצרים אעפ"י שהתורה אמרה לא תשוב בדרך הזה עוד דכיון שאין אנו יורדים להשתקע אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לא"י אין אנו עוברין. נמצאת למד לפי דרך זה שהבאים מא"י ואין דעתם לחזור או שעקרו דירתם משם לגמרי הרי הם כבני מצרים לכל דבריהם מדינא והיינו דרבי זירא. ואם דעתם לחזור לאחר זמן היינו מתניתין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת ל"ש בצינעא ול"ש בפרהסיא. ואם דעתם לחזור מיד נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם בפרהסיא אבל בצינעא עושה כקולי מקומו. אם הוא ענין מלאכה כנדון דידן במדבר אבל בישוב לא כלל והיינו דרב ספרא. ואם הוא ענין אכילה בצינעא מותר והיינו דרבה בר בר חנה דאכל דאיתרא ובפרהסיא אסור והיינו דכי אתו הנך אמוראי כסייה. ולענין תפל ובישול הוו דברים שבצנעא ונוהג כעירו. ולענין מלבוש הוי דבר שבפרהסיא ולובש בגדי יו"ט וזה לפי שטת התוספות והר"ן ז"ל וקצת מפרשים אבל לפי שטת הרמב"ן והרא"ה והריטב"א מתני' אתיא כפשטה בכל גוונא אלא ישנה מפני המחלוקת. וז"ל הר"י ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל ועל כל פנים צריכין אנו למודעי לדברי רבינו הגדול הרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה דמתניתין דהדר ותני לא ישנה מפני המחלוקת מילתא פסיקתא נקט ואפילו בשדעתו לחזור ואפילו כולם חכמים יודעים את התורה ואפילו בחדרי חדרים. ובהא אתיא מתניתין רישא וסיפא בחדא גוונא דרישא איירי בחד צד במקום דליכא למיחש למחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל. ולרב אשי בתר עיקר עירו והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם. ובאור דברים אלו המנהגות על ג' דרכים דכל שהיה מנהג בטעות נשאל ומתירים לו כדברי הירושלמי ואפילו בכותאי נמי כיון דנשאלין ומראין שהלכה רופפת בידם מכל מקום אין נוהגין היתר בפני כותיים וכיוצא בהם שאינם בני תורה והיינו מתני' דקתני דברים המותרים וכו' דלהתירו בפניהם אינו רשאי אבל להתירו להם אפשר בשנשאלו. וגם כשלא נשאלו מתירים להם בעל כרחם כשיש במנהגם חשש גרם איסור וכההיא דבית שאן וזו אינה ענין למשנתינו כלל ולא הוה צריך לפרושי דפשוט הוא דמנהג בטעות לא שייך חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם שאפילו לבני העיר עצמן היה לנו להתיר אי לאו דאינהו כותאי ואין לנו אלא להשמט מסירכא דידהו שלא יחטאו על ידינו והיינו שלא לנהוג היתר בפניהם. והדרך השני הוא מנהג שאנו בטעות אלא שרצו להחמיר על עצמן בין על פיהם בין ע"פ תלמיד חכם והדבר הוא מותר מן הדין בלא שום מחלוקת כמלאכה בערבי פסחים קודם חצות ואפילו יש בדבר מחלוקת אלא שהאוסר יחיד כנגד רבים וכיוצא בו כל שנהגו בדבר להחמיר והוא שידעו שהוא מותר מנהגם שריר וקים ואפילו כולם חכמים יודעים את התורה כולה אין מתירין להם וההולך לשם אינו נוהג שם היתר ואפילו בחדרי חדרים ואפילו בדעתו לחזור שכל כיוצא בזה יש לחוש למחלוקת וזו היא משנתינו דקתני מלתא פסיקתא בכל צד ובכל ענין שלא ישנה מפני המחלוקת ואתיא כולה בחדא גוונא בשדעתו לחזור דחומרי מקום שיצא משם נותנים עליו בשדעתו. לחזור וכן חומרי מקום שהלך לשם אעפ"י שדעתו לחזור אין לו היתר אלא חוץ לתחום. ויש עוד מנהג שלישי בינוני בין שנים הללו והוא שנהגו איסור בדבר לא מחמת חומרא אלא שטעו בדבר שאין טעותו מוכרע שהיא דבר התלוי במחלוקת שיקול הדעת כגון האי דאיתרא וכיוצא בזה נתנו רמז ברישא דמתני' שאין בדעתו לחזור נוהג כמותם אליבא דרב אשי ואם לאו נוהג כמקומו ואליבא דאביי תולה הדבר בארץ ישראל וטעם חלוקים אלו לפי שאין בזה מפני המחלוקת שכבר יודעים הם שמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא וכי אין מנהגם מכריע ההלכה והעושה שלא כמנהגם אינו משים אותם טועים בדבר משנה אלא כטועים בשיקול הדעת ואין בזה קלון כיון שאין הדבר מוכרע ומכל מקום מדכסייה רבה בר בר חנה ואמר שוינכו ככותאי שמעינן שאף בזה ראוי שלא ינהוג היתר בפניהם במקום כותיים אבל במקום תלמיד חכם נוהג היתר בפרהסיא בפניהם ומכל מקום ודאי אין מתירין להם אפילו שנשאלו דכיון דשיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר. ונשאר לנו לברר דמאי דאמרינן לקמן בדרב ספרא במדבר מותר והתם גבי עובדא דרמי בר תמרי אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולה חדא מלתא היא ודוקיא דלישנא הכי הוא מסתמא דיישוב תוך התחום ומדבר חוץ לתחום. אי נמי התם דלא נהגי אלא בפומבדיתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום שאני אבל הכא שפשט מנהג י"ט שני בכל בבל צריך שיהיה חוץ לתחום לכל מדינה והיינו מדבר מן הסתם ע"כ לריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל. וכתב עוד ז"ל והדבר פשוט שאין משנתינו וכל גמרא ועובדי אלא במנהג להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם. כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט אשר יהיה בימינו. ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שא"א לו לבטלו נהי דהכא ליכא משום סירכא דכותיים דאי מסרכי להחמיר מסתרכי אפ"ה כיון שאינם בני תורה ואין כח בידו [לבטלם] יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהיה בדבר מחלוקת (דע) [עד] שיוכל להחזירם מעט מעט ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם ע"כ. והנה הדברים האלו מורים על שלימות אומרם ומישבין את הלב ומהם אין לנטות ימין ושמאל. ולמדנו מהם לנדון דידן דיום טוב שני שהוא ממנהג אבותינו אין להקל בו כלל וצריך לנהוג בו כיום טוב גמור לכל הדברים אפילו בצינעא ואפילו דעתו לחזור מיד מפני המחלוקת ובשעה שנכנס לתחום המלכות שנוהגין בו שני ימים חל עליו חומרת מקום שהלך לשם ואפי' לפי שטה זו רואה אני שיתפללו הבאים מארץ ישראל י"ח כמנהג מקומם חדא שאין זו קולא ועוד שכבר נהגו כן ולא ראינו שום מחלוקת ועוד אם מתפלל שבע נמצא שקרן בתפלתו ועוד כיון שדעתו לחזור לא יצא ידי חובתו בתפלת שבע וכדכתיבנא ולכל שאר הדברים הרי הוא כיום טוב גמור. ולענין אם עקר דירתו ואשתו אבל דעתו לחזור כבר כתבתי למעלה שהוא חשוב כבני העיר אם לא היה מנהגם בטעות אבל אם היה מנהגם בטעות אינו חייב להתנהג בו ואם היו כותאי ודכותייהו אינו רשאי להתירו בפניהם אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו אפילו דירתו קבועה באותה העיר וכן כתב הר"ן ז"ל. את זה ראיתי מספיק לכל מה ששאלת והנראה לעניות דעתי כתבתי. ומכאן אתה דן למי שעולה לארץ ישראל ואין דעתו לחזור כלל שלא ינהוג קולי מקום שהולך לשם עד שילך לשם למקום ישוב ולא במדבר וכל שכן ביו"ט שני של גליות שהוא מנהג גדול וקבוע דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם: