שו"ת רדב"ז/אלף קכ

אלף קכ

שאלה ראובן קנה שפחה משמעון ומשך אותה לרשותו ובשעת מתן מעות נתן אותם ביד השפחה בתורת הלואה כדי שתפרע אותם לשמעון רבה. ותפקיע עצמה ממנו ואחר כך כתב שמעון לראובן שטר מכירה על השפחה ונסתפקנו אם יש לה דין שפחה ומצווה על שביתתה ונוהג בה דין שפחה חרופה ומגעה ביין כדין שפחה ואם ישחררנה רבה הרי היא גיורת גמורה ואם טבלה לשם עבדות הרי היא מחוייבת בכל המצות שהנשים חייבות בהן או דילמא כיון שנתן לה המעות בתורת הלואה והפקיעה עצמה משמעון ועדיין לא טבלה לשם עבדו' בהיותה ביד שמעון הרי היא נכרית גמורה ואינו מצווה על שביתתה ומגעה ביין אסור ואפי' טבלה לשם עבדות אין טבילתה כלום ואם טבלה לשם גרות הרי היא גיורת גמורה בלא גט שחרור ואם היא נכרית אם יש שום חשש רבית במה שהוא משתעבד בה לדעת ר"ת שאסר ללוות להם ברבית ואם היא שפחה כיצד יתנהג בה בשבת ובבישול ובמגע היין הכל יבאר המורה באר היטב: תשובה תנן בפרקא קמא דקדושין עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואלו משיכה לא קתני ושמואל אמר שם תקף בעבד וכו' וכתב רש"י ז"ל בחזקה משמע דבשאר משיכות לא קנה וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאם קרא לעבד ובא או שאמר לו רבו ראשון לך אצלו וכו' לא קנה וזה פשוט. הא למדת שאין משיכה זו כלום לענין קניית השפחה הילכך אם בשעה שהלוה לה המעות אמר לה ע"מ שאין לרבך רשות בהם הרי קנתה עצמה במעות מרבה הראשון והרי היא נכרית גמורה והשטר שכתב אח"כ אינו כלום שהרי מיד הפקיעה עצמה ממנו ומכר דבר שאינו שלו והמעות אצלה מלוה הם. ולענין רבית לדעת הרמב"ם הוא מקיים מ"ע בכל שעה ושעה שנא' לנכרי תשיך ותניא בספרי זו מ"ע ואפי' לדעת ר"ת ז"ל אין כאן חשש איסור דהא טעמא דאסרו רבנן שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו והכא ודאי ליכא האי טעמא שהרי ידינו תקפה עליה והיא משועבדת. וא"ת הרי כל דבר שאסרו חכמים אפי' שיסתלק הטעם עדיין האיסור במקומו עומד. שאני רבית שהם בעצמם התירו כדי חייו. וכתב ר"ת בעצמו שעכשיו שמטילים עלינו מסים וארנוניות הכל הוא כדי חייו ומותר ועל זה סמכו בכל ארצות ארם להלוות להם ברבית אף על פי שנוהגין כר"ת אם כן הרי לך מבואר שאין כאן חשש רבית. ואם לא אמר לה על מנת שאין לרבך רשות בהם הרי הלואה זו לרבה שכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא מידי יהיב ליה להפקיע עצמה ממנו וחל שטר המכר והרי היא שפחה גמורה. אבל בנדון שלנו הדבר ברור שאפי' לא אמר לה על מנת שאין לרבך רשות בהם סתמו כפירושו שהרי כדי להפקיע עצמה מרבה הלוה לה המעות ואם יש לרבה רשות בהם הרי אינה יכולה להפקיע עצמה ממנו ולא גרע ממוכר נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל שמחזירין אם לא עלה אפי' שלא התנה וזה פשוט מאוד. ומעתה הרי היא נכרית גמורה לכל דבריה עד שתחזור ותמכור עצמה לרבה ואז תהיה שפחה כנענית לכל דבריה וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהמוכר עצמו הרי הוא כעבד כנעני ואם תהיה שפחה כנענית שלא טבלה אבל קבלה עליה ז' מצות בני נח הרי היא כגר תושב. ולענין שבת אסור לומר לה לעשות שום מלאכה ואפי' בדבר שמותר לומר לעכו"ם לעשותו אסור לומר לעבד לעשותו ואם העבד עשה מעצמו מלאכה לצורכו לכ"ע מותר ואם עשה מעצמו לצרכינו בזה יש מחלוקת והעלה הרשב"א ז"ל בתשובה דמותר דאין אנו מצווין להפרישו דומיא דקטן דבעושה לדעת עצמו אין מצווין להפרישו בעושה על דעת אביו מפרישין אותו. ועוד כתב הרשב"א ז"ל שכל עבד כנעני ערל אפי' עובד ע"ז אנו מצווין על שביתתו ולא חלק בין אותו שקבל ז' מצות לעובד ע"ז אבל הרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם שאין אנו מצווין אלא על שביתת גר תושב אבל העבדים הערלים אין אנו מצווין על שביתתו וכן העלה בעל מגיד משנה בסברת הרמב"ם ז"ל ולפי זה עבד ערל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לחולה שאין בו סכנה וזו קולא גדולה. ורבינו יעקב לא חלק וכתב ודוקא לעצמו אבל אסור במלאכת רבו ע"כ. ומה שיש להסתפק אם אנו מצווין עליו אפי' במלאכות דרבנן או דילמא במלאכות דאורייתא דוקא. וי"ל דכיון שהמלאכה היא לצרכנו לעולם אנו מצווין על שביתתו ודייקי לה ממתניתין דקתני נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. הא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה אעפ"י שהיא מלאכה דרבנן דהא קי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואפי' בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצרכנו וכן כתב הר"ן ז"ל על הלכות שבת פרק כל כתבי גבי קטן דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' באיסורא דאורייתא ובאיסורא דרבנן ספינן להו בידים הני מילי כשהוא לצורכו אבל לצרכנו מחינן בידיה אפי' באיסורא דרבנן והרי הרשב"א ז"ל השוה העבד ערל לקטן. ומ"מ משמע לי שהר"ן ז"ל חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א אבל אין זה מקומו הכלל שאם עושה מלאכה העבד לצרכו ומדעתו אם לא מל ולא טבל לשם עבדות אין נזקקין לו וכן אם אכל חמץ בפסח אעפ"י שמזונותיו עלינו אין נזקקין לו אבל אם טבלה לשם עבדות אסור בכל דברים שהנשים אסורות ואם המלאכה לצרכנו אסור אפי' מלאכה דרבנן ואם עושה מדעתו מותר לדעת הרשב"א ז"ל ואני חוכך להחמיר ואם אמר לו רבו לעשות מלאכה עובר משום לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ועבדך וגו'. ואם מל וטבל לשם עבדות לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת הראב"ד אין רבו מוזהר עליו כיון שהוא בר עונשין ואם לא מל וקבל עליו שבע מצות מוזהר עליו מלמען ינוח וגו' ואם הוא עובד ע"ז אינו מוזהר עליו לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. אבל לדעת הרשב"א ז"ל מוזהר עליו וראוי לחוש להחמיר. ולענין בשול כיון שעדיין לא טבלה הרי היא כנכרית וכל דבר שאוכלין אותו כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי עכו"ם וכל שסייע הישראל בבשול מותר. וכלי הבלוע מאיסורי בשולי עכו"ם מותר ג"כ בהסכמת הרא"ש ז"ל דהבו דלא לוסיף עלה ולזה הסכימו רוב הפוסקים. ולענין השפחה שהיא בבית ישראל יש מחלוקת אם אסורה לבשל ויש מי שכתב שמותר. ולזה הסכימו רוב המפרשים ז"ל. ובדבר שאין נאכל ולכתחלה אני חושש לעולם למחמיר. וכתב רבינו ירוחם ז"ל השפחות הנכריות או הישמעאליות צריך ליזהר שלא להניח להן הקדרה אלא בנכנס ויוצא אם יש חלב ודם בבית שמא יתנו ממנו בקדרה להשביח חלקם או למצוא חן בעיני אדוניהן ע"כ. ולענין ניקור ומליחה אין ראוי לסמוך עליהן כלל אפילו בדיעבד וכ"ש הוא אי חיישינן שמא יתנו חלב ודם בתוך הקדרה כ"ש שלא ימלחו יפה ולא ינקרו יפה ואם אחרים עומדים על גבן וראו אותן שמלחו ונקרו את הבשר יפה יפה מותר ואפי' לכתחלה מוסרין להם למלוח ולנקר ואחרים עומדים על גבן ואין זה דומה לשחיטה שאנו אומרים סתם מחשבת עכו"ם לע"ז וקל להבין. ולענין מגען ביין כל עוד שלא טבלו הרי אוסרים את היין כדין העכו"ם ממש אבל אם טבלו אף עפ"י שלא נשתקע שם ע"ז מפיהם ולא עבר עליהם י"ב חדש אין אוסרין היין במגען וכן כתב הרמב"ן ז"ל אעפ"י שיש חולקין ואומרים עד שישתקע שם ע"ז מפיהם או אחר י"ב חדש ואפי' לדעת המחמיר אם היתה שפחה ישמעאלית אם טבלה מיד אין אוסרת את היין שהרי הישמעאלים אינם עובדים ע"ז כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ולענין מה שכתבתם דאם היא כנענית שהטבילה לשם עבדות אין טבילתה כלום בזה אני אומר שודאי מועיל הטבילה לשם עבדות להיות כדין שפחה כנענית כאלו מכרה עצמה עתה. זהו לפי מה ששאלתם אבל לבי מגמגם שלא היה המעשה כך דמי איכא דעביד כי האי דיכול לקנות גוף השפחה ונתן המעות בתורת הלואה ולכך תכתבו המעשה בעצמה וכיצד היה. מאת דורש שלומכם דוד ן' אבי זמרא: