שו"ת רדב"ז/אלף קטו

אלף קטו

עוד ילמדנו רבינו על הענין של מעלה שמת הבעל אשר לקחה ולא הספיק להוציאה עד שמת בחדש בעצמו אם יש לה ממנו כתובה: תשובה משנה שלמה שנינו האשה שהלך בעלה למ"ה ואמרו לה מת בעליך וכו' ולא שנא על פי עד אחד ולא שנא על פי שנים ולא שנא נשאת ברשות בית דין ולא שנא נשאת שלא ברשות בית דין אין לה אלא בלאותיה הקיימים וכ"ש זו שהטעתו ומה שאין לה ממנו כ"ש שלא תוציא מן היתומים. הכלל העולה מן הדברים שכל הדרכים השנויים ישנם באשה זו אם לא שיאמר החכם שהיה המעשה לפניו שלא בטלה המורשת את הגט ולא הוסיפו בתנאי אבל כל זמן שלא יודיענו הדבר משמעות המעשה ב"ד שנכתב במצרים הוא שבטלו את התנאי מרצון שניהם ועשו תנאי חדש שתבא היא למצרים והוא לא ילך לשם ואם יבאר לנו דעתו באותו המעשה ב"ד ויאמר שלא בטלו דבר בגט ולא דנו עליו הוא נאמן ומותרת לבעלה ובנה ממנו כשר ויש לה עליו כתובה דכלהו חד טעמא נינהו. אעפ"י שדעת חברי הוא שאינו נאמן הדיין שוב לומר כך היה המעשה ואם הלשון לא היה סובל שום פירוש ולא שום הבנה אני מודה להם אבל כיון שסובל הפירוש אפילו שיהיה דחוק הרי הוא נאמן. והנראה לע"ד כתבתי: אחר כך נודע שלא נתעברה ולא השאיר אחריו ברכה כדי שתגבה כתובתה ובטלה מחלוקת ולא הוצרכנו לשאול את פי הדיין אם בטל או לא. גם כי הוא אינו נמצא שעלה לארץ ישראל: עוד שאלו על הענין אם כופין בעלה הראשון לתת לה גט: תשובה הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שכל מקום שאמרו חכמים תצא מזה ומזה כופין להוציא. והאי כופיה אי הויא בשוטים או בדברים תליא בפלוגתא דרבוותא ז"ל. והנכון שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה הגט מעושה. והרשב"א ז"ל כתב דלא כפינן בשוטים אלא השנויים במשנה כגון בעל פוליפוס וחבריו. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה גבי ישען על ביתו ולא יעמוד וכיון דהוה פלוגתא דרבוותא לא כייפינן בשוטים כדי שלא יהיה הגט מעושה. והכי הוא כתוב בטור עיין שם והנלע"ד כתבתי: