שו"ת רדב"ז/אלף צד
אלף צד עריכה
שאלה ילמדנו רבינו דהא קי"ל כמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה וכן פסקו ז"ל. ואם כן אמאי בעינן בק"ש שיכוין בפסוק ראשון. ואיכא מאן דאמר פרשה ראשונה: תשובה קושטא דמילתא היא דמצות אין צריכות כוונה כאשר כתבתם שכן הסכימו רוב האחרונים אבל נמצא להרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה כתב אכל מצה בלא כוונה וכו' יצא. משמע דס"ל ז"ל מצות אין צריכות כוונה ובהלכות שופר כתב נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע וכו' לא יצא אלמא מצות צריכות כוונה. והנה בעל מגיד משנה הרגיש בקושיא זו וכתב דבשופר שאין מעשה זולת השמיעה שהרי התוקע בעצמו בשמיעה הוא יוצא ולפיכך בעי כוונה אבל באכילת מצה שיש שם מעשה לא בעינן כוונה כלל. ולא ראיתי מי שחלק בין מצוה למצוה בדין הכוונה עד כאן. הרי שהוא בעצמו לא נתיישב לו זה הטעם. והאמת שהקושיא היא גדולה אם אין טעות בספרים. והיותר נכון שיאמר בזה הוא שהרב ז"ל סבירא ליה מצות צריכות כוונה כדאמרינן בהלכות שופר וגבי מצה יודע הוא שהלילה פסח ושזו היא מצה ושהוא חייב באכילת מצה ואנסוהו פרסיים לאכול מצה שהוא לא היה רוצה לאכול כלל וכיון שאנסוהו לאכול מכוין הוא. לצאת ידי חובתו. ומה שכתב אכל מצה בלא כוונה כלומר בלא כוונה לאכול שלא היה חפץ לאכול והיינו דאמר רב אשי כגון שכפאוהו פרסיים דאם לא כן לוקמה כגון שאכל מצה למלאות נפשו כי ירעב ולא נתכוון למצה של מצוה אלא משום דבכי האי גוונא לא יצא ידי חובתו. הרי לפי זו הסברא אין קושיא ואפי' לדעת האומרים מצות אין צריכות כוונה שאני ק"ש שעיקר המצוה היא הכוונה שיכוין לבו ליחוד בוראו וזהו קבלת עול מלכות שמים. וא"ת כי פריך גמרא עלה דהא דתנן היה קורא בתורה וכולי אם כיוון לבו יצא ש"מ מצות צריכות כוונה. ומשני אם כיוון לבו לקריאה אמאי לא משני שאני ק"ש שעיקר המצוה היא הכוונה. אין זו קושיא דשתי תשובות בדבר חדא דהתם איירי בכל פרשיות של ק"ש ובכולה ודאי לא בעי כוונת הלב אלא כוונת קריאה לבד היינו דלבתר הכי איפליגו עד היכן כוונת הלב. ותו דאגב אורחין ידעינן דפי' דמתניתין הוי כוונת קריאה ולא כוונת הלב דאם כוון לבו לקריאה קאמר. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: