שאלת ממני אודיעך דעתי במי שעשה את חבירו שליח לשחוט לו בהמה והלך ושחטה לע"ז אמאי אסורה לימא ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכי תימא ה"נ דלא אסורה והא דקייל"ן השוחט לעכו"ם אסרה אף על גב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הנ"מ בשלא עשה בה מעשה גדול אבל שחטה שהוא מעשה גדול אסרה היינו בשלא עשה אותו שליח אבל אם עשה אותו שליח לעולם לימא לך דלא אסרה א"כ הוו להו לפלוגי בין היכא דעשאו שליח ללא עשאו שליח:

תשובה לדעת הרמב"ם ז"ל הדבר ברור דלא אסרה תורה אפילו שעשה בה מעשה גדול ל"ש עשאו שליח או לא עשאו שליח שכ"כ פ"ח מהלכות ע"ז בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לע"ז או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ. ולדעת הפוסקים דס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה גדול כדמשמע פשטא דשמעתא דע"ז כדאמר רב הונא התם. מיהו כתב הראב"ד ז"ל דהנ"מ עכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר לא אסרה דאמרינן לצעורי קא מכוין וא"כ לא שייך שאלה אלא בישראל מומר ולא בעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם. והיכא דעבר במזיד ושחטו לע"ז אדעתא דנפשיה קא שחיט ונתבטל השליחות ואסרה וחייב לשלם הבהמה וכיון שנתבטל השליחות לא שייך למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל היכא דשחט לע"ז בשוגג שייך הבעיא ואפי' שלא היה ישראל מומר וכגון שחשב שאין בזה איסור. ויש לפשוט מסוגיא דאין בין המודר דאיתא למפשט בעיין דהוי כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא מדתנן הכהנים שפגלו במקדש במזיד חייבין ותני עלה בשוגג פטורין אלא שפיגולן פיגול אי אמרת בשלמא דשלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא שליחא שוויתך לתקוני ולא לעוותי. וכתבו המפרשים ז"ל דלא פריך ממזיד דנהי דשלוחי דידן הוו פיגולן פיגול דכיון דמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קא עביד שמתכוון הוא לעשות שליחותו ונימא ליה לתקוני שדרתיך וכו' ודחינן שאני פיגול דאמר קרא לא יחשב מכל מקום. הרי לך בהדיא דאי לאו קרא מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך וכו' ולא הוי פיגול ה"נ מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא נאסרה הבהמה. ואע"ג דהכא לא איפשטא בעיין ובפ"ק דקדושין אסיק רב הונא דשלוחי דשמיא הוו מ"מ האי טעמא דלתקוני שדרתיך וכו' מוסכם הוא. ומיהו יש לדחות דבשלמא הכא גבי פיגול עושה שליחותו והמעשה הוא ראוי מצד עצמו אלא שחשב עליו חוץ לזמנו או חוץ למקומו והמחשבה אינו בכלל מעשה לאסור בהמת חבירו. אבל השוחט לע"ז המעשה בעצמו שהוא שוחט לע"ז הוא מעשה גדול ואוסר בהמת חבירו. ואפי' לפי שטה זו אם שחט סתם אלא שחשב לע"ז אין אוסר בהמת חבירו כיון שהמעשה היה ראוי מצד עצמו אין מחשבתו חשובה לאסור בהמת חבירו ואע"ג דאיכא לדחויי הכי מ"מ כיון דהרמב"ם ז"ל סובר דבכל גוונא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דיינו שנחמיר היכא דשחט במזיד לעכו"ם דדעתו קא עביד אבל היכא דשחט בשוגג לעכו"ם לא אסרה דמצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא פירש לו בין לתקן בין לעוות כדאמרינן גבי שליחות דעלמא. והשתא הוי מילתא מציעתא דהיכא דהוי מזיד פסקינן כדעת שאר הפוסקים וכפשטא דסוגיין דע"ז. והיכא דהוי שוגג פסקינן כדעת הרמב"ם ז"ל דאיכא טעמא רבא דמצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והנראה לע"ד כתבתי: