שו"ת רדב"ז/אלף ה

שאלת ממני אודיעך דעתי ביהודי שנתפס בבית הסוהר בשבת בבקר ואין לו מה יאכל אם יהא מותר לומר לנכרי להוליך לו מה יאכל או מוטב שיתענה בשבת ומוצאי שבת שהרי גם בלילה אי אפשר להוליך לפי שנסגרים הפתחים:

תשובה אומר אני שדבר זה מותר ולא מפני שהוא חולה אצל האכילה וצרכי חולה שאין בו סכנה עושין ע"י נכרי. חדא שאין זה חולה דכמה מתענים יום אחד ואינם חולים ולא חוששין. ותו דאין מתירין אמירה לנכרי כדי שלא יבא החולי ועדיין לא בא. ואי משום עונג שבת אין אומרים לזה חטא דאמירה לנכרי שבות כדי שיזכה זה בעונג שבת. ותו דבשעת האמירה אינה מתקיימת עונג שבת. ודומה לזה אמרינן בכל דוכתא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא היכא דבשעה שמבטל הלאו מתקיים העשה. אלא הטעם שאני אומר שהוא מותר מפני שמצרים כולה דלתותיה נעולות בלילה והוי רשות היחיד לכ"ע וא"כ הוי אמירה לנכרי באיסורא דרבנן והיכא דאיכא צורך היום קצת לא גזרו והכא כיון דאיכא צערא דרעב ומצות עונג שבת מתירין לו כי האי מלתא ואע"ג דאמרו המפרשים ז"ל דמי שיש לו מיחוש כגון כאב השיניים או אחד משאר איברים והוא הולך על רגליו אין מתירין לו כלום ואפילו אמירה לעכו"ם בשבות דרבנן שאני הכא דאיכא צערא ואיכא ביטול עונג שבת. תדע שהרי אמרו ז"ל אין מצילין מן הדליקה שמא יבא לכבות ואפ"ה התירו לו להציל מזון ג' סעודות משום עונג שבת והסכימו רוב המפרשים שמצילין לחצר שאינה מעורבת הרי שהתירו לו טרחא יתירה וחסרון עירוב משום עונג שבת וכ"ש בנ"ד דאיכא צערא דרעב נוסף על צערו שהוא חבוש. ומינה תימרא דשאני לן בין שבות גרידא לשבות דשבות דגרסינן בפרק ר' אליעזר דמילה בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבא לייתו מגו בית אי א"ל אביי הא לא ערבו א"ל נסמוך אשתוף א"ל והא לא שתפו לימרו לעכו"ם ליזיל לייתי לי מגו ביתאי א"ל אביי בעאי לאותובי למר ולא שבקו רב יוסף דאמר רב כהנא כי הוינן ביה רב יהודה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן עובדא ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא הדר אמר ליה בעיא דתותבי' א"ל מהא דתניא הזאה שבות היא ואמירה לעכו"ם שבות היא מה הזאה שבות ואינו דוחה את השבת אף אמירה לעכו"ם שבות היא ואינה דוחה את השבת. א"ל ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי. ופי' הריא"ף ז"ל דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מעשה. הרי הרב ז"ל אע"פ שלא התיר שבות לצורך מילה התיר אמירה לעכו"ם במלאכה שהיא מדרבנן ולא שאני ליה בין צורכי מילה לשאר מצות. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהתיר שבות דשבות דהיינו אמירה לעכו"ם בדבר שהוא משום שבות במכשירי לולב. וגדולה מזו כתב פ"ו מהלכות שבת וז"ל דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה ע"כ. וכ"ש לדעת הגאונים ז"ל שהתירו אמירה לעכו"ם אפילו במלאכה גמורה לצורך מכשירי מילה. ועל דרך זה התיר בעל העטור לומר לעכו"ם להדליק לו את הנר לסעודת שבת וזו קולא גדולה היא כיון שהדלקת הנר היא מלאכה של תורה. וא"ת דתנן עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והלא לכבות הדליקה מלאכה שא"צ לגופיה היא ואין איסורה אלא מדרבנן ואפ"ה לא התירו אע"ג דאיכא פסידא וי"ל דלגבי פסידא דממון לא רצו להתיר כלום שאם אתה מתיר לו שום דבר מפני פסידא דממון יבא לעשות בידים לפי שאדם בהול על ממונו. א"נ גבי דליקה לא התירו שמא יכוין העכו"ם לעשות פחמין ואיכא מלאכה הצריכה לגופיה. והוי יודע שאע"פ שהרמב"ן ז"ל חולק וסובר דאפילו בכי האי גוונא לא שרינן אלא במילה בלבד לפי שנתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר המצות אין דוחין שבת כלל וכן נראה דעת ר"י ז"ל שלא התיר לומר לעכו"ם להביא ס"ת דרך כרמלית מ"מ הנכון שבפוסקים הוא דעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל לפי שהוא מילתא מציעתא לא כדעת הגאונים ובעל העטור שמיקל הרבה ולא כדעת ר"י ורמב"ן ז"ל שמחמירין הרבה. ואע"פ שבשאר פסקים אני רגיל להחמיר שאני הכא שאם אתה מחמיר איכא קולא לכשנגדו שישאר היהודי החבוש בצער כל היום וכל הלילה. וקרוב אני לומר שאפילו החולקים יודו בנ"ד דלא אסרו אלא במקום מצוה גרידא כגון להביא ס"ת אבל הכא דאיכא איסורא להתענות בשבת ואיכא צערא דרעב וקרוב שיבא לידי חולי ע"י כך הואיל והוא חבוש ואיכא נמי ביטול עונג שבת כ"ע מודו דמתירין לו אמירה לעכו"ם בדבר שהוא משום שבות. ואם אפשר לומר לו כל המוליך מאכל זה לפלוני שהוא חבוש אינו מפסיד עדיף טפי ואם לא אפשר אלא באמירה ממש מותר לומר לו בהדיא. והנראה לע"ד כתבתי.