שו"ת רדב"ז/א

אשר שאלת כהן אבל אם עולה לדוכן כיון שהוא שרוי בלא ברכה מההיא שהביא המרדכי כהן פנוי לא ישא את כפיו דמי שהוא שרוי בלא אש' שרוי בלא ברכה ובלא שלום. והרשב"א ז"ל כתב שלא נכתב זה בתלמוד בבלי וירושלמי ואתה ידידי עשית פשרה להוציאו מבית הכנסת כדי שלא יעבור על ג' עשה. ואני אומר שאם לא היה שם כהן אחר נשארו הקהל בלא ברכה ב"מ אבל קושטא דמלת' דאפי' ביום ראשון של אבילות נושא את כפיו שלא מצינו שפטרו את האבל מכל המצות האמורות בתור' אלא מן התפילין שנקראו פאר דכתיב פארך חבוש עליך. ואי משום דשרוי בלא אשה שרוי בלא ברכ' ובלא שלום אין הכהן אלא שליח כי הברכה מאתו י"ת דכתיב ואני אברכם ומה לנו אם יהיה השליח בלא ברכה ובלא שלום כיון שהמברך היא עצם הברכה והשלום הילכך זו שכתב המרדכי איני יודע מי שנאה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל. ואפילו אם נודה לדינו נ"ד לא דמי כלל לההיא דכהן פנוי שרוי לעולם בלא ברכ' ובלא שלו' כל זמן שאינו נשוי והוא אינו יודע מתי ישא ולעולם שרוי הכי אבל נ"ד אם הוא עצב היום למחר יהיה שמח ואינו שרוי בלא ברכה ובלא שלום ולשון שרוי מורה כן דאל"כ בא ונאמר שלא יברך ברכה מן הברכו' ולא ברכת שים שלום וזה לא שמענו מעולם. ועוד איך איפשר דשאר ימי אבלו' דהוו דרבנן ידחו ג' עשה של תורה ואפי' ביום ראשון שהוא דאוריית' היאך ידחה עשה א' ג' עשה כ"ש שאפשר לקיים את הכל שהרי אין נשיאות כפים מבטל דין האבילות כק"ש ותפלה וציצית. ותו לדעת המרדכי לא יהיו הכהנים האבלים עובדי' עבוד' במקדש שהרי ברכת כהנים עבודה הוא שנאמר לעמוד לשרת בשם ה' אלהיו וכשמנו פסוקי עבודה לא מנו אבלות כלל אלא אונן דווקא שמתו מוטל לפניו או יום הקבורה מדבריהם ואינו תופס לילו וכן כתב הרמ"בם ז"ל פ"ב מהלכות ביאת המקדש. וא"ת לפי זה יהיה אסור לישא את כפיו ביום הקבורה מיהא הא ליתא דלא גזרו אלא בעבודה אבל לנשיאו' כפים לא גזרו ואת"ל גזרו דילמא במקדש אבל בגבולין לא גזרו. ואת"ל גזרו בגבולין ה"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל האידנא לא גזרו. הילכך איני רואה טעם שיבטל הכהן ג' מצות עשה בשום זמן אלא א"כ היה מתו מוטל לפניו: