שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן עו
כה דברי המעתיק אנו עדים חותמי מטה היינו מצויין ונרשמים לעדים כי הפלא החכם השלם כה"ר יעקב שמוט יצ"ו לנדור נדר להזיר לה' ובפיו מלא וכן אמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתי' את עיניו כמי שעקר דלתות עזה אם אכנס בק"ק קיאכה י"ץ מהיום ועד משך עשר שנים רצופות לא בתורת חכם ולא דורש ולא מפרש ולא ע"ד ביקור ולא בשום אופן אחר בעולם לא בתוך הק"ק הנז' ולא במקום אשר יעמדו שם האנשים המופרשים מק"ק קיאנה י"ץ ואם ח"ו בכונה אי על צד המקרה וההיזדמן אכנס בשום מקום מהנז' הריני נזיר כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה בלי שאוכל לבקש עליו התרה ואפי' שכל חכמי עצומי גאוני ישראל יצ"ו הן מהארץ הלזו הן מחוצה לת יתירו לי הנזירו' הנז' הריני נזיר' כשמשון בן מנוח בעל דליל' כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה אם אעמוד על פי התרתם או ע"פי שום התרה בעולם שימצא לנזירותי עד שיעברו עלי העשר שנים הנז' נמנים מהיו' אמנם אם אותם יחידי הק"ק הנז' שנשארו תוך הק"ק הנז' ילכו להם לב"ה אחר להם לבדם אוכל להיות חכם ודורש וכל דבר חכמה אמנם אם ישארו תוך הק' הנז' הרינ' נזיר כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתם את עיניו כמי שעקר דלתות עזה אם אכנס בשום אופן בעולם שם עד תשלום העשר שנים הנז' גם אני מקבל עלי בפניכם שאם שום קטטה דין ודברים יפלו בין שני יחידי קהל קדוש קיאנה י"ץ שלא אוכל להיות דיין ולא פשרן ולא פסקן עליה ואם אורה את הדין או הפשר ביניהם הריני נזי' כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה. עוד אמר בפנינו החכם הנז' הריני מתיר מעתה ומעכשיו כל שבועה וכל חרם וכל נזירות בעולם שישבעו או יחרימו או יזירו עליהם קהל קדוש קיאנה או שום אחד מהם על דבר נוגע אלי וכמו כן הריני מתיר מעקרן כל נדרי ואסרי וחרמי ושבועי וקונמי וקונסי וכל נזירות שנדרו ושאסרו ושהחרימו ושנשבעו ושהזירו לי הקהל קדוש הנז' או שום יחיד מהם כלהון יהון שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין הותרו הנדרים מעקרן הותרו השבועו' מעקרן הותרו החרמות מעקרן הותרו הנזיריות אין כאן נדר אין כאן שבועה אין כאן נדוי א"כ נזירות כלל מכל אשר נשבעו ונדרו והחרימו והזירו ק"ק קיאנה או שום יחיד מהם כל דבר נוגע אלי והרי אני מודה בפניכם שלא מסרתי שום מודעא ודבר שיגרו' שום ביטול לשום דבר מכל הנז' ופוסל אני על עצמי כל עד או עדים בין בשטר בין בעל פה שיבואו ויעידו שמסרתי שום מודעא ודבר שיגרום שום ביטול לשום דבר מכל הנז"ל והרי אני מקבל עלי כל הכתוב לעיל בלי שום שיור ותנאי כלל בעולם ובביטול כל מיני מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל המדעות מודה אני על כל הכתוב לעיל
הקטן יעקב בר רב שמואל סמוט: יהושוע ירמיה: יצחק יוסף:
במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כדהנפק קדמנא שטרא דנא דחתימין ביה יהושע ירמיה ויצחק יוסף ואתקיים קדמנא כד חזי ומדאתברר לנא דאילין ניהו חתימה ידהון דסהדייא אילין אשרנוהי וקיימנוהי כד חזי וקים
בנימין בכמוה"רר מאיר הלוי זלה"ה דיין שמואל לבית קלעי אשכנזי דיין יצחק בדרשי דיין:
הקהל הוציאו השטר הנז"ל והעדים החתומים בשטר הנז' מעידים על פה וגם בשטר אחר היותם מאויימים בחומרו' וחומרי חומ' איך מעולם לא קבל החכם ה"ר יעקב הנזכר נזירות בפיו בפנינו על הדבר ההוא ולא שום חומרא אחר' כלל אלא שבשעת חתימתו באותו השטר באו עליו באונס גמור אנשי הקהל ההוא כי מקדמת דנא הלשינוהו לפני הערכאות של גוים ואמרי לפניהם איך הח' הנז' י"ל בית ועד לדון דיני ממונות ושהוא הכריז בכל המדינה לבלתי לכת לערכאות ש"ג כלל אלא לבא לפניו כי ערכאות של גוים אין דיניהם דין ובזה ובכל כיוצא באלה ההלשנות והמסיריות הביאוהו לסכנה גדולה ועצומה כנודע לכל באי שער עירו ואל זאת ההלשנה עשו הקהל אותו השטר והביאוהו לפניו יחד עם השוטרים עמהם באומרם שאם לא יחתום בשטר ההוא שימסרוהו ביד א"ה ואז הוכרח מחמת האונס ההוא לכתוב בכתב ידו מבלי שהוציא שום דבר מפיו לא נזירות ולא חומרא אחרת כלל וגם אז הוכרח להחתים העדים ההם בשטר ההוא שאם לא יחתמו עדים בשטר ההוא ימסרוהו בידי האומות אף שיחתום הוא שם וכל זה היה בעצת יועץ חכם חרשים.
כל אלה הם דברי העדים החתומים בשטר הנזירות הנז' אחר היותם מאויימים בחומרות וגזרת התורה להגיד האמת והצדק מכח החומרות והאלות המוטלות עליהם ומלבד כל זה החכם הנז' עצמו קופץ בשבועה חמורה כראוי איך מעולם לא הוציא בפיו ולא קבל שום נזירות ולא שום חומרא אחרת על הדבר ההוא רק שחתם שם באותו שטר מחמת האונס הגדול ההוא גם כי מקדמת דנא מסר מודעא גמורת כראוי בכל תוקף ובכל תנאי המודעא וביטל כל שבועה או חומרא או נזירות שיקח על דבר ההוא בהיותו אנוס ומוכרח וגם אז באותה מודעא הודיע שאם באולי יוכרח לפסיל עד או עדים או טענה או כל איזה דבר בעולם שיבטל הנזירות או החומרא שיוכרח לקבל מעתה ומעכשיו יהיו כל אותם הנדרים נפסלים ומבוטלים כחרס הנשבר כי כל אותם התנאים יוכרח לעשותם מחמת האונס הגלוי וידוע לעידי המודעא ההיא וגם הודיע להם שאפשר שיכריחוהו ויאנסוהו לומר באותו שטר הנזירות שהוא פוסל ומבטל כל איזו מודעא או ביטול שעשה מקדמת דנא הנה הו' מעכשיו מבטל ביטול המודעא ההי' באופן שלעולם תשאר המודעא ההיא קיימת אפילו שיפרש שתהיה המודעא ההיא שעשה בפני העדים ההם בטלה לא יהיה לה ביטול עולמי' וגם אם יוכרח לקבל עליו נזירות אם מסר מודע' מקדמת דנא כל זה יעשהו באונס גמור ומעתה ומעכשיו יהיו כל אותם הדברים בטלים.
גם יש עדים אחרים שאינם חתומים על השטר ואחר האיומים מעידים איך ראו כשבאו בני הקהל ההוא עם השוטרים בשעת חתימ' החכם הנזכר בשטר ההוא והוכרח באונס ההוא לחתום בו ושהם יודעים בבירור שלא קבל שום נזירות ושום חומרא אחרת על אותו דבר ושהחכם הנזכר אמר להם הוו עלי עדים על האונס הזה אשר אונסים אותי לחתום בשטר זה ולהחתים בו עדים אחרים ואיך איני מקבל שום חומרא וכל שכן נזירות שמשון בדבר ההוא וגם לא קראהו השטר ההוא כלל רק חתם והחתים העדים ההם מתמת האונס'
ור' משה רוסו שהוא מן הקהל והוא הוליך לו הכתב ולא זז ממנו עד שקבלו וחתמו והחתימו נשבע שבועות נוראות שלא היה שם לא שוטר ולא מושל אלא הוא לבדו והוא דבר עמו עד שקרא השטר הנזכר בפיו וקבל עליו כל הנזכר ועשה עם העדים שיחתמו ועתה הם שואלים הדין עם מי:
אחר שנודע לי כי בעל דבר זה לא לדידי ולא לסברתי ציית הטוב והישר היה להעלים עין מענין כזה אלא שלהיו' היה המפציר בי להורות דעתי מי שאני חפץ להשלים רצונו בכל הבא מידי ראיתי גם בזה שלא להשיב פניו ריקם והן אמת כי יש בענין שאלה זו תלי תלים של הלכות מכל מקום אומר אני שלא אכתוב רק רמזי רמזים לבד כי האמת היה מלאכה רבתי והיה צריך פנאי להאריך בענפי המשתרגים אל שאלה זאת מה שאין לי לכן אבא בקצרה לענין הדין.
ואני אומר כי במה שאלו העדים עצמם מעידים בשטר או בעל פה שלא הוציא הנזירות בשפתיו פשיטא שאינם נאמנים אחר שנחקרה עדותם בב"ד ונתקיים חתימתם וכיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים.
ועל מה שמעידין שמסר מודעה ושהם ידעו באנסו בזה נפל בין הפוסקים מחלוקת אם נאמנים בכל ענין על המודעא אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר או דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והטור כתב שהרמב"ם והרא"ש ז"ל סברי דדוקא בשאין כת' ידם כו' ואני לא מצאתי כן בספרי הרמב"ם ז"ל אדרבה להפך או טעות נפל ואפשר שהוא הרמב"ן והר"ן ז"ל כתב פרק ב' דכתובות דנראה לו מתוך פרש"י דדוקא בשאין כתב ידם וכו' סוף דבר דאיכא פלוגתא בין רבוותא בהא מלתא וכל זה היינו בע"פ אבל בשטר נראה דמהני ודוקא דקדי' חתימ' שטר המודעא לשטר המתנ' עיין הגה אשרי בתר' קצ"ז וכאן קלא דלא פסיק מאנשי' נאמנים שראו שטר המודע' שהיא מאוחר' עד שנר' שהכל בזויוף ב"ס
גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפיו כו' רק שחתם והחתים כו' הכל כנז' בתוך השאלה הוו להו תרי ותרי שהשנים החתומים מעידים שבפיו מלא לאמר והשנים אחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא רק שהחתים וכו' א"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק
עם שהאמת יורה שהשנים המעידים שלא הוציא וכו' שהם עדי שקר שאם הוא מחמת אונס היה חותם ומחתים איך היה אומר הוו עלי עדים וכו' נראים דברים סותרים דבשלמא אם היה שאמר זה קודם ניחא אבל באותו מעמד ובאותה שעה אין השכל סובלו וכ"ש שמאחר שאנו יכולים לקיים דברי שתי הכתות נשאר האיש הזה באיסורו אפילו נניח שאומרים אלו שאינם חתומים על השטר אמת והטעם כי אפשר שקודם לכן הוציא הכל בפיו ובאותה שעה אמר בפני אלו האחרונים הדברים ההם והעדים החתומים חתמו אמת כי לא חתמו על אותה שעה שהיה האונס רק על שעה שקודם לכן אלא שאיחרו זמן השטר דמטעם זה אין הזמה בעדי שטר כמו וכו' ועם זה אלו ואלו אומרים אמת ואם כן אלו הטענות אינן מצילות אותו מאיסור הנזירות הנראה לעינינו
לא נשאר אלא טענת האונס והמודעא שמעידים אחרים חוץ מן החתומים על השטר שידעו באנסו ושמס' מודע' כי אלו אינם סותרים דברי העדים החתומים על השטר לגמרי וגם זה פלוגתא דרבוותא שגם בזה יש מחלוקת אי מהני ביטול או לא דלדעת רבינו יונה ורבותיו ז"ל אפילו בגט ומתנה אם אנסוהו עד שביטל המודעא נתבטלה. וכן מצאתי בהגה באשר"י וז"ל ריב"ם אומר דבמתנה אפילו לא מסר מודעא עד והיכ' שמסר ואח"כ עשאוהו עד שנתרצ' בו לא נתבטל המודעא עד שיבטל המודע' בפי' משמע דכשבטלה בפירוש אפי' שעשאוהו בכך נתבטלה המודעא אמת שיש אחרים כותבים דהיכא שידענו באנסו לא מהני ביטולו והמודעא קיימת
ועתה בכל איסורי תורה יש לנו להחמיר במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא והכא נמי מאי שנא ודאי דיש לנו להלך לחומרא בכל ספקי דאוריי' דאזלינן בהו לחומרא וכי תימא דשאני הכא משאר דיני דאורייתא והטעם דכיון דאנו מדמין פלוגתא דרבוותא כספק אחד וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה איכא למימר ספק נזירות להקל דהכי קיימא לן וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות נזירות פרק שני וז"ל האומר הרי אני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני הרי זה ספק שמאלא נתכוונו וכו' עד וספק נזירות להקל נראה בעיני דודאי אפשר לחלק דאע"ג דפלוגתא דרבוותא הוי ספק מכל מקום לא דמי דבספק נזירות דאמרי' דאזלינן ביה לקולא אינו אלא בספק גמור דהוי ספק לכולי עלמא אם כוונת הנודר היה כן אם לאו או בספק דהוי ספק לכל העולם כמו שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם ואמר אחד הריני נזיר אם יהיה ראובן וכו' ונעלם כיון דלכולי עלמא א"א לידע אם חל הנדר אם לאו לא הוי נזיר אבל בנדון דידן הרי לדעת הרבה מרבוותא הוי נזיר ואין בו ספק ואם כן נוכל לומר ודאי דחזר הדין דיש להחמיר בשל תורה
ואפילו אם תמצא לומר דודאי ספק נזיר מקרי אפשר לומר דלא אמרינן ספק נזירות להקל אלא בשאר נדרי נזירות אבל בנדר נ"ש אפי' ספק יש להחמיר והטעם דתניא פרק אלו מותרים הרי אני נזיר אם יש בכרי זה ק' כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר' יהודה מתי' ור' שמעון אוסר ושקלינן וטרינן בטעמא דר' יהודה ואמר רבא כל שספקי חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספקא כו' עד הרי אני נזיר כשמשון מא"ל א"ל נ"ש לא תניא א"ל והא אמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון א"ל אי תניא תניא עכ"ל הגמרא ופירש נ"ש לא תניא דר' יודה הוה מיקל בו כיון דאין ספקו חמור מודאו כן פירש הרא"ש ז"ל וכן נראה גם כן מפירוש הר"ן ואם כן נ"מ דבספק נזיר שמשון אין להקל כיון דאין ספקו חמור יותר מודאו להאי שנוייא. ולשנוייא דקאמר אי תניא תניא פירש הרא"ש ז"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר' יודה חד סבירא ליה אליבא דרבי יודה דמעייל איניש נפשו לספקא וא"כ בנ"ש אין להקל וחד סבירא ליה דבשום ענין לא עייל איניש נפשיה לספקא ומשום הכי מיקל אפי' בנזיר שמשון גם פירוש זה משמע מתוך פירוש הר"ן אלא שפירש עוד שר"ל אי תניא תניא ולא ידענא לפרוקי כו' עוד תירץ רב אשי בגמרא ואמר דההי' ברייתא דכרי דמתיר ר' יודה בספק נזירות ורבי יודה משום רבי טרפון היא כך פרש"י ז"ל
ואחר הצעה זאת נמצא דלדעת רבא איכא תנא אפילו אליבא דרבי יודה דבנ"ש אין להקל בספקו וא"כ אפשר דהכי הלכת' דאפושי במחלוקת אין ראוי וכיון דלדעת ר"ש בכל ספק נזיר להחמיר איכא למימר דרבי יודה כי פליג היינו בשאר נדרי נזיר אבל בנ"ש מודה ועוד בהא לדעת רב אשי דהוי בתרא ההיא ברייתא דהאומר הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה כותיה דרבי טרפון אזלא דבעי הפלאה בשעת הנדר וכן פי' הר"ן בפי' ואנן ודאי קים לן דאין הלכה כרבי טרפון וכמו שנראה ברור מהרמב"ם וסמ"ג ז"ל ובזה אין צורך להאריך כי דבר ברו' הוא ואחר שאין הלכה כרבי טרפון אם כן נמצא לדעת רב אשי דההיא ברייתא דתניא הרי אני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה מאה כור אינו נזיר לאו הלכתא היא ומה שפסק הרמב"ם ז"ל דספק נזירות להקל דוקא בשאר נדרי נזירות דספקו חמור מודאו אבל בנזיר' שמשון דלא חמיר ספקו מודאו לא אמרי' ביה ספק נזירות להקל
ותו אפילו אם תמצא לומר דאפילו בספק נ"ש יש להקל היינו במי שנדר מתחלה וחשב שיתברר אחד משני הצדדים ואם ימצא הצד האחד לא יהיה נזיר ואם ימצא השני יהיה נזיר אבל אדעתא דספקא לא הוציא נדר מפיו אבל מי שמתחלה נדר אדעתא דספקא פשיטא ופשיטא דהוי איסור גמור ונראה ודאי שלא יחלוק על זה רק מי שלבו להוט אחרי בולמוס האיסור בשביל השררה וכבוד המדומה
כל שכן שכפי האמת הדברים מוכיחים שלא היה כאן אונס וכמו שאמר ר' משה רוסי הנזכר אלא שנעשה על ידי פשרה שנתפשרו ביניהם והטעם שכתוב שם אמנם אם אותם יחידי הקהל קדוש הנזכר שנשארו תוך הקהל קדוש ילכו להם לבית הכנסת אחר להם לבדם יוכל להיות חכם או דורש בכל דבר חכמה. מכאן נראה שהיה ברשותו ועל מה שהיה רוצה היה נודר ועל מה שלא היה רוצה לא היה נודר ואין ספק שלא היו מניחין לו פתח אפי' כחודא של מחט אם לא היה ברשותו אלא שהאמת יורה דרכו שהכל היה דרך פשר' ברצון שתי הכתות
כל זה אני אומר עפ"י פשוטן של דברים וכמדבר הבלתי יודע העניינים שעברו אבל אחר שאני יודע תוכן הדברים והיסוד אשר עליו קבל האיש הזה הנדר החמור הזה אין צריך לפלפל ולבקש דרכים להורות בהם זהירות על דרך חומרא או מספק איסור רק שכל המודעות שיראה הם הבל ואת כלם ישא רוח כי אפילו שלא ביטל אלא שנדר הנדר הנזכר אפי' באונס חל עליו הנדר וחייב לקיימו והטעם דהא דק"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה היינו באונסים אותו שלא מן הדין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות שבועות וז"ל נשבעין לחרמין ולמוכסין באיזה מוכס אמרו במוכס העומד מאליו שלוקח ממון שלא ברשות או שלוקח ברשות המלך אבל מוסיף לעצמו וכן כתב טור י"ד הלכות נדרים סימן רל"ב וז"ל לפיכך נודרין להרגין ולמוכסין אם הוא מוכס העומד מאליו ועומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר ע"כ. מכל הני משמע דאם משביעין אותו כדין על דבר צווי המלך שאינו יכול לעבור על נדרו ולא על שבועתו אפי' אונסין אותו לידור או לישבע וכן מצאתי בתשובות הר' מנחם מריקאנטי ז"ל בשם ריא"ז וז"ל ואותם שמבטלים החרם בלבם כששליח צבור מחרים אין בהם תועלת כיון שהחרם ניתן בדין ע"כ: ואפילו כשאונסין אותו שלא כדין צריך שיחשוב בלבו היום או תנאי אחר באופן שלא יסתור פיו למה שבלבו וכמ"ש הר"ם במז"ל בפ' הנז' והטור י"ד בסי' הנז'
ובנ"ד זה האיש ודאי ופשיטא שלא חשב שהרי הוא כופר ואמר שמעולם לא הוציא נדר מפיו וכיון שלא הוציא נדר א"כ לא חשב והרי הוא כמו האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה שאינו נאמן שוב לומר פרעתי ה"נ הוא אומר שלא הוציא נדר מפיו והרי עדים מעידים עליו שהוציא שוב אינו נאמן לומר שהוציא וחשב וק"ל ופיו הכשילו דהעדים שמסייעים אותו לומר שלא הוציא על זה נאמר מסייע שאין בו ממש דהא אינן מכחישין לעדים החתומים עלהשטר ומעידים שהוציא כמו שהוזכר למעלה: ועוד אפי' אם היה נאמן לומר שאנסוהו עד שנדר הא ק"ל בגט אם עשאוהו כדין הרי זה גט וכן יכולין לכוף לכל אדם ולהשביעו בעל כרחו שלא יעשה כפי מה שיראה לדיין וכ"כ טור ח"מ סי' ב' וז"ל ולקנוס לנדות ולהחרים וכו' עד ולהשביעו בשם ע"כ שלא יעשה ולא עשה את הדברים לפי מה שיראה לדיין וכן נמצא תשובה להר"י בן הרא"ש ז"ל עיין באבן העזר ב"י סימן קנ"ד ואם כן מה שעשו הקהל שהביאו לו שוטרים וכו' כדין עשו כי הוא עשה שלא כהוגן כי רצה להכנס שם בעל כרחם על ידי אומות העולם כנודע זה בשערי העיר הזאת גם כשראו שתקפה ידם ראו פן שמא ח"ו יחזור הגלגל ישוב לקיאו דעל כן גזמו עליו ואיימוהו בכל תוקף ישבע להם לא ישוב לכסלו וע"פ עצת חכם וא"כ אין כאן טענת אונס כלל וכן כתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות גרושין וז"ל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שמחוייב לעשותו או עד שנתרח' מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס וכו' עד וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו ע"כ:
הדור אתם ראו היש זלזול תורה יותר גדול מזה או חלול ה' יותר מזה שירצה בעל תורה להכנס ולהשתרר בתוך קהל אחד בחזקה ע"י אומות העולם ולשום חרב בתוך הקהל חרב איש ברעהו והם בעצתם ראו שעה שיכריחוהו לעשות מה שעשה אין זה אונס:
עוד ראיתי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא הבית יוסף אבן העזר עלה ק"ע וז"ל אם מי שהוא חייב בכבודו הזקיקו לגרש גטו גט עד ואפי' אנסוהו ע"פ אביו ואמרו לו אל תסתור דברי אביך הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו כיון שלא תי' דבריו לעבור על דברי תורה והיה כדי להסתלק מן המריבה ע"כ ראיתי ושמחתי כי תשובה זו חותם תכנית לכל מה שאמרנו והוי נדון דידן ממש כי להשקיט המריבה מבני קהלם עשו כל מה שעשו ובכן נח שקט הקהל ימים רבי' אחר זה ועתה שב על קיאו ורצה להזכיר עונות ראשונים גם השליך אחרי גוו מה שאמרו ז"ל יש מפזר וגו' אם ראית דור שדברי תורה חביבין עליהם פזר ואם לאו כנס והרי הוא רואה שאנשי הקהל אינם חפצי' בתורתו מאז ועד התם ולמה יפתה לאנשי' יש מהם מראים לו פנים ואינם חפצי' בו אלא להתקוטט עם חבריהם ולמה מואס בדברי הרמב"ם ז"ל דברי פי חכם חן עלינו לשבח אל חכמתו אשר היישירנו במוסריו הטובי' שכתב בהלכות סנהדרין כך היה דרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות כו' עד אע"פ כן לא היו יושבים לדין אלא עד שמכבדין העם והזקנים ופוצרין בהן וגם שלא יהיה כל כך מ"מ ראוי לו להמתין עד זמן איסורו הבא מאליו שהרי מצאנו ראינו שאפי' איסור מקצה דאין לו עיקר מן התורה אפי' באלף לא בטיל מפני שההיתר בא מאליו וזה האיש רוצה לעייל פילא בקופא דמחטא בדבר איסור אשר אין לו היתר לעולם ולאבד עולם קיים בשביל השגת רצון חיי שעה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת ולחרפ' שיאמרו עמי הארץ ראו ת"ח מקילין באיסורים חמורים להנאתם
אל אלהים יודע כי מרוב שיחי וכעסי מקנאת ה' ותורתו כתבתי זה אחר ההפצר כאשר כתבתי ואפי' שנאמר שהוא נאמן על עצמו שבאונס עשה אמרינן בגמרא כריתות פרק אמרו לו שנים אכלת על הא דאמרי' רבי מאיר אומר אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל רבי יודה אמר אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אמר רב נחמן הלכה כרב יודה אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ולפרש"י ז"ל לא אמר רב יודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות אלא בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתו לזלזולו בטהרות וכן קאמר לעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע אבל לאחרים לא יאכילם וכ"ש שבדין אנסהו כנ"ל: