שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן עא
שאלה ראובן שנתן מעות לשמעון בתורת קאנבייו בזה האופן שאחריות הסחורה תהיה על ראובן עד שתגיע למקום פ' ושמעון נותן לראובן ריוח כך וכך בשביל שקבל עליו האחריות כמו שהתנו ביניהם כנראה משטר שיש ביניהם. ועתה הגיע הסחורה למקום שהית' הולכת שם ונפטר שמעון לבי' עולמו קודם שיגבה ראובן מעותיו משמעון וראובן רוצה לגבות מעותיו עם הריוח כמו שהתנו ביניהם כנראה מהשטר וב"ד טוענים בעד היתומים ואומרים שאינו מן הראוי שהיתומים יפרעו ריוח מהמעו' לראובן כמו שהתנו רק מה שנתן יקח וראובן טוען כיון שהאחריות היה עלי ואם היתה נאבדת הסחורה הייתי מפסיד אני מעותי ולא היו היתומים פורעים לי מעותי שהוצאתי ג"כ עתה אני רוצה ליקח הריוח כמו שהתנתי עם שמעון אביהם של יתומים לכן יורינו מורינו מורה צדק הדין עם מי:
איברא דהאי מלתא כפי פשוטן של דברים הנראים מתוך השאלה שכבר הגיע הסחורה למקום המותנה ביניהם אלא שקודם שיגבה ראובן נפטר שמעון והב"ד אינם רוצים שיפרעו היתומים מהריוח כלום דייני דחצצתא אמרי הכי בלא טעם ובלא ריח דהא ודאי בשעה שהגיעה הסחורה למקום המותנה ביניהם כבר חל החיוב על הסחורה והוה ליה שהוא כמשכון ביד ראובן עד יפרע לו שמעון כל חובו ובשביל שנפטר למה נגרע כח ראובן וכי אם מכר ראובן סחורה לשמעון שקנאה בק' והרויח עם שמעון עשרים יאמרו היתומים לא נפרע אלא הקרן שהיה ק' אבל הריוח שהרויח שהם עשרים לא נפרע הא ודאי לא יאמר דבר כזה שום אדם אפי' טפש שבטפשים בתנאי שיהיה החוב באחד מן הדרכים הנגבים מן היתומים שהם שעדין לא הגיע זמן הפרעון כאשר מת החייב או שנדוהו על כך ומת בנדויו או שהודה בשעת מיתתו שבכל אלו אין חשש לפרעון וכן נמי אם המלוה מוחזק ואפי' תפש לאחר מיתה יועיל לו הפיסתו וכ"ש אם תפש בחיי הלוה כל אלו הדברים ברורים רובם אפי' לדרדקי דבי רב
אבל אם קודם שהגיע' הסחורה למקום המותנה ביניהם נפטר שמעון ואחר כך הגיע הסחורה למקום המותנה ביניהם בנדון כזה היה נופל בו קצת עיון וזה מטעם מ"ש הרמב"ם סוף פ"ה מה' שלוחין ושותפין וז"ל א' מן השותפין ומן המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק אעפ"י שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשין ובזה הודו הגאוני' ובהלכות הרי"ף בבבא מציעא פ' המקבל כת' הנמקי ז"ל וז"ל גרסי' בגמ' אמר רב הונא ואי תימא רב יהודה ואי תימא רב נחמן ואי תימא רבי יוחנן האי שיתלא דשכיב מסלקי' ליה בלא שבחא ולאו מלתא היא פירוש שיתלא נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל במחצה פירות ולאו מלתא היא כתב הרמב"ן ז"ל דלא דחינן לה אלא במ' דאמר בלא שבחא אבל בשבחא ודאי מסלקינן ליה והיינו דתני' בתוספת' וכו' עד ומכאן ראי' למ"ש הרמב"ם שא' דמן השותפין כו' עד ולא דמי למאי דאמרי' הניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשים בה כל ימי שאלתה דשואל שאני דכל הנאה שלו ולפי' זכו הבנים בזכותו של שואל כל זמן שאלתה אבל בקבלנות שהוא מתעס' במלאכתו של בעל הבית יכול לומר אי איפשי לך שתעשה מלאכתי וכ"כ הרנ"בר והרשב"א אע"פי שהיה מגמגם קצת בזה כתב נמי שדברי הגאונים שהם דברי קבלה נקבל ע"כ.
כתבתי כל זה כי מכל הכתוב היה אפשר לומר שאם מת שמעון קודם הגע' הסחורה למקום המותנה ביניהם שאז היה מקום ליתומים או לב"ד לטעון בשבילם ולומר מה שהתנה אבינו עמך אין אנו מחוייבי' לקיימו שכבר יצא הממון מרשות אבינו והיא ברשותנו ומסלקין לך וק"ל אלא שאני אומר שאפי' את"ל דדמי נ"ד לההיא דשיתלא מ"מ לכל הפחות היה צריך להעריך הדבר ד"מ שהיה לנו לשער ע"פי דרך הסוחרים ולומר התנאי היה שעד מקום פ' היה אחריו' ראובן ובשביל כך היה פורע לו שמעון מנה עכשיו שמת שמעון באמצע הדר' או בשליש ובאות' שעה יצא הממון מרשות שמעון ונכנס ברשות בניו או יורשיו אין לנו לפרוע אלא מה שחל על שמעון אבל משם ואילך יש לנו לגבות כפי הערך זה כתבתי ליתן טעם וצד מה לשואל או לב"ד הטוענים בשביל היתומים
אלא שלע"ד הדבר ברור שגם זה הבל ופשיט' יותר מביעתא בכותח' שיגבה ראובן כל מה שהתנה עם שמעון עד פרוטה אחרונה ולא מיבעיא לדעת מהר"ם שהביא המרדכי בפ' הנז' וז"ל ועוד פסק רבינו מאיר על המלוה לחברו למחצית שכר ומת הלוה ואינו רוצה להניח הממון ביד אלמנתו דאם הלוה לו בסתם סתם הלואה ל' יום כו' ואם הלוה לזמן קצוב ועדין לא הגיע זמן הקצו' נ"ל דאינו יכול להוצי' מיד' דכל המפקי' ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וישאו ויתנו בהם למחצית שכר כל ימי מכך זמן העיסקא כדאמרינן פ' אלו נערות הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה עכ"ל:
הרי שכפי דעת מהר"ם שאפי' שמת הנפקד לא אמרינן שיש כח ביד המפקיד לומר לאביכם האמנתי לא לכם ועסקי אני רוצה אלא על כרחו ישלימו בני הנפקד הזמן הקצוב ויטלו מחצי' השכר הנוגע להם כאלו היה אביה' חי וכ"ש וק"ו שיכול זה ראובן שקבל אחריות לומר אביכם מסר לי סחורה זאת ליטול השכר לזמן פ' או למקום פ' אני רוצה לקיים תנאי ולקבל שכרי אלא אפי' לדעת הר"ם במז"ל וכל הנמשכים אחריו דנראה דפליגי על סברת מהר"ם מ"מ בנדון שלנו יעידון יגידון כלם כאחד שהדין עם ראובן והטעם דלא דמי לשיתלא דדוקא התם שהוא ענין מלאכה או עסק יכולים היתומים לומר אי אפשינו שתעסוק אתה במלאכתנו אע"פי שאבינו היה חפץ בך אבל במה שהאמינו אביהם לשמור ולקבל שכרו למקום פ' בהא אין כח בידם לומר אי אפשינו וכו' וכה"ג כתב המרדכי שהר"ם מרוטנבורק מספקא ליה כנגד מהר"ם שהביא ראיה לסברתו משואל בהמה מחברו שמשתמ' בה כל ימי שאלת' דדלמא שאני גבי שמירת בהמות אבל בעיסקא יכול לטעון הם אינם יודעים להשתדל כמו אביהם א"כ אף אנו נאמר בשלמא אם היה זה עסק או דבר מלאכה היה אפשר לומר אבינו היה מתפייס בעסק שלך או במלאכתך לא אנחנו
ואפילו שהיה אפשר לחלק דדוקא התם איכא למימר שיתומי מקבל העיסקא אינם יודעים ולפי זה בעל העיסקא יכול לסלק' ליתומים אבל בנ"ד שהדבר הוא בהפך שבעל הממון מת ומקבל העיסקא קיים ולא שייך לומר האי טעמא אפילו הוה עיסקא נ"ד מ"מ כפי הנראה מדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו נראה ודאי ששוים הם שכמו שבעל העיסקא יכול לומר ליורשי מקבל העיסקא אין רצוננו שימשך העיסקא יותר כן כשמת בעל העיסקא יכולים לומר למקבל העיסקא שהוא קיים אף עפ"י שאבינו רצה כך אנו אין אנו רוצים וכן משמע מן התוספתא שהביא נ"י יעויין שם אבל מ"מ בענין כזה שאינו ענין עיסקא ולא מלאכה לכ"ע אין יכולים לבטל התנאי שהתנו ביניהם וכן נראה מלשון נ"י שכתבתי למעלה שכתב דשואל שאני דכל הנאה שלו וכו' אבל בקבלנות יכול לומר אי אפשי לך שתעשה מלאכתי אף הכא נ"ד נמי ודאי דמי לשואל וא"א להפסיד זמן זכותו וזה ברור
וכ"ש דנ"ד עדיף טובא משואל דאלו התם היו יכולים יורשי השואל להשיב הפרה למשאיל ואפ"ה אמרינן שזכו יורשי השואל בזמן השאלה וכ"ש וק"ו בנ"ד שאפי' אם היה רוצה ראובן להחזיר הסחורה ליורשי שמעון כשנפטר שמעון לא היה בא מידו
ועוד אני אומר שאפי' בעיסקא או בשותפות שכתב הרמב"ם ז"ל שכיון שמת אחד מן השותפין או מן המתעסקין בטלה השותפות או העסק היינו שאם יבא אחד מהם ויאמר אי אפשי עוד בשותפות שאין חבירו יכול לעכב עליו ולומר נשלם הזמן אבל כל עוד שלא ימחה שום אחד מהם בפי' העסק קיים או השותפות וכל מה שירויחו עד זמן הערעור למחצה וכן נראה מן התוספתא ופי' שז"ל המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין וכתב הנ"י דהכי פי' אם קבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר להם תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה דכיון שכבר קבל שכרו יכולים לומר אנו נגמור מלאכתו וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולין לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם הרי משמע בפי' דע"כ לא קאמר אלא שהאחד רוצה והב' מעכב בפי' אבל על הסתם שלא מיחה שום אחד בחברו הענין כדקאי קאי וזה דבר ברור לע"ד ולנ"ד פשיטא שאין אנו צריכין לזה כלל כי הסחורה היתה בלב ים ובעל הסחורה שמעון כבר נתחייב לראובן סכום המעות שהתנו ביניהם על האחריות שכבר הגיע הסחורה למקום שהתנו
ואם ירצו היורשים הסחורה צריך שיתנו מה שחייב אביהם עליה שהרי גדולה מזו אמרו בתוספתא שאם קבל כבר המעות אפי' שעדיין לא נגמרה המלאכה ולא השלים הנפטר מלאכתו א"ה אינו יכול להוציא מידם שיאמרו אנו נשלים כ"ש וק"ו בנ"ד דאיכא תרתי שנשלמה המלאכה קודם שנפטר שמעון וגם המעות ביד ראובן דהו"ל כאלו קבל שכרו כיון שכל הסחורה בידו דפשיטא דזכה ראובן בדינו והאמת כי האריכות בזה מותר ולא כתבתי מה שכתבתי אלא ללמוד במקום אחר אבל בנדון שלנו מבורר הוא מעצמו שיגבה ראובן כל תנאו עד פרוטה אחרונה: