שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן ס
שאלה ראובן היה ערב בעד שמעון לקצת תוגרמים בעד קצת מעות וברח שמעון והתוגרמים תפסו לראובן ושמו אותו בבית הסוהר והוכרח ראובן ליקח הסך מאותם המעות שהיה ערב בעד שמעון ברבית ולפרוע לאותם התוגרמים לפי שלא היה יכולת לראובן לפרוע לתוגרמים רק בזה האופן ויצא ראובן מבית הסוהר אחר שפרע לתוגרמים והלך לקהל ונתנו הקהל ביד ראובן שלשה חזקות של שמעון אחת בנויה וב' הרוסות ושיקח ראובן מעות ויבנה הבתים ההרוסים ושיגבה השכירות מכל השלשה בתים לפרוע לתוגרמים בעד שמעון עד שיראו כונת שמעון אם יבא בתוך זה הזמן. אחר שבנה ראובן הבתים מת ראובן וחל"ש ונשאר יתום אחד מראובן. אחר זמן שמת ראובן כמו ג' שנים בא שמעון ורוצה לפדות הבתים מיד היתום של ראובן ואומר שהשכירו' מהשלשה בתים שנכנסו בתוך זה הזמן רוצה לשום אותו לחשבון המעות שפרע ראובן בעדו ועל זה ישלים הכל יורנו מורנו הדין עם מי:
אם היה ראובן בחיים הדין היה עם שמעון לשום שכירות הבתים לחשבון המעות שפרע ראובן בעדו והטעם שכיון שראובן לקח המעות ברבית והמלוה לא היה מכיר לשמעון נמצא שראובן מלוה לשמעון ואין לו ליקח רבית משמעון מפני שמלוה של ראובן לוקח ממנו רבית לאו כלו' הוא ודין זה יוצא ממ"ש בגמרא פ' איזהו נשך והביאו הרמב"ם ז"ל הלכות מלו' ולו' פ"ה וז"ל ישראל שלו' מעות מגוי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי הרי זה רבית קצוצה עד שיטול הגוי מעותיו ויחזור ויתנם לישראל אחר הרי כאן דכיון שאין הגוי מכיר לישראל האחר הוי רבית קצוצה הכא נמי בנ"ד אם היה פורע שמעון הרבית נמצא שאינו פורע רבית לגוי אלא לישראל וק"ל:
אמנם עתה שזה היתום לא היה הוא המלוה לשמעון אלא שהוכרח לפרוע מעות בשביל שמעון: נראה בעיני דאין כאן מלוה ולוה דבשלמא ראובן יצא ערב בשביל שמעון ופרע בשבילו הו"ל כאלו הוא הלוה לשמעון ואין לו ליקח כי אם שיעור ההלוא' ולא עוד אבל היתום שלא היה הוא המלוה נראה שאין כאן רבית שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה ואין זה אלא שפורע היתום מה ששמעון היה חייב והוי שלוחו לפרוע מה שראובן חייב.
כל זה אני אומר כיון שהיתום לא הלוה ולא היה הוא הערב בעד שמעון וגם אני אומר שאם היה שראובן בחייו נטל משכירות הבתים ולו היה נחשב לרבית אין היתום בנו חייב להחזיר שהרי פשוט בגמ' ובפוסקים שמלוה שהלוה ברבית ומת שאין בנו חייב להחזיר והביאו הרמ"בן פ"ד מהלכות מלוה ולוה וכי תימא שהרי אמרו שם שאם הניח פרה וטלית של רבי' וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם נראה דהיינו כשהפרה או הדבר המסויים נשאר ביד המלוה אותו דבר הוא הרבית עצמו אבל בנ"ד דלא הוי אלא המעות שלקח מהשכירות אין כאן משום כבוד אביהם.
ועוד אני אומר שתחלה יש לדעת שלפי הנל"עד אלו השני חזקות שהיו הרוסות וזה בנאן שאין לו דין כבונה חורבתו של חברו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה מתרי טעמי חדא שכתב הרמב"ם ז"ל והביאו ג"כ הטור ח"מ סימן שע"ה שחצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליו' לפיכך הורו הגאונים שהבונה חצר חברו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשוי ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנ' בנין הראוי לאותו חצר כמנהג אותו המקום ע"כ וא"כ בתים אלו שהיו הרוסות מסתמא עשויים היו ליבנות וא"כ ראוי הוא ליקח כל מה שהוציא שני' שכיון שלא ירד לבנותם אלא ברשות ב"ד הקהל והם ראו שכן היה טוב וישר בעיני אלדים ואדם שלא היה מן הראוי שישב ראובן בצער לעולם בשביל שמעון וכיון שראובן עשה עמו טובה ושמעון שלמו רעה הטיבו אשר עשו הקהל להורידו על נכסי שמעון שכל נכסיו משועבדין הן לחובותיו וא"כ אע"פי שאם היה ראובן חי היה נראה שהדין היה עם שמעון שדין זה הוא כמו פרה וכו' משום דכיון שהבתים שם בפרסום איכא זילותא שיאמרו מאלו הבתים אכל פ' רבית דמהאי טעמא הוי דין פרה וכו' אכתי אית לן למימר דכיון דטעמא הוי משום כבוד אביהם שלא יאמרו פ' אכל רבית בנ"ד ליכא זילותא דבשלמא התם שהוא לקח הדבר המסויים מעצמו בלי רשות ב"ד איכא זילותא אבל בנ"ד שהקהל אמרו לו עשה כך וכך הא ודאי ליכא זילותא כלל: