שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן נה
השם היודע ועד כי טרדות הזמן כעת בשאלוניקי מבהילים ומטרידים עד שאין לב שום אדם במקומו כי מחוץ שכלה חרב ובבית בעונות מלבד טרדות אחרות כאשר ידוע ומפורסם עד שלסבה זו נדד ממקומו החכם השלם כמהר"ר בנימין אשכנזי נר"ו והלך לקושטאנטינה במלאכות הק"ק אשר בשאלוניקי יע"א לראות ולבקש לנו מנוח מן המלך יר"ה והוא חלה פני לגלות ולהורות דעתי בזה כי הוא לא בא מידו לסיבת נסיעתו ועם היות שמעתתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא אמינא לקיים מצוה דרמיא עלי ולא באתי כי אם לצאת ידי חובת החכם הנז' ולא אחוש להאריך ולהביא סוגיית הגמרא ודברים שאינם מן הענין ממש כי אם להביא דברי הפוסקים ז"ל והלשון אשר לע"ד מדבר בנדון שלנו לבד וזה החלי.
בעל ספר אדם וחוה ז"ל כתב נתיב י"ז ח"ב וז"ל הליקח או השוכר בית בחצרו של גוי ואצר שם הישראל יינו ואין לגוי שייכות ביין ואין ישראל דר באותו חצר והנכרי דר באותו חצר צריך מפתח וחותם ביד ישראל לרי"ף ולפרש"י מפתח או חותם וכבר כתבתי כי דברי רי"ף עיקר שצריך מפתח וחותם וכ"ש שדי בשני חותמות ואם אין מפתח וחותם ביד ישראל אסור בהנאה דכיון שיש לו שייכות לגוי אינו נתפס עליו כנגב בכניסתו לפי שדרך בני אדם לראות וכו' וכ"כ הטור י"ד סי' ק"ל וז"ל שכר או קנה בית בחצרו של גוי ומלאהו יין אם ישראל דר שם מותר וכו' עד ואם אין הישראל דר באותו חצר אם יש לו מפתח וחותם מותר אפי' בעיר שכלה גוים ואם לאו אסור כתב הרש"בא בד"א כשהנכרי דר באותו חצר אבל כשאינו דר שם אינו עתיד לבא כשאין לו שייכו' באותו חצר ומותר. הרי שהסכים לדברי בעל ספר אדם וחוה ומדברי הריב"ש ז"ל בתשובת תל"ה נראה שכבר פשט עתה המנהג להחמיר שכן כתב אלא אפי' לדעת המפרשים שר' אליעזר תרווייהו בעי מפתח וחותם ולדבריהם אין יינו של ישראל משתמר ביד גוי אלא בשני חותמות או במפתח וחותם וכן נהגו עתה הכל להחמיר ע"כ.
מתוך אלו הדברים היה נראה שהיה ראוי להחמיר בנדון זה שהרי היה לגוי שייכות בבית הישראל שאין לך שייכות גדול יותר מזה שהניחו הישראל בעליה שעל המרתף והאמת כי לא נתברר בשאלה אם יש מקום לירד מן העליה למרתף כדרך כל מרתף שיש לו עליה על גביו שאם כן איני אומר שהחבית הפתוחה לבד אסורה אלא כלם היו אסורות אחר שהיה לו מקום בלילה וביום לסגור הפתחים ולעשות כרצונו וכמו שכתב הטור וז"ל המוסר מפתח חנותו לגוי היין שבו מותר אפי' הודיעו שהוא מפליג שלא מסר לו אלא שמירת מפתח והוא ירא ליכנס בו ומכאן התיר ר"ת לישראל שהלך לעיר אחרת לשבות שם המועד והניח יין במרתפו ומסר המפתח ביד שפחתו אע"פי שלא נשאר שום יהודי בעיר: והרמב"ן חלק על זה וכתב שלא התירו אלא בשאינו יודע שהוא מפליג וכו' אבל הודיעו שהוא מפליג אפי' אם נתפס עליו כגנב אסור ונראה ודאי שכן דעת הטור לפסוק כהרמב"ן ופשוט זה לכל מעיין ורגיל בלשון הטור ואפי' לדעת ר"ת לא התיר כשהלך לעיר אחרת לשבות אלא בשמסר המפת' לשפחתו שאז היא מתירא מהגוים והגוים ממנה כמו שהביא ר"יו ז"ל בספרו וכן בתשו' הרא"ש ז"ל וע"כ זה כתב הוא ז"ל: וז"ל ונ"ל שהתר גדול הוא זה ועוד כי הגוים בזמן הזה יודעים שאפי' יפסיד מה הישראל לא ילך מעיר לעיר בי"ט וכ"ש בזמננו זה שהוא דבר מפורסם בין הגוים שאין אנו יוצאין ממקומנו ביום השבת ואפילו דייני המלכות ממתינים כשיש הפרש בין אדם לחברו גוי עם ישראל בשבת ואומרים שאין להכריח לישראל לדבר דינו בשבת
וכל זה היינו כשיש מפתח אבל כשאין מפתח רוצה לומר שבלא מפתח יכול להכניס והפליג לית דין ולית דיין דלימא דשרי אלא לכולי עלמא אסור ואם תאמר היינו כשהחביות פתוחות אבל בסתומות מאן לימא לן דהכי הוי דינא לזה אני אומר שסתם מרתף נראה שהחביות סתומות ובכל ענין מיירי ועוד שהרי כתב רי"ו וז"ל וזה הכלל לעולם מניח יינו אצל גוי ולא הודיעו שהוא מפלי' וכו' עד ואם הודיעו שהוא מפליג חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות עד שישהה שיוכל הגוי לפתוח כלומר להסיר מגופה ולעשות כמותה וליגו' אם הוא מטיט וכו' עד אבל של עץ אם שהה כדי לנקוב בין נסר לנסר ויסתום כדי שלא יכיר הישראל אסור ואם אמר לו שמור לי ייני כמי שהודיעו דמי דסמכא דעתיה דגוי ויאמר האמין אותי ואעשה מה שארצה כי לא יבא כ"כ מהרה א"כ נ"מ דלא הוי נ"ד כההיא דהר"אש ז"ל שהביא הפוסק לסיום דבריו וגמר ראיית ההתר וכמה הפריז על המדה להקל באיסורין ולומר שאפי' החבית הפתוחה מותרת דהתם בנדון דהרא"ש לא הניחו שומר וגם יש טענה לומר עתה יזכור שהניח המרתף בלא מפתח ויחזור אבל בנדון דידן כבר הניחו שומר לזה הגוי ולא עשה שום דבר בטעות ויאמר הגוי כבר האמין אותי ואעשה מה שארצה וכ"ש אם היה רגיל הישר' לעשות כן ולילך ולישב בעיר דאלו התם במעשה דהרא"ש איכא למימר דלמא אתי ולא מינטר שבתא כי לא ידעו טיבו של האיש ההוא אבל אי הוי ההוא גברא רגיל וידעו דמעולם לא עשה כן לבא בשבת אפשר אפי' לדעת הרא"ש ור"ת היו אוסרין כן נ"ל מתוך כלל שכלל רבינו ירוחם הנז"ל
ומכ"מ אם נשאר הדלת וכל המקומות סגורים כי לא היה דרך לגוי ליכנס במרתף כי אם שישבור המפתח או שיזייף לעשותו וגם היה צריך לזייף החותמות אז באופן זה אני אומר שראוי לסמוך במקום הפסד גדול להתי' החביו' הסתומו' ומה שאני אומר דדוקא במקו' הפסד גדול היינו מטעם שאומר והוא זה כי בנדון שלנו אע"פי שהיה המרתף סגור מכל הצדדים והחביות סתומות מ"מ אחר שכשאירע אונס השרפה לא נקרא הגוי נתפס כגנב על הכניס' כיון שיש לו טעם גדול למה נכנס ובליל שבת היה אפשר לעשות מה שירצה לא נשאר כי אם טעם דלא טרח ומזייף החותם וכבר כתבנו למעלה שכבר פשט המנהג להחמי' שאין יינו של ישראל משתמר ביד גוי אלא בשני חותמות או במפתח וחותם ומלשון רי"ו נראה שבמקום שאינו נתפס כגנב על הכניסה אי ליכא מפתח וחותם היין אסור כנ"ל וכבר כתבתי שבנדון שלנו פשיט' דאינו נתפס כגנב על הכניס' ואפשר אפי' על הנגיעה שהיה יכול לטעון שהיה רואה אם אירע שום נזק בחביות מחמת האש
גם החששא דבין נסר לנסר היה ראוי לחוש אליה בדבר מועט אלא שאחר שכפי הנראה חששא דשמא נקב בין נסר לנסר אינה כלום לדעת רש"י ז"ל ואפי' שאפשר שרש"י קבל דברי רבו כבר כתב בהגהה במיימון דבספר התרומה והמצות כתוב דאין להחמיר לחוש לזה וא"כ כדאים הם לסמוך עליהם בשעת הדחק ובפרט בזמננו זה דאיכא כמה טעמים להקל חדא דאפי' מגע גוי ודאי אינו אלא מדרבנן אפי' בזמן שהגוים עובדי ע"ז כ"ש בזמן הזה ובגוים דחוצה לארץ בספק מגע ובמקום שיש מן הגדולים לסמוך עליהם כמו שכתבתי ולכן נראה בעיני שהחבית הפתוחה אסורה ושאר החביות שנמצאו סתומות מותרות וכ"ש שהיו כמו שהעיד בעל המרתף בלי זיוף ושהכיר בחתימות בטבעות דיש להתיר הנלע"ד כתבתי ברוח נכאה ונפש נענה
הצעי' שמואל די מדינה: