שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/סימן נב/ג
ראיתי ג"כ לכתוב בקיצור דיני בשר שנמלח בחלב יען כי הדבר מצוי בכל עת והדינים בספרים באורך ומחלוקת הפוסקים ז"ל ראוי ליקח דרך א' לא להקל ולא להחמיר ביותר וקודם צריך שנדע מהות החלב האסור מן התורה ואותו שאיסורו מדרבנן ואגב זה דיני גיד הנשה.
גיד הנשה נוהג בכ"מ ובכל זמן בירך ימין ושמאל ונוהג בעוף שיש לו כף מספק וכן בבהמה שאין לה כף ופירוש כף פולפא עגול ושליל הנמצא בבהמה ניתר בשחיטת אמו אפי' בן ט' וחלבו וגידו מותר אע"ג דלדעת הרמב"ם אסור בשניהם ולדעת התוספות אסור גידו והטבחים נאמנים על ניקורו הגם שיש בו טורח ג' דינין חלוקין יש בגיד עקרו מן התורה קנוקנות צריך לחטט אחריהן מדרבנן שומנו של גיד אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא שישראל קדושי' נהגו בו איסור עוד שהגיד שאסור מן התורה היינו הפנימי הסמוך לעצם אבל החיצון הסמוך לבשר הוא מדרבנן חוטין שבחלב אסורין מדרבנן ולובן שבתוך כוליא י"א שאסור ג"כ אבל לכ"ע מדת חסידות לנקרו גם כי מן התורה מותר.
כל חלב שהבשר חופה אותו מותר אבל החלב שפעמים מגולה כחלב שתח' המתנים אסור ואין הפרש בין בהמה דקה לגסה כלל בפי' אמרה תורה כ"ח שור כשב ועז שוים הם חלב שעל עצם קטן שמונח על העצם שקורין אנקה ומחוב' לכליו' חייבים עליו כרת שזה ג"כ מחלב שעל הכסלים הכתוב בתורה. חלב שעל המסס ועל בית הכוסות היינו מחלב שעל הקרב שכתוב בתורה וחייבים עליו כרת ואותו חלב שתחת הקרום הנקרא ה' אצבעות בספרד נהגו בו איסור כחלב גמור שחייבים עליו כרת ואשכנז נהגו בו התר וקרום לכ"ע חלב הוא.
חלב שבראש הדקין היוצאים מן הקיבה כשיעור אמה צריך לגרר אותו ובספר אדם כתב בשם הרמב"ם דאמה נאו שיעור אמה קאמר אלא פירוש אמה כמו אמת המים ואחרים פירשו אורך אמה ממש עוד מחלוקת אחר שכתבו הגאונים שראש זה הוא ראש הכרכשא שאנו קורין טאבחיה הראש שיוצא ממנו הרעי לחוץ ולי נראה שמאחר שהוא ספק כרת צריך להחמיר כדברי שניהם א"כ נפל חלחולת לשונרא כי כאשר תסיר אמה שכל אמה בת ששה טפחים מזה ומזה מה ישאר חוטין שבעוקץ והם חוטין שבכסלים שראשן מחובר לשדרה. וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות צריך לחטט אחריהן מצד ימין ומצד שמאל אפי' מה שתחת הבשר ואחרי' מקילין וסבירא להו דמאי דקאמרי צריך לחטט אחריהן היינו מצד ימין ומצד שמאל לפי שהם ג' מצד ימין וב' מצד שמאל ובין כלם י"ב שהא' מימין כפשטין לב' והב' משמאל לג' ג' חוטי הטחו' ג"כ צריך לנקרן משום חלב וכן חוטי הכליות תלתא קרמי הוו משום תרבא קרום שעל דד הטחול במקום עוביו חייבין עליו כרת והשאר אסור ואין חייבין עליו ובכוליא הקרום העליון חייבים עליו והתחתון אין חייבין עליו ואסור וקרום שעל הכסלים חייבים עליו וכבר נ"ל.
ולהיות כי הדבר מצוי כי בשגגה מולחים בשר שיש עליו חלב עם בשר אחר צריך לראות מה הראוי לנהוג הלכה למעשה לפי שרבו הסברות מן הראשונים ומן האחרונים אלה מפה ואלה מפה וכבר נראה לעין שיש בחלב עם גיד הנשה ושמנו ג' דינים מחולקים א' שאיסורו מן התורה ב' שאיסורו מדברי סופרים ג' שהוא מנהגן של ישראל לבד וראוי לעיין בכל אלו מה לעשות גם צריך לדעת שיש ג' מיני עירוב שנותנים טעם א' ע"י בישול ב' ע"י צלייה ג' ע"י מליחה בבשול יש מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל דלרש"י הלכה כרבי יודה דמין במינו לא בטיל אבל נתפשט המנהג כר"ת ורבים שנמשכו לדעתו וכן נהגו לשער בס' יען כי רבו כמו רבו הסוברים כן באופן כי כשיארע הענין כשיתערב אחד מן האיסורי' חלב או דם או טרפה בהית' ע"י בישול משערינן בס' אפי' במינו וכן שאר איסורין מלבד אותם ששיעורן בק' או במאתים שאין לנו עסק בהם ולא חמץ בפסח שהוא במשהו ואין כאן מקומו ואין זה כוונתינו אמנם עירוב ע"י צלייה אמרינן בגמרא גדי שצלאו עם חלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שהחלב מפעפע ולדעת רוב הפוסקים שבטל בס' ואעפ"י שדעת הרא"ה דלא שייך ס' כי אם ע"י מרק שמוליך הטעם בשוה משא"כ בצלי ומליחה שאין הטעם מתפשט בשוה ודברים של טעם הם אבל כיון שרבו החולקים עליו נקטינן כותייהו לבטל בס' ואם החלב כחוש סגי בקליפ'
וכאשר העירוב ע"י מליחה הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מ"א שאם נמלח בשר בחלב שאין חלב מפעפע ע"י מליחה אפי' בחלב שמן וכתב המ"מ שיש מי שסובר כן ולפי שדבריו נראין סותרין שהרי בפ' ט"ו כתב ז"ל בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה ולישב קושייא זו ראיתי בב"י י"ד ס' ק"ה עלה צ"ה עמוד אחרון שכתב וז"ל דאפשר דבפ' ז' מיירי בחלבים שאינם אלא מדברי סופרים וכו' והא ודאי אין הדעת סובלתו שכתב אין מולחין חלבים עם בשר וכו' ופשיטא דחלבים לא מיקרי סתם אלא חלב הקרב והכליות והחלבים כלם שאסורין מן התורה וחס ליה להרמב"ם למינקט כי האי לישנא וכל הלשון למי שיש לו ענים יראה שא"א לומר כן ובטל הוא מעצמו. עוד שנית אמר שבפ"ז מיירי במליחה כל דהו ג"ז הבל שאין מולחין בשר אלא לקדירה או לישן ולא הוי מלח כל דהו. עוד שלישית כתב שמלח החלבים בפני עצמן אלא שמתוך שהבשר קרב להם חיישינן שמא נגעו גם זה מהבל ימעט שהרי כתב בפ' ז' אין מולחין חלבים עם בשר ולא מדיחין חלבים עם בשר והדבר ברור כשמש שא"א לומר החלבים בפני עצמן והבשר סמוך וטוב הי' לומר שמ"ש וכל הדברים האלו אסור לעשותם לא קאי אאין מולחין וכו' אלא אשארא וכמה היה יפה זה שיש כזה הרבה בתלמוד לולי שהרב מ"מ ע"ה נראה שדעתו של הרמב"ם כן כנז"ל ואעפ"י שלא כתב כן בפשיטות מ"מ כיון שכתב שיש מי שסובר כן וכן הוא האמת יש לנו ליישב משמעות לשון הרמב"ם כפשוטו ונראה בעיני דלישנא דהרמב"ם דייק דכאן בפ' ז' כתב אין מולחין וכו' ובפרק ט"ו כתב בשר נבלה מליח שנבלל ולא כתב בשר נבלה שנמל' עם בשר שחוטה שנראה שנבלל הוא דבר אחר חוץ מן המלח ואפשר הוי המוהל היוצא שכיון שנבלל במוהל ה"ל כמו חם ע"י מרק והוי כמו בישול ואע"ג דבתר הכי קאמר דג טמא שכבשו היינו כ"ד שעות מה שנבלל אינו כן אלא במוהל שיעור מליח' לבד
ולענין הדין אני בוחר לעצמי ולכל מי שירצה לסמוך עלי אם יבא מעשה שנמלח בשר שחלב דבוק בו או שנמלח בשר עם חלב סמוך לו הנוגע בבשר ויש באותה חתיכה שהחלב דבוק בה או אשר החלב נוגע בה ס' כנגד החלב שאין שאר החתיכות מסייעות לה אז הבשר מותר מן הדין דכל שאתה מצריך ס' אין צריך יותר אלא שלהחמיר יש לקלוף קליפ' דקה מהצד הנוגע בחלב וכן בצלי ואם אין לו הצר הנוגע בחלב נראה שאז יש להסמך לדעת המתירים בלא קליפה כיון שיש ס' והדין הזה דוקא בחלב שהוא אסור מן התורה אבל קרומות וגידין ושומן גיד הנשה אין צריך ס' אלא די בקליפ'
ולפי שראיתי אחר רוב ימים שכתבתי זה בב"י י"ד ס' ק"ה עלה צ"ו עמוד ראשון וז"ל וכבר נתבאר שכל זה דוקא בחלב ממש וכו' אבל שומן גיד וקנוקנות שבו וקרומות אינם מפעפעין ובקליפה סגי להו והוא שהבשר שנמלח עמם לא היה שמן אבל אם היה שמן מפעפע האיסור על ידו ודינו כחלב גמור ליבטל בס' ולהצריכו לדעת הרשב"א כדי קליפה כו' ואני אומר שאיני יודע מנין לו זאת החומרא שהרי לדעת הרמב"ן ז"ל אפי' חלב גמור ושומן אינו מפעפע ע"י מליחה ולדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש מה שנראה מלשונו בפ"ז הנ"ל דעתו להתיר אפי' קליפה לא בעי ויש סוברים כמ"ש המ"מ ז"ל וכן מצאתי אני בשערי דורא שכן דעת אבי העזרי ואביו של רבינו יואל ורבי אליעזר ממיץ עליו השלום כלם ס"ל דמליח לא הוי כרותח דצלי ודי בקליפה אפי' בחלב גמור ושמן ולא די לנו ליקח חומרת המחמירים בדבר שאיסורו מן התורה אלא להחמיר אפי' בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן
וכ"ת הרי כתב הטור ז"ל בס' ק"ה ולא מבעיא חתיכה אחת שיש בה חלב שמפעפע בכולה אלא אפי' חתיכת האיסור כחוש וחתיכ' התר שנצלת עמה שמנה האיסור מפעפע בכולו ומליח הסכימו הרשב"א והרא"ש ובנו הטור שדינו כרותח דצלי א"כ נראה שדינם שוה מ"מ אני אומר שאפי' לאלו הרבנים אין הדין כן כמו שהוא אומר והטעם שהרי הוא בעצמו מרגיש בזה שהטור בעצמו כתב וז"ל ואפי' אם נצלו ביחד שאין הדבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנ' לבלוע באחרות אלא ע"י רוטב אפילו החתיכ' של היתר שמנ' ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו ובב"י הוקשה לו שאלו הדברים סותרים למ"ש לעיל אפילו חתיכת האיסור כחושה וכו' ולי נראה שיש לדקדק בדברי הטור ז"ל מה חידש במ"ש וכתב הרשב"א כו' שהרי הוא בעצמו כ"כ שהרי כתב למקום שהאיסור יכול לילך משמע ודאי דמשום שאין האיסור יכול לילך בטבעו אינו מוליך אותו השומן של היתר הא אם הוא מן הדברים שבטבעם לילך אוסר:
ועתה לישב הטורים שלא יהיו דבריו סותרים כמ"ש הב"י נראה בעיני דבר ברור וזה כי הטור כתב וז"ל ולא מבעיא בחתי' א' שיש בה חלב שמפעפע בכולה אלא אפי' חתיכ' האיסור כחוש וחתיכת היתר שנצלת עמה שמנה האיסור מפעפע בכולו. ולמטה כתב וז"ל והא דחתיכת איסור אוסר חברת' בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה וכו' עד אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר אינה אוסרת וכו' עד למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו. הרי שלמעלה כתב כשהאיסור בעצמו נצלה עם ההיתר בהא הוא דקאמר ואפי' האיסור כחוש וכו' אבל למטה מיירי בחתיכה של היתר שבלעה איסור ממקום אחר ונאסרה וחזרה ונצלת עם חתיכ' היתר בהא ס"ל לטור דאין כח באיסור הבלוע בחתיכ' ההיתר לאסור החתיכה האחרת של היתר ולפי שא"כ היה משמע אפי' שבלעה החתיכה של היתר הראשונה שומן של איסור שהוא דבר מפעפע כיון שאין האיסור בעין אלא שהוא בלוע בתוך החתיכה וצריך לצאת משם ולחזור לאסור החתיכה השנית א"א לעשות אלא ע"י רוטב לזה אמר וכתב הרשב"א וכו' באופן שאם הראשונה בלעה דבר מפעפע אוסרת השנית מ"מ שמעת מינה שכשהאיסור שלא מטבעו לפעפע אין אוסר ההיתר אפילו שההית' שמן ומפעפע והשתא ניחא שאפי' ששומן הגיד יצלה או ימלח עם הית' שמן אינו אוסר אלא כדי קליפ' למאן דאמר מליח כרותח דצלי ואפי' שבזמן שהחלב כחוש אוסר כשחתיכת ההיתר שמנ' היינו שסתם חלב מטבעו מפעפע אלא שעתה מצד מקרה קרה לו שנתכחש אין לו כח לכך וכיון שחתיכת ההיתר שמנה מתפטם החלב הכחוש ויש לו כח להתפשט החלב האסור בחתיכת ההיתר אבל שומן שאפילו שיהיה אצבעיים על אצבעיים משמנינות אין מטבעו לפעפע כלל מה לי שיהיה החתיכה של התר שמנה או רזה כבר קי"ל שאין ההתר מוליך לאסור אלא למקום שהאיסור בעצמו יכול לילך ולא יותר והשתא דהרשב"א והר"ן ז"ל שכתב' בשמו גבי הנהו אטמת' שנמלחו וכו' י"ל דלא עדי' שומן דגיד הנשה מחלב כחוש ולא חלקו בין החתיכ' שנמלח עמה כחוש או שמן אלא סתם גיד השנה ושומנו אינו אסור אלא כדי קליפה וכן נראה בגמרא בפ' גיד הנשה על משנת ירך שנתבשל עם גיד אמרי' בגמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ופריך אינו והא אמר רב הונא גדי שצלאו וכו' ומשני שאני חלב דמפעפע והשתא אם כדברי הב"י מאי דוחקיה דשמואל לאוקומי מתני' בנתבש' דוקא לוקמא אפי' בצלי ושמה שנצלה עמו היה שמן ותו המתרץ מאי האי דקאמר שאני חלב וכו' ה"ל לשנויי התם בגיד שמן ושוב לא היה נופל קושיית דרבה בר בר חנה וזה היה ראוי לתרץ כיון שלדעתו שמואל בגיד כחו' קא מיירי דאי בשמן אפי' נצלה נמי הכל אסור אם יש בנותן טעם אלא ודאי כיון שאיסור שומן גיד קלוש וקנוקנות ג"כ אינם אסורים אלא מדרבנן לא החמירו בו אלא עשאוהו כחלב כחוש ואפי' שההתר שמן
ועוד אני אומר אפי' את"ל כדבריו שהיה ראוי לחלק לדברי האוסרים בין כחוש לשמן כיון שלדעת הרמב"ן והרמ"בם ז"ל הנ"ל סברי שאפי' בחלב גמור ע"י מליחה אינו אוסר אלא כדי קליפה אע"ג דאנן לא נקטינן כותייהו בחלב גמור בהא דגיד הנשה ושומנו וקנוקנות נקטינן כותייהו דכיון דאיסורייהו קליש טובא כ"ש דלע"ד כ"ע מודו הכ' כדפירשית.
וכן הדין בחלב גמור נמי אם הוא אינו אוסר אלא כ"ק היינו בנדון זה דוקא כשחתיכת ההיתר הנמלחת עמה אינה שמנה ואם נגע החלב בחתיכת של בש' ונתערבה אותה חתיכה באחרות ואינה ניכרת חד בתרי בטיל אפילו בחתיכה הראויה לההכבד כיון שאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת שבלעה וכן ראוי לעשות הלכה למעשה ואם מלחו כאן ג' חתיכות וחלב בא' מהם ואינו יודע אם נגע החלב בשאר החתיכות או ספק אם נגע בזו ובזו ואין בשום אחת מהם ס' נ"ל כיון שהדבר ספק יקלוף החתיכות ודי כי הדבר ס"ס ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע שמא הלכה כדברי האומרים אין מליח אוסר כנז"ל וא"כ די בקליפה ועוד יש לאוקומה כל חד וחד אחזקת היתר: