שו"ת מהרש"ל/סימן צד
שאלה בני אדם ההולכי' בדרך רגילין להקל בנטיל' ידים ואומרי' שהתנו עליהם בשחרית ויש שמקנחים עצמם בעשבים שנפל הטל עליהם אם יאות עבדינן:
תשובה מסקינן בפ' כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום פי' רש"י ובלבד שיזהר מלטנפס ולטמאם אמר להו רבינא לבני בקתא דערבית כגון אתון דלא נפישי לכון מיא משו ידיכון מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא וכתב הרי"ף איכא דאמרי דדוקא בשעת הדחק ופליגא אדרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא הכריע אבל הרא"ש כתב והוא דעת ר' יונה דעבדינן כי האי לישנא דלא פליג אדרב אבל יראה בעיני כר"ח שפסק כלשון המחמיר דלא שרו אלא ע"י הדחק ואף שר' יונה תמה עליו ורוצה ליישבו בשינוי דחיקא שהחמיר משום שאמרינן מים ראשונים האכילו בשר חזיר כו' ונרא' דלא צריך לכל זה אלא סמיך אמה שאמרי' בפסחי' פרק אלו דברים לתפילה ולנטילת ידים ד' מילין והרא"ש הביאו לעיל בברכות וא"כ תימא דלמה אמרו חכמי' ד' מילין הוא השיעור ויותר מעט מפרסה אין צריך להמתין ויאכל בלא נטילת ידים ויעבור במצוה על דבריהם בעבור מעט צער שיתאפק וימתין יותר או ילך לאחוריו ולא יעבור על דבריהם וכבר אמרו כל המזלזל בנ"י חיי' נדוי וגם שלמה המלך תיקנו ומצינו שר' עקיבא היה מוסר נפשו עליה ומעולם לא שמעתי שהקילו בזה חכמים תורתי א"ל הפוחזים אלא בודאי צריך לומר דאיירי התם שנטל ידיו שחרי' והתנה עליהם וסבר דלא מהני תנאי אלא בשעת הדחק הילכך בתו' ד' מילין לא חשיב דחק ולא מהני תנאי יותר מד' חשיב כשעת הדחק ואז מהני תנאי ולפי זה מה שכתב הסמ"ג והו' כי דרכים שעת הדחק הוא אינו ר"ל דשרי מן הסתם אלא באופן שחילקתי בין תוך ד' מילין כו' ומ"מ נראה דווקא הולכי דרכים שכולן בני ישראל והולכי רגל שיכולין לעמוד בכל מקום שירצו אבל האידנ' מי שהולך בעגלה בין שאר הגוים שהולכין בחבור' ומתיירא לילך ביחידי ומוכרח לעמוד בכל מקום שיעמדו הם וא"כ אפי' תוך ד' מילין חשוב שעת הדחק ומהני התנאי שהתנה עליהם ומ"מ כתב בסמ"ק שצריך לשמר ידיו מכל טינוף והמחמיר שלא יאכל עד אשר יבא למים ויטול ויאכל על העגלה כהלכתא תע"ב
ואותם שנוטלין ידיהם בעשבים עבירה היא בידם ושתים רעות עושין חדא שמזלזלים שדין נ"י יות' מכת הראשוני' שסומכי' על נטיל' הראשונ' שעשו כראוי אבל אלו שנוטלים עראי ומזלזלים בנ"י הן בכלל נידוי של זילזול נ"י ועוד שמברכין על הנטילה ומוציאין ש"ש לבטלה ועוברים משום לא תשא וגו' שהרי ברכה זו לשוא הוא שאין זו נטילה כל עיקר: