שו"ת מהרש"ל/סימן כה
בראש כל אקדים מעניין איסורא דחמירא מממונא אף שלא נקראתי על זה כי אין חולקין כבו' אפי' לרב במקו' איסור' אמינא דהאי איתתא שרי לינשא ואין לפקפק על הגט כלל אף שעכבה הממון ולא נתנ' לו כלל ולא תתן לעולם פשיטא לפי מה שכתבתי מקוד' דהאי אתתא שריא בלא גט והיה פשוט בעיניי ובעיני חביריי כביעותא בכותחא והמחמיר כגט בכדי עונו ישא שפסלה לכהונה כמו שכתב מהר"ם אפילו אמאי דצריכה רבא כגון המקדש בעד אחד בהג"ה מיימוני והיא ג"כ בסוף המסכת' במרדכי דקדושין אף שנמצא נמי כתו' בשמו להחמיר ולא באתי להכריע עכשיו אלא למידק מיניה במלתא דפליגי אמוראי בתלמוד ולא נפיק הלכה כמאן כמו שכתב הוא אפ"ה בעת שהיה נוטה דעתו להתיר כתב שלא יחמיר כדי שלא לפסול על הכהונ' ומן התלמו' הוא דבכמה דוכתי מצינו שהקילו בזה וכיוצא בו ואף שלא השגיחו בדבריי ואפיקו קלא להגבי' קול קידושין עד שהזקיקוה לגט מפניו חשש הנמנעים מלישאנה וה' ישלם למשכרתם שלימה ואי לא דמסתפי מרבותיי ומחביריי אמינא דהאי איתתא אפילו אחר גט שריא לכהונה ודומה לגט מעושה בגוים שלא בדין דאפי' ריח הגט אין בו כמו שכת' הראב"ן ודומה למי שכות' ונותן גט לפנויה ואף שכת' הרשב"א בתשוב' על אחד שגירש את המשודכת אף שלא קדש' בעבור שאביה היה עם הארץ ושמע לקול המלחשים ופייסו לגט וכתב אעפ"י שהיה חרם ותקנה שלא לקדש שום בת ישראל אלא בעשרה מ"מ פוסל האי גט לכהונה דדלמא עבר וקיד' או לא ידע בו אי נמי אפי' לא נתקדש' לו מ"מ אין זה ידוע לכל ואי כל דלמא האי שמע בגיט' ולא שמע בהאי כדאשכחן בהחולץ דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתי למימר קשרו חלוצה לכהן ומה התם דאיכא ולד חיישי' כ"ש היכ' דליכא הוכחה ועוד מדאמרי' בגמרא פ' האומר היא אומרת קדשתני והוא לא אומר קדשתיך ומסיק עליה רב אומר כופין אותו ליתן גט ושמואל אמר מבקשים ופריך בשלמא מבקשים לחיי אלא כופין אמאי יאמר לא ניחא לי דליתסר בקרובי' כו' והא הכא דהוא אומר לא קדשתיך ואם לא נתן גט מותר בקרוביה ואפילו הכי כשנותן הגט והכל יודעין שאינו אלא בעבור ספק שלה אפילו הכי אסור ע"כ תוכן דבריו ונראה דלא כתב הגאון אלא דווקא במשודכת שיש ראייה לדבר שנוכל לומר שקדש' ומאן דחזי גיטא יאמר כודאי בעבור שנתקדש' אבל האי גיט' שהוא בעבור קול בעלמא וקול ושוברו עמו שאין בו ממש מאן דחזי גיטא יודע ג"כ שבעבור חשש הנמנע מלישאנ' עבדה האי עובדא ואף שאין משיבין הארי לאח' מיתה מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך כי הנראה בעיני שראייתו אינו ראייה אפי' לשאלתו גבי משודכת דאינו דומה לחליצה דהתם כשעת החליצה היתה זקוקה לכך מספ' ובחזקת זקוקה ליבמה היתה עומדת א"כ אף אח' שנתגלה שצרת' ילדה ומצרכ' כרוז דלמא מאן דלא שמע בהאי כרוז ולא ידע מהאי מידי ורואה שאותה חלוצה נשאת לכהונ' סבר דשריא חלוצ' לכהן דהא כדין חלצה אבל הכא בשאילתו שלא הית' זקוקה מעולם לגט מאן לימא לן דמחמירין בכה"ג דאינו דומ' אלא לגט פנוייה כמו שכתבתי גם בלאו הכי איכא לשדות ביה נרגא דשאני חליצה דאינה אסורה אלא מדרבנן א"כ בקל איכא לטעות ואתי למימר קשרי חלוצה לכהן מה שאין כן בגרושה כדאית' ביבמות וא"כ מאן דחזי דקמנסבה גרושה כהאי לכהן יחקור על התוכן וידע שאין בה דין גרושה והראייה מקידושי כו' נ"ל דאין ראייה כלל דשאני התם דאיכ' קצת דררא דאשת איש שהרי היא אומרת קדשתני והיא אסורה כאשת איש לכל וא"כ כשנותן לה גט וכתב וכדו פטרית ותרוכית יתיבי ליכי אנת אנתתי הוי כמודה לדבריה והודה בקידושין להדיא אבל מה שעושין מפני חשש הנמנעים מלישאנ' אין בו ממש לאסור וכן כתב ר' הלבן ויותר מזה כתב הראב"ן דאין לפרש דאיתסר בקרוביה מטעם הודאה אלא שאני התם דגט צריך לה וכשיראו שב"ד אין כופין אותו לגרש אלא מבקשין אותו אינו נאסר בקדושיה וכן יראה מלשון הרמב"ם פ"ט מהלכות אישות וז"ל האשה שאמרה לאיש קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' מבקשין המנו שיכתו' לה גט שהרי אין לו הפסד בזה ע"כ משמע להדיא כדברי הראב"ן כשאינו כופין אותו לא איתסר בקדושיה אף שכתב המגיד משנה עליו כל מי שנתן גט נאסר בקרוביה כו' וכן מוכח מן הגמר' אבל לשון רבינו שכת' שאין לו בזה הפס' צריך עיון ואולי ר"ל שאין לו הפס' ממון והרבה נשים יכול לישא חוץ מקרוביה ע"כ מ"מ אני אומר דלאו מר בר רב אשי חתם על דבריו ומה שכתב שדברי ר' משה צ"ע קושט קאמר שצ"ע ועיון אבל מה שרצה לישב בדברים שאין מספיקין אלא לתינוקות של בית רבן דתלמוד קאמר בהדיא לא ניחא ליה כו' א"כ מה מועיל זה שמוסיף שאין לו הפסד גדול ס"ס מאחר שצריכין על כל פני לבקשו יפייסו אותו במה שיכולי' לפיי' אפי' בתרקבי דדינרי וכי דרך הפיוס מלמדינן ועוד וכי לשון אין לו הפ' סתם נפרש אין לו הפס' גדול א"כ יש בכאן חסרון גדול ובודאי שדברי המגיד משנה הוא דברי הרשב"א דלעיל מיניה וכן רבי' נסים כתב בסיגנון זה והוא דברי רשב"א שבסוף דבריו ומרוב פשיטות לא הזכירו בשמו שלא נטעה לומר שהוא דברי יחיד אלא עשה הסכמה מוחלטת לכל כך הוא דעתו ואומר אני אם ראה המגיד משנה דברי הרא"ם שפי' דווקא אכופין קאי לא היה כותב על המרבה צ"ע ואולי אף הר"ן היה מודה כי הם לא הורגלו בדברי הרא"ם אף שהוא קדמון להם כאשר ידוע בפרט שרוב דבריו אינן בספר מפורש אלא מלוקט בתשובות וכאשר כתב מהררי"ק כדומה לזה ואף שר"א מביהם הוא כדעת רשב"א לאסור הלא כתב במרדכי שנחלקו עליו ר"י הלבן והרא"ם וכתבו להקל וכן המסקנה בכל התשובות שראיתי גם אותו המעש' שפסק ר"א מביהם היה לכל הפחות בדבר שצריכה רבה וראיות מן התלמוד להית' וכה"ג שאחד נתן לבתולה טבעת והיא היית' מקבלתו ואח"כ אמ' הוו עלי עדים שקדשתיה כו' ואחד מן העדים אמר לה השליכי כי לקידושין נתן לך והשליכו כו' ואף שהביאו ראייה דאינה צריכה גט מ"מ מאחר שנתן הגט יאמרו ההמון מסתמא לא ברירא להו למשרי כ"כ הלכה למעשה לכתחלה ומ"ה היו מצוים ליתן גט ומה' אין להתיר דהוי כמו שאר ספיקא דגיטין אבל בדבר שלא היה בו ממשות שהיה צריך עליו עיון להתיר אלא קול שהיה יוצא ע"י התגרות ומנגדים זה לוה ול"ד ושוברו היה עמו אפי' איסור לכהונה ליכ' לפי עד אבל חליל' וכי בעבור שאנו מדמין נעש' מעשה מאח' שנתגרש' במקו' ועד ע"פ גדול הדור ויאמרו מסתמא לאו בכדי גירש המור' גירושין ופוסל פסולין לכהונ' אי לאו שנודע לו מתמצי' הקידושין שמגיעין לספק וא"כ אסורה לכהונה אבל לישראל פשיטא דשרי אף לכתחילה אפי' לא תתן לעולם אפי' את"ל שהיא הטעה אותו וגט מוטע' פסול כדאית' ביבמו' שאני התם היכ' דמגרש אות' על תנאי וכך הסוגיא בפ' מצות חליצה ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעת פסול' הכי דמי חליצה מוטע' חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז ואפי' לא תתן אח"כ החליצה כשרה וכתב הרא"ש והוא מתמצי' פרש"י וז"ל אפי' אם התנה בתנאי אם תתן לי מאתים זוז תהיה החליצה כשרה ואם לא תתני לי לא תהיה חליצה אפ"ה התנאי בטל והחליצה קיימת אפילו לא נתנה דמן הדין אין כח בשום תנאי לבטל המעשה ואפי' לא נתקיים התנאי ראוי המעשה להמת קיים אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הלכך בעינן דווק' כי התם שיוכל המעשה להתקיים ע"י שליח כי התם שצוה משה ליהושע אם יקיימו התנאי שיתן להם ארץ גילעד אבל חליצה דאי אפשר ע"י שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל גבי רגלו אעפ"י שלא נתקיים התנאי המעשה קיים עכ"ל ומה גט מוטעה פסול אם אינה מקיימת תנאה דאפשר לגט ע"י שליח א"כ משמע דוקא בגט העשוי בתנאי כהלכתו הוא דפסול במוטעה לפי שהתנאי מבטל המעשה ומהני בתנאי בני גד וראובן כמו שפרש"י אבל מה שמטעין אותו בלא תנאי והוא סובר שיתנו לו כך אף אם אינה נתנה לו הוי הגט גט כשר וראייה ממי שאומר הרי גיטך ע"מ שתתנני מאתים זוז הרי זו מגורשת לכשתתן במשנה פ' מי שאחזו וכתב הרמב"ן וכן התו' וספר התרומה וכן ה"ג ואשיר"י ורוב הגאונים דכל תנאי דגיטין איירי בתנאי כפול וכל התנאים הצריכין הא לאו הכי לא הוי תנאה והתנאי בטל והמעשה קיים ואין צריכין ליתן לו ואף שפי' רשב"ם בפ' יש נוחלין דלא צריך תנאי בגיטין ולא ק"ל כר"מ דבעי תנאי כפול אלא אפי' אומר סתם כדי שתעשה לי כך וכך אני נותן לך דהוי תנאי ודומ' להאי דזבין לנכסיה אדעתה למיסק לארעא דישראל כו' דהתם לא הוי תנאי כפול ואפ"ה אי לא דא"ל אמאי לא סליק' לא הוה זבינא זבין והוה בתנאי ממש וא"כ האי הילל פשיטא שלא היה מתרצה ליתן לה גט אלא כדי שתתן המעות שהרי היה מתפשר עמה בכך וכך והוה כתנאי כפול וכן כתב הר"ן בשם אחרים מ"מ כתב הר"ן בסוף דעת ר"ת והוא המסקנא בדברי הגאונים הנ"ל דצריך להיות תנאי כפול מדאוריי' בגיטין ולא לרוחא דמלתא ואף שכת' הראש בפר' יש נוחלין לחד שנוייא דר"ת הא דאמרי' בירושלמי בכל אתר אית לי' לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה ומשני חומ' הוא בעדיות א"כ משמע דוקא בגיטין הוא דאמרינן דבעינן תנאי כפול משום חומר בעדיו' ולא בע"א ותירץ דאיפכא גרסינן בכל אתר לית ליה לר' מאיר כלל מכלל לאו אתה שומע הן והכא אית לי' פי' ואין צריך תנאי כפול ומשני הא דאין צריכה תנאי כפול משום חומר הוא בעדיות כלומר מן הדין אם אין התנאי כפול התנאי בטל ומעשה קיים ומשום חומר עדיות עשו אף בלא תנאי כפול אם אינ' מקיימת התנאי הקדושין והגיטין בטול ולא שבטול לגמרי אלא שחולצ' מספק או קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם וכן בתו' דגיטת פ' מי שאחזו מכל מקום אין המסקנה כן אלא אף לקולא בעינן תנאי כפול ואי לא כפול התנאי בטל והגט גט גמו' אפי' לכתחל' וכן לענין קידושין כמו שכתב האשר"י בהדיא פרק מי שאחזו דאף לקולא פסקינן דבעי תנאי כפול והאי דקמשני חומר בעדיות דברי הירושלמי הו' דמוקי בכך אבל אנן לא ס"ל הכי אלא כתלמודא דידן דפסק ר' מאיר דבעי תנאי כפול ואי לא כפלי' לית' לתנאיה ולא נמצ' שום רמז בתלמו' אותו חומ' א"נ כול' כאידך שינויי' דאשר"י דלא מהפכין הירושלמי אלא ה"פ חומר הוא בעדות דבעי' ביה תנאי כפול יותר משאר איסורי' כגון שתויי יין ופרועי ראש דאמ' בסוף שבועו' העדות דאפי' לר' מאי' אי' ליה מכלל הן אתה שומע לאו ותירץ זה היא דברי ר"ת ועיקר ותירוץ השני הוא מדברי ר' אלחנן בתו' דגיטין והסמ"ג גם כן הביא תירוצא דר"ת וסוף דב' הכל נשמע דלכ"ע לית לן אותה חומר בתנאי כפול אלא אף לקולא בעינן תנאי כפול וכן דעת הרמב"ם להדיא ורוב הגאובים וא"ל דווקא במידי דאין בו גילוי דעת ואומדנא הוא דבעינן תנאי ממש אבל היכא דאיכא אומדנא דמוכח וגילוי מילתא שבעבור זה עשה אין צרי' כפילא ונימ' דאף התו' והרא"ש מודי' בזה שהרי כתבו בפ' מי שאחזו דבעי' תנאי כפול גבי גט ואם לא כפל התנאי בטל והמעש' קיי' וכתבו ומיהו יש דברי' דלא בעינן אלא גלוי דעת כי ההוא דזבין נכסיה אדעתה למיסק לארעא דישראל ויש דברים דאפילו גלוי דעת לא בעינן כגון שטר אברחת' ובידוע שאם בנו קיים וזבין ולא אצטריכו ליה זוזא דאזלי בתר אומדנ' אבל היכ' דבעי תנאי בעינן כפילות כו' וכן דעת הסמ"ג ונאמ' דלאו דוק' כתבו על אותו עניין שהביאו אלא לדמות להן כל מאי דדמי להן אפילו בגיטין וקידושין היכא דאיכא אומדנ' דמוכח וגילוי דעת דלא בעינן תנאי כפול וא"כ האי הילל איכא אומדנ' רב' שהרי יותר משנה היה מגלגל עמה ומעגנ' ואונסה עד שהיתה זקוקה להתפשר עמו בריצוי כסף וכך היה דעתו מתחלה עד סופו זה אינו דהתו' והרא"ש לא כתבו זה אלא לענין ממון וכן איתא באשיר"י פ' יש נוחלין להדיא דכתב ישנ' חלוקים בממון וכתב אותן חלוקים דלעיל משמע דבגיטין וקידושין אינו מועיל שום גילוי דעת ואומדנ' והיינו משום דבעינן תנאי ממש וכן הרמב"ם והטור לא הזכירו שום גילוי דעת ואומדנ' להיות בתנאי גבי גיטין וקידושין והראייה שהטור נת' בפשיטות גבי קדושין וגיטין דבעי תנאי ממש כדין כל התנאים ואם חיסר א' התנאי בטל ובטור ח"מ כתב גבי ממון יש דברים שלא בעי תנאי כי אם גלוי דעת כו' והיינו כמו שפירשתי ועוד איכ' ראייה דלא מהני גבי גיטא גלוי הדעת ואומדנא בלא תנאי כפול דהא מסקינן בפרק השולח גבי המוצא אשתו משום איילונית דרבי יהודא אומר לא יחזור שמא תנשא ותלד ויאמר הבעל אילו היתי יודע שתלד לא הייתי מגרשה אפי' היו נותנין לי ממון הרבה ויבא לקלקלה על בעלה לכך אומרי' לו קודם גט הוי יודע שהמוציא אשתו משום איילוני' לא יחזירנה עולמית וחכמים אומרים יחזור דלא חיישינן לקלקולא ומפרש רבא דחכמים היינו ר"מ דבעי תנאי כפול גבי גיטא הלכך כשמוציא אשתו משום איילוני' אינו כופל לתנאי שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך אבל לא אמר ואם אי אתה איילוני' אינ' כן דהשת' הוי גט אפי' אינ' איילוני' דתנאי בטיל ומעשה קיים והא הכא דאין לך גלוי מלתא ואומדנ' גדולה מזו וסימני איילוני' מוכיחים עליה אפ"ה בעינן תנאי כפול אלמא דאין שום תנאי מבטל המעשה של גט א"ל בתנאי כפול ואף אם נאמר שהיה שם תנאי כפול הלא מסתמא הרב המורה אשר סידר הגט ביטל כל התנאים כמו שאנו נוהגים עכשיו לבטל כל התנאים קודם הכתיבה ולחזור ולבטל קודם הנתינה וגדולה מזו כתב ר"י מפרי"ש שעכשיו אין לגרש אפילו ש"מ ע"י תנאי אלא היה מטיל חרם שאם יעמוד מחליו כו' אף שקשה זה הדבר ודומה כאן כאילו היא אגידא ביה ואנו צריכי' להיות נזהרי' בנתינ' הגט שלא יהיו דביקין זה בזה במידי כדי דלהוי כריתות ממש ואפילו הכי התיר ר"י מפריש רק שלא נגרש עתה על תנאי וכן כתב מהר"ם מינץ בתשובה שבדוחק גדול עשה ר"י מפריש מה שהטיל חרם שלא היה יכול לתקן בע"א אבל זולת זה אין להתיר כלל להיות עוד דבר ביניהם אלמא דאי אפשר לגרש על תנאי וע"כ צריך המור' לדקדק הינו' לבטל כל מילי וא"כ בודאי בטל כל אומרנ' וגילוי דעת שהיה לו דאפילו מי שמוסר מודעה על הגט ואמר אפילו אם אבטל אחר כך כל המודעות הריני אונס בכך מכל מקום כשמוסר מודעה אחר כך ביטל הכל כמו שכת' הרא"ש זולת הרמב"ם שפסק שאין מועיל הביטול אבל רוב הגאונים חולקים עליו כגון הרשב"א וסיעתי ואף לרמב"ם יש תקנה שאומרים העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרתם שגורמים כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט זה שרי אותם דברים בטלים והוא אומר כן כו' ואנו מחמירין היטב עוד יותר מתה שביאר הרמב"ם ואף הרמב"ם לא כתב דוקא אלא כשמוסר מודעה להדיא אבל פשיטא מי שמגרש בעבור ממון ואף שהו' אומדנ' שבעבור זה מגרש ולא בע"א פשיטא שיכול לבטל ולמחול ואי ביטל פשיט' דהוי ביטול מעליא ודבריו אינן דברים מה שמחשבק שיתנו לו מעות אפילו לא ביטל ק"ו כשביטל להדיא כל התנאים והענייני' שדברים שבלב לא יועילו אלא יפרחו וגיטא הוי גט מעליא אף לכתחלה אפי' אי הוו קידושי' הראשונים קידושין ממש אח"כ מצאתי ראייה לדבריי בתשובת מהר"ן מעיל צדק וז"ל אשר שאלת' על ראובן שדחקוהו לתת גט לאשתו ונתרצה לדבר בשביל ממון שהיה עני ולא היה בידו כלום והיה חייב הרבה וכשראה הך שהוצרך לתת גט בשביל עניו הלך ונשבע בעדים ע"ד גיסו שמעון ע"מ שלא יהיה לו התר' שלא יתן גט לאשתו לאה ברצון נפשו כ"א באונס וכו' אמר בפני עדים דעו לכם כל מה שאני עושה אני עושה בע"כ לכך אני מבטל בפניכם נתינת הגט וגוף הגט מכאן ולהב' והל' ראובן ויתן גט ובחזרתו אמ' ראובן שנתן הגט לאשתו ובטל מודעו' אבל לעולם אמר בלבו ובלחש שהיה עושה בע"כ כו' נראה אם יש עדות שבשעה שנתן ראובן גט לאשתו ביטל מודעו' כדינו כאשר דרך לבטל בכל גיטין אז נראה שכשר הוא אף לכתחילה וכן משמע מתוך פרש"י ומפי ר"י פ' חזקת הבתים וז"ל אי ידעינ' באונסא ומבטל מודעה מדעת נראה דביטולו ביטול כ"ש כאן שלא היה אונס דאי משום עניו אפשר לפרנס עצמו ע"י מזונותיה כו' אף כי יש עדים שגירש בע"כ ומס' מודעה בפניה' כיון ששוב ביטלם הרי הם מבוטלים ומ"ה תקנו בגיטין שלא לכתוב הגט עד שיטבל הבעל כל המודעות וכן אחד כתיבה קודם כתינה ועוד דלא הוי אלא דברים שבלב דאינם דברים שהרי מכחיש בפיו מה שבלבו דבלבו אינו רוצה ובפיו אמר רוצה אני הלכך אע"ג דאנו סהדי שאין רוצה שהרי גילה בדעתו ונשבע על כך מ"מ אזלי' בתר פיו כיון דבעלמ' דברי' שבלב אינן דברי' כן אמרי' פ"ב דקידושי' ואפי' גלוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא כאביי פ' השולח ועוד אגב נתינת המעות גמר ומקני כו' ע"פ ומדבת' ועוד משמע דאפי' בלא הך טעמ' אין שייך אונס בעבור ממון ואף כשאר אמתלו' אפי' בגילוי דעת דאנן סהדי שהרי נשבע על כך מ"מ היכ' דביטל מודע' מבטל הכל וכ"ש בנדון דידן והשתא נתלבנו הראיות ברורות כהרר"י בסערה מקדמאי ובתראי דאין פקפוק בו ומעתה אני אדבר על עניין המודעה שנקראתי אי מהוי המודעה או לאו או מחוייב השליש' לעשות שלישיתו או היא מחוייבת לקיים נאמנות שכך השכירתו ונהי דאין לו אלא מדינא דשכירו' דומיא דחליצה פ' מצות חליצה והצור יצילני משגיאות:
גרסינן בפרק האומר האומ' לאשה קדשתיך והיא אומר' לא קדשתני הוא אסי בקר והיה והיא מותרת בקרוביו היא אומרת קדשתני והוא והוא אומ' לא קדשתיך הרי הוא חות' בקרוביה והיא אסורה איתמר רב אמ' כופין לגט ושמואל אמר מבקשי' ופריך אהייא אלימא ארישא מאי כופין ומאי מבקשין איכא דהא אין צריכה הימנו גט אלא אסיפא היא אומרת קדשתני בשלמא מבקשי' לחיי אלא כופין אמאי לימא לא ניחא לי דאיתסר בקרוביה כו' ומשני ה"ק אם נתן גט מעצמו כופין ליתן לה כתובה והשתא נעיין בדבר פשיטא לפי פי' הרא"ם שכתב דווקא כשכופין אותו בית דין לכך והיא צריכה גט אזי נאסר בקרוביה אבל לא בע"א א"כ האי הילל למה לא היה לו ניתן גט בחנם שלא לעגן את בת ישראל ולא יאמר דלא ניחא ליה דליתסר בקרוביה דהא לא נאסר בכך מאחר שהאי גט לא בא אלא משום חשש הנמנע מלישאנ' ואפי' פסול כהונה אין בו כמו שכתבתי לעיל מן הדין ואפילו את"ל שיש בה פסול כהונה מן הדין מאחר שהיא מבקשת אבל הוא יכול לצוח בכרוכיא לומר לאו קדשתיך מאחר שלא כפו אותו לכך ואפילו אם כפו אותו מאחר שהיא אינה זקוקה לכך וא"ל ס"ס למה לו ליתן לה בחנם מאחר שהוא אינו נזקק לכך זה אינו דזה נהנה וזה לא חסר וכה"ג כופין על מדת סדום וכן כתב ר"נ להדיא ואם האי הילל אומר באמת שקדשה א"כ כבר נאסר בקרובי' כדבריו למה לא יתן גט מאחר שהיא אינ' מודה וכלל וכלל אינ' רוצה להנשא לו ואומר' מאיס עלי וידוע לכל שכמה שנים בקש תחבולה וערמה כדי שתנשא לו ולא הועיל לרמאי רמאתו א"כ לא גרע ממורד דמאיס עלי דכופין לגרש לדעת הרי"ף והרמב"ם ואף שרשב"ם והרא"ש תולין עצמם באילן גדול ר"ת ז"ל שלא לעשות גט אפי' במאיס עלי והמעשה הרי מרבה ממזרי' בישראל שאני התם דכדת ישראל נתקדש' לו ונשאת והיא בוגד' בו ומבייש' אותו מאן לית' דנכוף אותו שיגרש בע"כ כדי שלא תצא בת ישראל לתרבות רעה היא גרמה רעה לעצמה ומבזת בעלה שהי' משועבד' לו והרי היא כעבד שמרד באדונו וכדי הוא לה שלא נכוף אותה להיות אצלו כמו שכופין העבד אבל היכא דצוחה ואמרה לא נתרציתי מעולם ולא היו קידושין פשיטא דנכוף אותו לכ"ע גם מהררי"ק כתב על אחד ששידך בתו לראובן ושלח לה סבלונות כו' ובראותו שלא היו חפיצי' בו ורצו לבגוד בו טען שלשם קידושין שלח סבלונות כו' וכתב מהררי"ק שאין לכפות אותו לגט מאחר שהיא בגדה בו ומבזת אותו שהרי כבר נשדכ' לו ולא נחזיק טובה לרמאי' כי יצא דבר זה על כל הנשים להבזות בעליהן מה שאין כן כאן בנדון דידן אלא אדרבה הוא עביד פריצותא לפי דבריו שמחזיק הקול שקדשה פשיטא לפי דברי הרמב"ם שכתב מלקי' מאן דקדיש בלא שדוכי שראוי לכפות אותו אלא אף לאידך גאונים שחולקין עליו מ"ח מודים לו דפריצות עביד וכך הוא לשון הגמרא בקידושין וביבמות רב מנגיד מאן דקדיש בשוקא ומאן דקדיש בביאה ומאן דקדיש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמצער שלוח' דרבנן ועל דחייל שמתא עילויה תלתין יומין ועל חתנ' דדייר ביה חמוה נהרדעי אמרי בכולן לא מנגיד רב אלא מאן דקדיש בביאה בלא שדוכי ואית דאמרו אפילו בשידוכי משום פריצות' ופסק הרמב"ם דמלקי' אהך תלתא מאן דקדיש בביאה ומאן דקדיש בלא שדוכי או בשוק וקשה וכי נעלם ממנו קבלת האלפסי מן הגאונים שאנו פוסקים לעולם בתלמוד כלישנא בתרא ואף הוא רגיל בכך ברוב התלמוד המעיין כספר המיימוני וא"כ למה לא פסק כנהרדעי ועוד אי פסק כלישנא קמא למה לא פסק כהך כולן דלוקי' כי הרמב"ם כת' בהלכו' איסורי ביאה שאסור לדור בבית חמיו והיא עזות אלמא דלא ס"ל כלישנ' קמא דרב דמנגיד ואיסור דכתב תפש סוגיא דפרק המוכר את הפירות שהביא דברי בן סירא הכל שקלתי בכף מאזניי' ולא מצאתי קל מסובי' וקל מסובין אורח מכניס אורח וקל מאורח מכניס אורח חתן הדר בבית חמיו אלא בודאי גם הוא פסק כלישנ' בתרא וסב' דלא באו נהרדעי לחלו' אלא אהך דיני בתראי אבל בהך תלת' קדמאי לא חלקו דלא גרע ממאן דמקדש בביאה אפילו בשדוכי שהוא אחד מן הג' קניינים שהתורה הרשהו אפי' הוא פריצות א"כ ה"ה הנך תרי מילי מאן דקדיש בלא שדוכי או מקד' בשוק ומה אוקי התלמוד הך דמקדש בביאה בין הנך תרי מאן דמקדש בשוקא ובלא שידוכי דחדא עניינ' הוא וא"כ לא נדחו דברי הרמב"ם כ"כ ומ"ה נאמר אף שהבתר אי' חולקי' על דבריו מ"מ נימ' דמודים דפריצו' עביד ויש להשי' גמולו בראשו וכן יראה מדברי מהר"ם שכתב תשובה שאלה על אחד שקדש בלא שדוכי ולא אמר לשם קידושין כו' וכתב ואע"ג דפריצותא עביד דקידש בלא שידוכי קידושין מיהא הוי וצריכה גט א"כ צא וראה איך הגדיל המעשה הרע עד שהיה בו מקום לטעות שתצא בלא גט כדאשכחן פ' ח"ה גבי תליוה וקדיש דאמר מר בר רב אשי דקידושי' לאו קידושין נינהו דהו' עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה עמו שלא כהוגן וכן הלכת' וכמו שפסק הרי"ף וכל הגאונים ומ"ה כתב מהר"ם שאין לדמות פריצותא דהכ' להאי דתליוה לאפקועה בלא גט אבל לעניין כפיי' פשיטא שכופין אותו וק"ו בהאי מילת' שאין כאן קידושין ודאי ואף ספיקא אלא חומר' בעלמא מפני הקול שיכופו אותו לגט וכן איתא בתשובת רשב"א על כיוצ' בזה וז"ל באמת הדעת נותנת שנהג בה זה מנהג רמאות ואינה מקודש אלא שמחמת חומר העדיות אין אנו יכולין לדון בהם מאומד הדעת ואין אני רואה לה היתר אלא בגט שיתן מדעתו אבל ראוי לקונסו בממון ובגופו למלכות משום מיגדר מלתא כו' והאריך ואף אם נאמר דהרשב"א לא כתב שיכופו אותו אלא יפתו אותו מתחלה במה שיכולין ואח"כ יקנסו אותו מכל מקום שמעינן ליה דלא יהנה לכל הפחות ויהא חוטא נשכר ומאחר שעדיין לא בא לידו פשיטא שג"כ נעכב שלא ליתן לו וכאשר אכתוב בעז"ה לקמן ועוד מאי הועילו בתקנתן כל אחד לא יגרש עד שיבטחו לו הקרובים שלא יקנסו אותו אח"כ אלא נראה שהיו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ק"ו שלא יהא חוטא נשכר בממון וגם במרדכ"י באותו מעשה שנחלקו ר"א מביה' וראם ור"י הלבן שהבאתי לעיל בההיא שריותא דהאי איתתא שכתבו לשם שכפו קרובי האשה לגרש ומ"מ לא היה שום מצפצף לומר על מה כפו אף שאינה ראייה כ"כ דהתם קידש לאות' שהיתה משודכת לאחר מ"מ שמעינן דכפינן היכא דעבד פריצותא וכן מצאתי בתשובות הרא"ש בכמה דוכתין שכפו אותו בכה"ג ולא שאלו מידי אי הוה גט מעושה אלמא דשרי אפי' לכפות בכה"ג וכן יראה מדברי מהר"ם בהגהו' מיימוני דשייכי לאישות שכתב ג"כ תשובה על מי שזרק קידושין לתו' חיקה כו' וכתב בסוף וטוב בעיני שלא להחמיר ולהצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כתף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זו עלובה כל ימיה עגונה ולמה לא כתב שמא לא יתרצה לגט אלא בתרקבי דדינרי או בממון שאין ידה משג' אלא ש"מ דמן הדין יש לכפותו שיגרש מחנם אלא רק היה חושש שמא יתן כתף סוררת ולא ישמע לדברי חכמים ויתלה עצמו בשררה או במי שידם תקנה עלינו או ירחיק נדוד במקום שאין ידינו שולטת בו אחר כל זאת מצאתי תשובה בתשובו' אשרי ככלל ל"ו וז"ל אלמנה אחת מגדולי מלכותי' היה דר עמה מלמד תינוקות ובביתה ואירע שקדשה בפני עדים והטבעת היה שאול ושאל לרבותי על הקידושי' ? וגם אם יש לכוף אותו ליתן גט ומסיק שאם קידש כבר בטבע' שאולה הוי מקודש' וטוב לפתותו ולרצותו בכסף שיגרשנה אמנ' אם נראה לכם רבותיי הקרובים אל הדבר אם אינו הגון וראוי לה אם בנבל ובתרמי' פיתה אות וקרו' הדבר יש לדמותו לעובדא דגרסינן ביבמות בפב"ש משום שעשה שלא כהוגן נפקיע הקידושין גם זה שעשה שלא כהוגן נהי דקידושין לא נפקיע מ"מ יש לשמו בנדון זה על קצת רבותי שפסקו בדינ' דמורדת דכופין אותו לגרשה אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו במנ' כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו ולגרשה עכ"ל וא"כ דווקא התם שנתקדשה לו ברצון טוב ומה בכך שהיתה באהבה אות' אפי' היא חשובה ממנו שכל אחד מבקש מעולה וחשובה להדבק בה ולא עביד פריצותא אלא דקידש בלא שידוכי וגם היה למדן בר אוריין והיא היתה מודה בדבר רק שאח"כ בגדה בו ואמר' מאי' עלי וא"ה כת' טוב לפתו אותו בריצוי כס' ואם לא יכופו אותו א"כ בנדון זה דליתו לכל הני טעמא דלא קידשה בעדים ואינו אלא קול והיא צוחה מעולם לא קדשני ולא בגדתי בו ק"ו בן ק"ו שנכו' אותו בשוטי' א"כ מעו' בכדי למה ליתן ולהחזי' ידי עוברי עבירה וא"כ כאשר עשה כן יעשה לו ששפיר עבדה ליה במה דמשטה ליה ומודעה הוי מודעה ואף שיש לזה האיש לומ' מאן לימא לן דדברי הרא"ם עיק' שכתב שלא נאסר בקרוביה דלמא דברי הבתראים עיקר הרשב"א והר"ן והמגיד משנה ור"א מביהם שפסקו כל מי שנותן גט נאסר בקרובים אפילו בעבור חשש חומרא ואם כן יאמר זה הממון שהתפשרו עמי השכירו אותי כבר שאני אוותר על זה ואמחול לאסור בקרובותיה ואף שיש אונא' בשכירות כדאיתא בב"מ דשכירות ליומי ממכר הוא ה"מ בדבר שיש לו קצבה אבל בדבר שאין לו קצבה אין שייך אונאה כאשר הארכתי בפ' הגוזל בתרא כי מי יוכל לשער דבר זה שיקח אדם סך ממון ויאסר בכמה נשים ואין לו שיעור ואפילו לא נתנה ביד שליש צריכה לקיים דבריה ואפילו בלא תנאי כדמוכח בפ' מצות חליצה בת חמוה דדב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אמור לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחליץ לה א"ל זיל הב ליה פי' רש"י זיל הב ליה דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהו מחיובי לקיומי מדינא כשאר שכירות וכתב הרא"ש ולהכי פי' משום שכירות ולא משום תנאי שהתנה מתחלה ליתן לו משום דהאומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים תנאי משו' דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם ירצה להתקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויבטל המעשה למפרע ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה שהרי הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אם לא רצתה ליתן אין מחייבין אותו ליתן אלא הגט תלוי ועומד אם תתן יהא גט זאם לא תתן לא יהא גט וראייה כו' הלכך בנדון זה החלוצה לא מחייבא משום תנאה למיתב ליה אלא ה"ק לה כיון דאי אפשר לחליצה להתבטל הוי ליה כשכירות דעלמא ומסיק א"ל משטה אני בך עבדה ליה מי לא תני הרי שהיה בורח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה אני בך ונראה דווקא כגון הכא ששואל דבר גדול כמעשה שאין רגילין ליתן בו אלא דבר מועט וכן ההיא דגוזל בתרא גבי הלך להביא כרוב ודורמסקינין שאין לו אלא שכרו אבל מעשה שרגילין ליתן עליו דבר גדול אינה יכול לומר משטה אני בך ואפי' שלא הוציא כלום באותו דבר שתובע לו שכר הכל לפי המעשה והתנאי עכ"ל ואם כן הכא נמי שלא תלוי המעשה בתנאי כי אף בטל התנאי המעשה קיים כמו שהוכחתי בראיות א"כ תקיים לו מה שהבטיח' בדינה מכח שכירות אפילו לא היה מונח ביד שליש וא"ל משטה אני בך דהא רגילין ליתן ממון הרבה כדי שיגרש מה שאין כן בחליצ' דמצוה בעלמא ובמקום יבום עומד והאידנא הוא דעבידה תקנה שחולקין עם החולץ אבל מדינא אין לו זכייה בממון שלה אפילו במידי מה שאין כן בבעל דזוכה בכל מה שיש לה ואם כן כל שכן היכא דהוכח ביד שליש שיקיים השליש את שלישיתו ויתן לר' הילל ע"כ הפכתי בזכותו דלא לימא קשר הוא ח"ו אמנם אם היה האי הילל צוח כי כרוכיא ברבי' ואמ' אין אני מוציא קול לאסרה כי מעולם לא קדשתיה ומי שאומר קדשתיה שקר ענה בי אז הוי טענותיה טענה אם היא היתה חפיצה בו שיגרשנה מפני חשש הנמנע כל מה שהשכירה אותו כדי שיגרש אותה ויהא אסור בקרוביה לרבנן בתראי אם כן היתה מוכרחת לקיים כל מה שהבטיחתו אבל פיו הכשילו והקב"ה השיב חכמתו אחור ודעתו סיכל שלא הועיל לרמאי רמאתו שאמר בפומבי אינני מוציא קול עליה אבל לואי שתנשא בפני וכן אני בדקתי אותו בחקירות ואמר בלשון הזה אינני מוציא קול עליה אבל איני אומר שהיא מותרת ומעולם לא קדשתיה ונראה שתלמי' טועה אחד למד אותו בתחבולה ערמומי לומר כך וסבר שיצא בכך זכאי ויהא נקי כיון שהוא לא מוציא קול אם כן אין עליו טענה וגם כן למד אותו להרע שלא יתיירא אבל צלל במים אדירים והעלה חרס אדרבה אי הוה מתירה ברבים ואפי' הכי הית' מבקשת בו כדי לגרש מפני חשש הנמנע אז היתה מחוייבת למלאות רצונו אבל לפי דבריו שאומר אראה מי ישאנה כי איני מתירה אם כן לפי זה הוא אסר עצמו בקרוביה ובודאי שפיר עבדה דמשטה ביה ועדיף מחליצה דזקוקה לו מדאורייתא ליבם אפ"ה משטה ליה עבדה ליה ק"ו הכא במאי שלא חסר מידי והיא נהנת כדי שלא תעגן מפני חשש הנמנע דמשטה ליה עבדה ליה: ואומר אני לפי זה אפי' את"ל האידנא אין אנו נוהגין בכפייה כי הדור פרוץ וידיהם רמה מכל מקום שפיר משטה אני בך עבדה ליה דלא גרע מחליצה שהיא זקוקה מדאורייתא כדפרי' ק"ו גבי גיטא ואין זה גט מוטעה אלא כשנעשה על ידי תנאי כדפירש' לעיל בשריותא דהאי איתתא דבלא תנאי גט וחליצה שוין וא"ל הא דשרינן חליצה מוטעת היינו דווקא באין הגון לה איירי כגון מוכה שחין וכיוצא בו שיש דברים שכופין אותה להוציא אבל לא בשאר אמתלות הלא כתבו התוספות והרא"ש ויתר מחברים בפרק החולץ דהאי דמצות חליצה איירי באותם שאין כופין להוציא דאי כופין למה לי להטעות אותו ומתוך זה סתרו פרש"י שפסק שכופין לחליצה וכתב להדיא בכל אמתלות שתתן אם נוכל להטעותו מטעינן אפי' הב"ד יכולין להטעותו ק"ו האי אשר לא טוב עשה בעמיו לעגן בת ישראל שתוכל להטעותו וא"ל שאני התם גבי חליצה שלא היתה נותנת לידו אלא הבטיחתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אז שפי' הוה הטעה אבל מה שנתנה ביד שליש כבר זכה בה זה אינו חדא לפי לשון המודעה הנ"ל שכתבו ראינו באונסה אם כן הוה כמתנה באונס ולא הוי מתנה ואפילו ביטלה מודעות ונתנה המתנה לידו מאחר דידעינן באונס אין מועיל ביטול מודעות כמו שפסקו התו' והמרדכי והרא"ש בפ' ח"ה א"ל דלא ידענו באונסים דאז מועיל ביטול מודעות והכא נמי האי מעות מתנה הוי לפי מה שפסקתי שהיה מחויב ליתן גט בחנם אף שיש דיעה במרדכי בהגהות בב"ב שביטול מודעות מועיל אף במתנה אפילו ידענו באונסיה ונאמר מאחר שאותה האלמנה נתפשרת עמו בקניין ובביטול מודעות אם כן ביטול אונס הוי ביטול וצריך לקיימו יוכל מקום איכא למימר הני מילי דוקא באונס דידעי העדים לחוד שאינו גלוי כ"כ אם כן בהאי עדים אחריתי דמבטלי בהו מודעות מועיל הביטול אבל אונס הידוע לכל כולי עלמא מודים לדברי התוספות והרא"ש שאין מועיל הביטול והקניין וכה"ג איתא בתשובות ואף שהפרזתי על מידותי וכתבתי האי פיסקא אפילו את"ל דאין דנין האידנא דין צפייה בגיטי' ואם כן לא הוי כמתנה ממש שהיא באונס ואם כן היכא דבא כבר לידו אין מוציאין ממנו בשם שאין כופין אותו לגרש דאין שייך השטאה אלא כשעדיין לא בא לידו אבל הכא שמונח ביד השליש הוי כמו שזכה בה ובא לידו זה אינו מסתבר כלל דהא אפילו מעמד שלשתן שהוא בלא תנאי אלא ציוה לו ליתן אפ"ה לא זכה בו אלא מדרבנן כהלכתא בלא טעמא ומ"ה כתבו התוספות והרא"ש ומרדכ"י בכמה דינים הבו דלא לוסיף עלה ק"ו הכא שניתן הממון כבר ביד שליש על ידי תנאי דלא חשיב כאלו בא לידו רק שפסקינן בב"מ בסוף פרק קמא שהשליש נאמן דהא המנוה תרווייהו וממילא הוא מחוייב לקיים את שלישותו מכל מקום פשוט הוא כל זמן שלא קיים את שלישותו שעדיין לא זכה בו שום אדם אלא מה שמוטל עליו לעשות עושה כמו שכתב הרא"ש בתשובה השליש יתאמץ בשלישתו לקיים אמונתו א"כ מאחר דלית ליה להאי הילל על אותן מעות שום זכייה אלא על השליש שיקיים נאמנותו ע"כ אומר אני ה"מ דווקא בלא אונס ובהיתרא הוא אבל היכא דגלי אונס ובעבירה פשיטא שהשליש לא יקיים את שלישתו אלא יעשה כצויי ב"ד והב"ד מחוייבים להציל העשוקה דחבל על דאבדי' ולא משתכחים שהגדולי' אשר היו לפנינו היו כופין על הגט ונהי דתימא דלא כפינן האידנא מ"מ מאן לימא לן להחזיק ידי עוברי עבירה ויהא חוטא נשכר מאחר דלשליש אין בו שום זכייה אלא שנאמן הוא לקיים שלישתו א"כ הכא שהיא מודה לדברי השליש גם הוא בהימנותיה עומד רק שהיא השטיתה בו מרוב אונסה שלא הית' יכולה לכוף אותו לגרש ופשיטה שנעכב הממון מליתן לו והשליש יחזיר הממון למקומו הראשון ובזה לא נסתר הימותיה שהלא גם עליו מוטל להציל העשוק מיד עושקו: והנראה בעיני דאם גלי ליה אונסיה אפילו בלא שאילת ב"ד מחויב הוא להחזיר את שלה וא"ל א"כ בודאי שקורי קא משקר דהא נעשה שליש כדי שיקיים את שלישתו וא"כ איך יודע באותו האונס שהוא דבר והיפוכו זה אינו דמצינו נמי בפרק ח"ה שאבי תלא לפפא אדקל ששמו דיברא או תלא אותה כדי למכור לו וזבין לו חתם רבה בר חנא אמודעה ואאשקלותה דהייינו שטר מכירה וכתב הרמב"ן להדיא בכן הלכה שיכולין לחתום עידי המודעה על המכירה הכא נמי הכא אי ידע השליש באונסה צריך להחזיר את שלה ואם לא ידע באונסה יחזיר על פי בית דין הלכך ש"ד הכל נשמע הנראה בעיני דמודעת' הוי מודעה כי אונסה הוי אונס ממש ואין מועיל שום ביטול ואפילו בטלה אחר כך מודעות וקבלה קניין ולא אמרינן אגב אונסה גמרה ומקנה אלא דווקא במקח ולא במה שנותנת בכדי כמו שפירשתי: והמורה יורה: דין התורה להחזיר התורה ליושנה כמורה: שיחזיר השליש הממון לאידיל כשורה: ואתם בני ישראל רודפי צדק אמצו וחזקו בדק ותגזרו על הפריצים שחקת הדק ואותם המקדשים שלא בפומבי אלא בחדר: יאסרו איסור עולם בקונם ונדר כדי שלא לפרוץ פרץ בגדר: רק ישמעו ויראו מהחבא מחדר לחדר: ולא יוסר מהם מקל ורצועה: ולהפיל בגוד' רעועה: ולהבהילם בתקיעות התרועה: ולא יהו הדיינים נוטים: אלא יכופו אות' בשוטים ולא יוסרו ממנו עולת מוטים: ק"ו אם אין בקידושין מאומה: שנשתיק הקול ולא נעשה דומה ולא תאמר אם כסף היא נבנה עליה חומה: דברי שלמה בן מהר"ר יחיאל לורי"א שלי"ט הנקרא שר יצחק: