שו"ת מהרש"ל/סימן כב
ואשר שאלתני אהו' שמעשה אירע בארציכם במקום שנוהגין היבום ויבמה אחת לא רצתה כלל להתיבם והיבם חשק ליבם אותה והנה למד אותה חכם אחד למצא בו עילא שהושיבה ב"ד והשתדלה שבא ע"י מקרה בפניהם בלא דעת ע"י ערמה ותחבולה וירקה בפניו בפני הדיינים ופסקו שפסולה עליו דהא רקיקה פוסלת בלא חליצה ואחר כך הזקיקוהו לחליצה. אומר אני שא"כ הוא אותו החכם לא יפה עשה וצריך כפרה והחליצה שכפוהו לכך הוי חליצה מעושה וחליצה מעושה בכה"ג פסולה להנשא ואף אם נשאת תצא אם לא שעשה אחר כך החליצה מדעת ומרצון וביטל כל האונסים ע"י פשרה ואומר ומתנה בעת החליצה שאפילו אם תהא נאותה לו ומותרת לו אפ"ה אינו חפץ ליבם אלא לחלוץ דכה"ג הוי חליצה כשרה. וטרם שאחליט הדין אמצא זכות לזה החכם מה עלה בדעתו שפסק כך דפשיטא למאן דסבר דחליצת מנעל אינה פוסלת על האחין אם לא דחיישינן שמא כוונו שניהם אבל אי בוודאי לא כוונו שניהם אינה פוסלת והכא ידוע שהוא לא כיון לכך ואדרבה כל מגמותיו היו ליבום פשיט' דאינ' פוסלת אלא בודאי סבר כדעת האומר דאם כיוונה היא בחליצת מנעל של אחד פוסלת על כל האחין אפילו לא כיון הוא ואמת שכך קבעתי מסקנת ההלכה בפרק מצות חליצה בחיבורי הגדול ואעתיק לך לשון התלמוד ומה שחברתי עליו וז"ל אמר רב יהודה אמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותרת לאחד מן האחין ולא חישינן שמא חלצה מנעל לאחד מהם אבל אם ראינו שחלצה מנעל לאחר מהם מיפסלה עלייהו וגירסת הרי"ף דחיישי' שמא כיוונה לחליצה ואע"ג דתניא בין נתכוין הוא ולא נתכוונה היא או איפכא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם לחליצה ה"מ למשרייה לעלמא אבל לאחין מיפסלא ומשמע אפילו נתכוונה היא לבד פסולה וכן פסק הרמב"ם והטו"ר דחיישינן שמא כיוונה וכן פי' בנימוקי יוסף להדיא דלמפסלה על האחין אפילו בכוונה אחת סגי אבל רש"י גרס דחיישינן שמא כיוונו וגרס נמי הא דקתני תנא דבעי כוונה כו' והכי מיפרשה הסוגיא ואע"ג דתני דבעי כוונה כלומר מתניתא דקתני עד שיתכוונו שניהם היינו פירוש עד שנדע שנתכוונו להדיא לשם חליצה כגון בב"ד אבל מן הסתם לא חיישי' ה"מ דבעי שנדע למשרייה לעלמא אבל למיפסלה חיישינן וכן פי' התו' וכן כתב הרא"ש לקמן כו' ואיכא נמי נפקותא לפי פירוש זה היכא דלא ראינו שחלצה רק על פיו של היבם והיא אומרת בבירור שלא כיון לפי דעת רש"י ותו' מותרת לו דהא לא כיוונו שניהם ולדידיה מסתמא מהימנינן ליה שהפה שאסר פה שהתיר. אבל לגירסת הרי"ף והרמב"ם וסיעתיו אסורה לדבריהם וכן עיקר חדא דאי אפשר לפרש דחיישינן שמא כיוונו שניהם שהוא דבר דלא שכיחא וגם היה להם לחלוץ בפני ב"ד ועוד מאי קאמר והא דתניא כו' פשיטא הא דקאמר שבעינן לידע שכיוונו שניהם להתירה אבל מן הספק פסולה אפי' לא נדע בודאי ועוד לשון התלמוד לא משמע הכי אפי' לפי גירסות דגרסי והא דקתני דבעי כוונה דלפי פי' ה"ל והא דקתני דבעינן למידע דכיוונו ועוד מדקתני בברייתא בין נתכוון הוא לבד ולא היא או איפכא דחליצה פסולה ואנו ק"ל כל היכא דקתני חליצ' פסולה פסלה על האחין אלא עיקר דחיישינן שמא כוונה ע"כ בחיבורי. והנה בודאי זה החכם כיון לדבר זה דגרסינן שמא כוונה ובפרט מאחר שהרמב"ם פסק כן ודימה החכם שהוא הדין לרקיקה שאם כיוונה היא לבד שפסולה על האחין מאחר דמסקינן בפ' מצות חליצה להדיא יבמה שרקקה תחלוץ משום דאפסלה על האחין כו' א"כ דמיא לחליצה ואינו כן בעיני דחליצת מנע' הוי מעשה ודבר הניכר ואושא מילת' מה שאין כן ברקיק' וכן כתב בנימוקי יוסף וז"ל ושמעינן מינה דהאי סוגי' אפי' שלא בב"ד חיישינן שמא כוונה ופסילה על האחין ומיהו כיון דמדינא עד שיתכוונו שניהם אלא שמפני מראי' העין פסלינן להו מדרבנן מסתברא היינו דווקא במעשה כי האי דחלצה ולאו אורח ארעא בהכי אבל רקיק' דלא אפשר בלאו הכי לא חיישי' למיפסלה בהכי דאי לא תימא הכי כל יבמה שגדל' בין האחין תאסור להם דאי אפשר שלא רקקה בפניהם ולקמן פסלינן רקק' בפני ב"ד אלא לא ש"מ כדפריש עכ"ל ואומר אני דבע"כ צריכין לחלק ולומר דגבי רקיקה לא מפסלה בכוונתה לחוד דא"כ למה הצריכו חכמים בפ' מצות חליצה ביבום שאינו הגון להטעותו. ילמדו אותה שתרוק בפניו וכן כתב הרא"ש בפ' מצות חליצה אהא דאמרינן לשם שרקיקה לחוד פוסלת וז"ל וקשה לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הדחיקו הנך אמוראי לקמן להטעותו ר' חייא ואביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ כופהו לעשות חליצ' מעלי' אביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז כיון שעומדים היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל א"כ לאו דהלכתא היא ורב אלפס הביאו לפסק הלכה ונ"ל דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לרוק בפנינו משו' דלא מהני רקיקה הכא ליפסל כדאמרי' לעיל יבמה שגדל' בין האחין מותרת להנש' לאחד מהן ולא חיישי' שמא חלצה סנדל לאחד מהן ופריך דלא חזינן הא חזינן חיישי' שמא כיוונו והתני' בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא כו' חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם ומסיק דכי חזינן חיישי' שמא כיוונו אלמ' אף חליצת סנדל לא מהני לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובד' דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה כי ידוע שלא כיון עכ"ל והנה הוא הולך לשיטתו דאף בחליצה בעינן שיתכוונו שניה' וכ"ש ברקיקה וכבר אני כתבתי דעתי שבחליצה לא נ"ל כוותיה אבן ברקיקה מוכרחני לומר כן כי הראייה חזקה היא ואין לפקפק בה וא"ל חליצה פסולה הוי בכה"ג והא שהוכרחו החכמים להטעותו בחליצה פסולה ולא אמרו שתרוק בפניו משום שאחר כך לא יחלוץ לה חליצה מעולה כי יאמר תשב עד שתלבין ראשה שהיא נתנ' אצבע בין שיניה ומה אני חייב בדבר בשלמא גבי חליצה פסולה שהוא עשה מעשה בחליצה ודעתו היה לחליצה א"כ הוא פוסלה וצריך להתיר' מאחר שאי אפשר לכונסה שהרי כתב להדיא בנימוקי יוסף וז"ל והסכימו כל המפרשים שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שלא תהיה עגונה וכדאמרי' בפ' ב"ש יבמה שנדרה הנאה מיבם בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ וכן איתא להדיא בירושלמי הוה עובדא קומי דרבי מנא ועבד כר"ל כיון דשמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו לחלוץ תנייני' וכן פסק הרשב"א והטור דכל חליצה פסולה כופין אותו לחלוץ אפילו הוא לא עשה מידי כגון יבמה שנדרה כו' ואם יבא השואל ויאמר א"כ יבמה שנדרה בחיי בעלה אם נתכוונה לכך אין כופין אותו לחלוץ אלמ' היכא דהיא כיוונה למפסלה עליו אין כופין אותו לחלוץ כבר מצאתי מפורש דבודאי היכא שהוא אדם הגון וראוי ליבום אז כל היכא דכיוונה למיפסל אין כופין אותו לחלוץ וגדולה מזו כת' אפי' התנה ליתן ואלף זוז הכל לפי תנאה והת' שכופהו כו' או הטעהו איירי באד' שאינו הגון שבא למיכלי נכסי כדאיתא התם להדיא והשתא מוכח שהכל תלוי ביבם שאם הוא הגון כל היכא דמטעינן ליה אין כופין אותו לחלוץ אם לא שלא כיוונ' כלל כגון נדר' כו' ועל היכא שאינו הגון שרי להטעותו כחליצה פסולה וכופין אותו לחלוץ וא"כ מאח' שהי' אינו הגון וראוי לכוף אמאי לא למדוה להרק כו' אל' בוודאי דברי הרא"ש וראייותיו נבדקים שרקוק' אינה פוסלת א"ל בכוונו שניהן ועוד אומר אני ניה' לה כל טעותיו ויאמר שראייתו של הרא"ש אינו ראייה וידמה רקיקה לחליצה ופוסל בכיוונה ומ"מ ונת' עלי התורה מי זה הוא ואיזהו שינקוט בלבו לחלוק על הגדולים האחרונים דאזלינן בתרייהו ברוב דוכתי הרא"ש ונימוקי יוסף דברקיקה לא מפסלה א"צ שיכוונו שניהם ויעשה הלכה למעשה נגדם ואין שום גאון שיעמוד לצד ימינם ותמה אני על חכמי הארץ ההוא אשר שמעתי עליהם שאנשי מופת הם בתורה וביראת השם והניחו לעשו' הדבר הרע בקרבם. ע"כ אני אומר במקום חילול השם אין חולקין כבו' לרב א"ל שהתפשרו עם היבם שביטל כל המודעות והאונסים ונתן החליצה בלא כפייה והתנה שאפי' תהא מותרת לו אפ"ה חפץ בחליצה אז החליצ' כשר' אבל אם הוכרח לחלוץ ע"י שכפוהו אפי' לא כפוהו אלא במילי ואמרו מאחר שפסולה לך מוטב שתחלוץ חליצה כשרה דבכה"ג לא הוי חליצה כלל מדאוריי' ואם נשאת תצא דלא עדיפ' מיבמה שנשאת על פי' ב"ד כו': הנראה בעיני כתבתי דברי שלמא לוריא ז"ל ה"ה הנקרא שר יצחק.