שו"ת מהרש"ל/סימן טז

סימן טז

שאלה זו שלח לידי שאירי הגאון יניק וחכים מהר"ר משה איסרלז יצ"ו לחוות דעתי ולהשיב מה שנאות בעיני. ששאלת ראובן נתן במתנת ש"מ לבתו חזקה לדור בביתו אחריו כל ימיה עם בעלה כמו שהיו דרים בחייו כך הוא לשון הצווא' ונתקיימה בכל אופן המועיל דתקון רבנן למהוי כמתנת שכיב מרע ונפטר ראובן והניח חיים לכל ישראל. ועכשיו נתגלגלו ב' חילוקים בין היורשים ובין הבת הזו. הא' שהבת טוענת שא"צ לתת להוצאת צרכי הבית כגון קניית עצים להחם הדירה בדרך הארץ וכן שאר הדברים שהם צרכי הדירה כי כן ציוה לה אביה ז"ל שתהא דירתה כמו שהיתה בחייו ואז היתה פטורה מכל דבר. השנית טוענת הבת שמאחר שאינה צריכה דירה זו כי יש לה מקום לדור בלא זו רצונה להשכיר דירתה לאחרי' שהן כיוצא בה ובזו היא נהנית ואין היורשים חסרים וכופין על מדות סדום עכ"ל השאלה:

תשובה תחלה נבאר השאלה האחרונה ואחר כך הראשונה ובמאי דסליק נפתח בעזרת הש"י: גרסינן בכתובות פרק הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנין ניסית לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון כשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונות למקום שאמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות כו'. הרי קמן דאף על גב דאיכא אומדנ' גדולה שלא כתב לה אלא ע"מ שתהיה אצלו ולא אחר שתתגרש אמה ועוד דלא כתב לה אלא לזונה כפי ברכת הבית א"ה מאחר שכתב לה סתמא ולא התנה כלום אמרינן דחייב לתת לה דמי מזונות משלם כמו שפסקו הפוסקים וה"ה בנדון דידן חייבין היורשין ליתן לבת דמי דירת' אם יש לה לדור במקום אחר ואין לומר דדווק' מזונות דמה לי הן ומה לי דמיהן דהרי גם כשזנה אצלו צרי' לתת מעו' בעד מזונותיה אבל דירה דאינן חסירין כלום כשדרה אצלו ולכן כשאינו רוצה לדור אצלן אין צריכין לתת לה מעו' הדירה אלא יכולין למימר הא ביתא קמך: אמינא דודאי היורשין אינן צריכין להוציא מעות כדי לתת לה דמי דירה מאחר שהן חסירים מזו אבל מכל מקום הדירה עצמ' צריכין ליתן לה דהיינו שתוכל הבת להשכיר דירתה לאחרים שהן כיוצא בה דזה נהנה וזה אינו חסר ולא אמרינן דלא נתן לבת אלא כל זמן שהיא צריכה לזו דומי' דמזונות דבת כמו שכתבתי ולא דמי להא שכתב הר"ן פ' הנושא שאין אלמנה יכולה להשכיר דירתה דשאני התם דכתב לה את תהא יתבא בביתי דמשמע את דוקא וכעין זו כתב שם הר"ן ריש הנושא אהא דפוסק לזון את בתו צריך לתת לה מזונות משלם ולא כפי ברכת הבית וכתב שם הר"ן ולא דמי לאלמנה דנותן לה כפי ברכת הבית דשאני התם דכתב לה את יתבי בביתי ומתוני מנכסיי כו' וה"ה דיש לחלק לענין השכרת בית ולא גרע דבר זו ממה שכתב הרמב"ם פה דהלכות שכירות המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרי' עד סוף הזמן הרשות בידו להשכירו שהם במנין ביתו וכן הוא תשובה מוהר"ם במרדכי סוף פרק האומנין ואף על גב דבמרדכי פרק חזקת הבתים משמע דאין השוכר יכול להשכיר כלל אלא זה משכיר אומר לו תן לי שכרי דהא ביתי קמך נראה דיותר יש לסמוך אדברי מהר"ם ורמב"ם שכתבו דכח בידו להשכיר מעל סתם דברי מרדכ"י בפרק ח"ה שלא ידוע שם אמרה ותו דהא מהרי"ו פסק סי' י' כדברי מהר"ם וכן כתב הרשב"א בתשובה שאכתוב לקמן אי"ה ועוד נ"ל דדברי מרדכי שכתב שאין יוכל להשכיר הם כדברי הר"ם שכתב הטור סי' ש"ח דס"ל דאין השוכר רשאי להשכיר כלל אע"ג דידוע דאין למשכיר היזק בזו ולכך אף בבית אסור להשכיר לאחרים אבל הרא"ש ושאר מפרשים חולקים אדברי הרמ"ה וס"ל דבמקום שאין היזק יוכל השוכר להשכיר ואם כן בכי ה"ג יוכל להשכיר לכ"ע: אך צריך עיון בדברי תשובת הרא"ש כלל א' וכלל צ"כ על שנים ששכרו בית לדור בו בשותפות ביחד אין אחד מן השותפין יכול להושיב אחר במקומו אפי' יש לו דיורין פחותין ממנו כי יכול לומ' אותך יכול אני לקבל אבל אחר איני יכול לקבל כי ידוע שאין לקבל כל אדם בשוה יש מפני חשיבותו שאדם בוש מפני ויש מפני גרעותו ויש שהוא בעל קטטה ויש מי שאינו נאמן הלכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחלה עם מי הוא חפץ לדור ולא יכול אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו וגם אינו יכול לכופו לחלוק עמו שהבית אינו שלהם אלא שכיר להם לזמן ע"כל ואם כן איכא למימר לפי דברי הרא"ש דה"ה כאן אין יכול להשכיר לאחרים משום דהיורשים יכולין למימר דאינן יכולין לקבל אדם אחר ואפשר דאף הרמב"ם ומוהר"ם מודים בזו דהם לא קאמרי אלא במקום שיש לשוכר דירה בפני עצמו ולכך אמרו דיכול להשכיר לאחרים אבל בכה"ג שהיו דרים ביחד בבית אחד מודים לדברי הרא"ש דיכול האחד למימר אותך הייתי יכול לקבל אבל לא לחבירך מ"מ נראה לי דאף הרא"ש לא קאמר אלא בב' שותפים ששכרו בתחילה בית ביחד ולכן בדעתן תליא מילתא כמו שדקדק בלשונו במה שכתב הלכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחילה וכו' כלומר שמתחלה בירר לדור עמו ולכך אינו יכול לכופו לדור עם אחר אבל בנדון דידן שאין הדבר תלוי בדעת היורשין אלא בדעת הנותן בכה"ג ודאי לא מצו למימר אותך יכולין לקבל ולא אחר כי מה לי ולדעתם והרי נדון זו כ"ב אחים שירשו בית שפשיטא שכל אחד יכול למכור חלקו למי שירצה ואין השני יכול למימר אותך הייתי יוכל לקבל ולא חברך כמו שכתב ח"ה סי' קעא בהדיא דכל אחד מן האחים יכול למכור חלקו למי שירצה וכעין חלוק זו כתב הרא"ש פ"ק דב"ב והביאו ח"ה סוף סימן קע"א לעניין גוד או איגוד שכתב וז"ל הר"ר יוסף הלוי דדינא דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהן יכול לומ' גוד או איגוד שהרי לדעת שיהא שותפות לקחוה מתחלה ולא למכרו איש אל אחיו ש"מ מזו דדוקא שותפות שקנו מתחלה ביחד יכולין למימר אדעתא דהכי קנאוהו מתחלה אבל לא יורשין ומקבלי מתנה דלאו בדעתא דידהו תליא מלתא וה"ה דלא יכולים למימ' אותך אני יכול לקבל וכן מוכרח מדברי הרמ"ה לעניין דינא דבר מצרא דאם שייך בבתים דיכא דבר מצרא וכתב שם דדווקא ב' בתים הפתוחים ביחד דהוה כבית אחד כמו שנתבאר סוף סימן קע"ה דמשמע שם דשני אחים שיש להם בית ביחד כל אחד יוכל למכור חלקו ולא יכלי למימר אותך הייתי לקבל וראייה עוד מתשובת הרשב"א סי' אלף קמ"ה ששאלת ראובן נתן מתני' ביתו לבנו ושייר במתנתו בלשון זו ושיירתי לי ולמי שישמשנו כל ימי דירה בזה הבית המחצית הבתים שאני נותן עתה והעמדתי כלי בו והצנעתי כלי היין שלי באוצר במנהג קודם זאת המתנ' ואח"כ נתן ראובן אותו שייר לאח' והבן טוען דלא שייר אלא לעצמו ולכליו בעוד שהן שלו אבל לא להכניס אחר וכליו שם תשובה הדין עם האב שהמשייר דירה לעצמו לא לעצמו שייר אלא לכל ימי חייו שייר בין להשאיל לאחר בין למכור עד שימות ואפילו שאמר שיירתי לי לא בא לומר אלא שאינו משייר בה כלום לאחרים ואפילו השוכר יכול להשכיר כו'. ומהשתא שמעינן דאף על גב דהתם שייר לעצמו מחצית הבתים דמשמע שיהא דר עם הבן בבית ואפילו הכי כתב דיוכל לשכור לאחרים מאחר דלא יוכל הבן למימר אדעתא דהכי שתפתי עמך מתחלה וה"ה בנדון דידן שתוכל הבת להשכיר חלקה דאין לומר דדוקא משייר כח משייר לעצמו שייר לו שיוכל להשכיר אבל מה שנתן לבתו אין לה כח כ"כ דזה אינו דכ"ש הוא דהא אמרי פרק המוכר בית לעניין בור ודות דאם משייר לעצמו בור ודות צריך ליקח לו דרך אבל אם מכר בור ודות אין המוכר צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מכר וכ"ש הנותן מתנה דבעין יפה נותן כדמוכח התם וא"כ אם נאמר במשייר חלקו בבית יכול לשכרו לאחרים כל שכן בנותן לאחרים דיכול המקבל מתנה לשכרו לאחרים ואחר שבררנו דבר זו נשוב לשאלה קמייתא מה ששאלת צרכי הבית בקניית' עצים וכיוצא בו נראה לי דגם בזו זכתה הבת וראייה ממנהג הארץ שהמשיא בתו כותב לה דירה שנים ידועות ואז היא פטורה מכל הצרכים הנ"ל א"כ שמעינן דסתם דירה משמעות כך לפטור מכל דבר כ"ש בנדון זו שדירת הבת היתה כמה שנים אצל אביה בעניין זו שלא היתה צריכה להוציא שום דבר א"כ כשאמר לה שתדור כבתחלה ודאי משמע שתדור בכל דבר כדירתה בתחלה ופטורה מכל דבר שהייתה פטורה בחייו ואין לומר דהיכי נביא ראייה ממנהג שאינו מבורר שהוא מנהג ותיקי' דזה אינו כלום דכה"ג דורשין לשון הדיוט לילך אחריו כמו שהוא מבואר פרק המקבל ועוד ראייה ממדור אלמנה דאמרינן פ' הנושא דנותנין לה מדור לפי כבודה כו' ואמרינן התם ת"ר משתמשות במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה בכרים ובכסתות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה בכלי כסף וכלי זהב כדרך שמתמשת בחיי בעלה שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר כו' שמעינן מזו דמה שכתב לה את תהא יתבא בביתי דכולל כל צרכי המדור דאם לא כן מנא לן ליתן לאלמנה שאר צרכי מדור דהא לא כתב לה אלא את תהא יתבא בביתי אלא ש"מ דהכל בכלל ולכן תנא במתניתא ונותני' לה מדור לפי כבודה דכולל הכל ועוד יש להביא ראייה מהא דכתב הר"ן פרק הנושא והמ"מ פי"ח דאישות בשם הרשב"א נראה דאלמנה אינה משתמשת בכל הבתים עם היורשין ביחד אלא מיחדים לה מדור לפי כבודה בבית בעלה דאל"כ מאי קאמר לפי כבודה הלא בכולן משתמשת והא דתניא משתמשת כדרך שמשתמשת בחיי בעלה לאפוקי שאין יכולין לדחותה מן המדור ולהשכיר לה אחר שמעינן מזו דאי לא תנא התנא מדור לפי כבודה ה"א דהיתה משתמשת בכל המדור מאחר דדינא הוא להשתמש בו כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה ואם כן ה"ה בנדון זו דאמרינן שיש לבת להשתמש בזו כדרך שהשתמשה בו בחיי אביה בלי נתינת צרכי הבית וזה נראה לי בדינים אילו נאם הכותב בקצרה וסומך על רבותיו וחביריו שהם יוסיפו עוד ראיו' בהנה ובהנה ואף כי הדבר פשוט היא בעיניו שאינו צריכה לראייה נאם משה בן לא"א ישראל שליט' הנקרא משה איסרלז מקראקא: מה שאדוני שאל מאת שאירו להורות דעתו במכוון דברי מר שיהיו נחתמים לעשות הלכה למעשה הרימתי ידי לאל שדי ומי שאמר לעולמו די די יאמר לצרתי מתלמידי' הפושעי' בי שחפשתי לצדד זכות לצד כושר מפעלי מר מאחר שהעניין נוגע בו וראוי להפך בזכותו כת"ח ותיק כמותו אבל מה אעשה האלהים אני ירא ודעתי אחוה למר עד מקום ששכלי ישיג ויגיע כי נרא' בעיני פשוט שאין הבת עם בעלה יכולין להשכיר כלל הדירה לאחר כי ידוע שעיקרי צואת שכיב מרע בנוי על יסוד האומדנא ומ"ה במקצת בעי קניין ובכללו לא בעי קנין וכן כל דיני מתנו' כגון הכותב כל נכסיו לאשתו או לאחד מבניו שלא עשאם אלא אפטרופס מכח אומדנא וכן כל הכותב נכסיו לאחר מחמת ששמע שמת בנו כו' וא"כ בודאי בנדון דידן נמי אומדנא דמלתא שלא נתן לבתו אלא שיהא לה דירה כל ימי חייה ולא צריכא לטלטל ולשכור בית דירה ואינו דומה להפוסק לזון בת אשתו כו' דהתם לאו בדעתיה לחוד תליא מלתא אלא אף בדידה תליא שהרי פסקה עמו שיזון ונתחייב לזה בשיעבודו שנשתעבד לה וא"כ אין שייך אומדנא כ"כ דאדרבא אומדנא דידה מוכח שיזון אותה על כל פנים בדמיו ומה שכתב' בסוף שאין הדבר תלוי בדעת היורשין אלא בדעת הנותן כו' יפה כתבת אכן אף בדעת הנותן אמינא אומדנא שבודאי לא נתן אדעתא דהכי שתשכיר לאחרים דשמא לא יהיו מקובלין זה לזה כדעת הרא"ש גבי שני שותפין ואין אדם רוצה שיהיה מריבה בתוך ביתו לאחר מותו כדמסקינן בבב' בתר' ואין לך מריב' וקטטה גדולה מזו דשמ' תשכי' לאדם שאינו מקובל לה בפרט שהיורשים עשירים ומעונגים ואין מורגלים בשכירת הבתים לאחרים הם ואבותיהם ואמינ' אפי' מאן דס"ל דהשוכר יכול להשכיר בכה"ג מוד' ועו' אפי' כלא אומדנ' אין לזה וכו' שתוכל להכשי' שהרי אפי' אשה שיש לה מזונו' בתנאי ב"ד וכן פסק לה אפ"ה אין לה אלא פיסוקו ומא' שפס' לה ואת' תהא יתב' בבית' ומתזנ' מנכסי כו' אין נתן לה אלא כפי ברכת הבית כ"ש לגבי צואה שאין לה אלא כפי דבריו שאמ' לה להדי' שנתן לה חזק' לדור כמו שהיו דרי' בחייו דהיינו הם בעצמ' אף י"ל דלא אמ' זה אלא לטפויי הוצא' העצי' ושאר דברי' שלא תצטר' להוני' כמו בחיו מבין לך דלטפויי אתא דלמא למעוטי אתא שלא תשכיר לאחרים ויד בעל השטר על התחתונ' או נימא דלתרויהו קא מכוין שיהא ממש כמו שהיה בחיי' בלי חילוק בין לטפויי בין למעוטי וזו העיקר וא"ת הבת שאדרבא לישנא דצוא' מוכח' שתוכל להשכי' שהרי אמ' בזה הלשון שנתן לה חזת' לדור כו' ולא איו' שתדור כו' אלא כלומ' חזק' הבית לדירה יהא לה וא"כ תוכל לעשות בחזקת' מה שתרצ' והשת' בע"כ מה שאמר כמו שהיו דרים בחייו לטפויי אתא שלא תהא צריכה להוצי' הוצאות עצים והדומה לו זה אינו דמה שאמר חזקה לדור הוא לשון הצורך עצמו דאל"כ לא הוי צואה כלל כדאמרינן להדיא בב"ב אמר רב נחמן ש"ו שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום לפי שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש א"ל שיאמר תנו בית לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני או דקל זו כדי שיאכל פירותיה' כו' וא"כ ה"נ אי לאו דאחר חזקה לדור דהיינו חזקת הבית כדי שידור בו לא הוי דבריו כדברי ש"ת לקיים אותה דהא אפילו' בכתיב' ומסירה נמי לא מועילין אם לא בעניין יש בו ממש ומה שיש לדחו' לתשובה כאחד שנתן מחצית ביתו לבנו ושייר ביה מקו' דירה לעצמו ולמי שישמשנו ואח"כ נתן אותו שיור לאחר וטען הבן שלא שייר אלא לעצמו ואין לו רשות וכח ליתן שיורו לאחרי' ופסק הוא שהדין עם האב כל היכא ששייר דירה לעצמו לאו לעצמו שייר אלא לכל ימי חייו שייר בין להשאיל בין להשכיר כו' והשתא לכאור' יש קצת לדמו' לנדון דידן דה' ידוע שעדי' כח הלוק' והמקבל מתנ' ומכ' המוכ' ומכ' הנותן דהא היכא שמכר בית או נתן ושייר בור ודות לעצמו שצריך ליקח לו דרך לפי שמוכ' בעין יפה מוכר וכן נותן ואם מכר בור ודות או נתן כו' אין הלוקח צריך ליקח לו דרך וכן המקבל מתנה אלמא שהמשייר לעצמו לא עדיף כמו המקבל מתנה וא' פה אמרינן לגביה המשייר דלאו דווקא לעצמו לבד כו' כ"ש לגבי המקבל אכן אי מעיינית חזית ביה מילתא פריכ' פשיטא לפי מה שכתבתי דמן הלשון של צואה שאמר כמו שהיו דרים בחיו מורה דווקא לעצמם ולא לזולתן שאין ראויה לדמיון זהו לפי שבכאן אין שום לשון מורה שיהיה דווקא לעצמו ולא לזולתו מ"ה יכול להשאיל ולהשכיר ואף לפי מה שכתבתי שהאומדנא מוכח שלא כיון אלא לה לעצמ' ולא לזולת' לפי שאינו רוצה שיה' מריב' בתוך ביתו לאח' מותו הכא ליכ' האי אומדנא שהרי הוא בחיים ויודע בעצמו לשער ולכוון שלא יהיה רעה לבנו אלא רוצה להשאיל או להשכי' לאד' אח' שיה' כשר בעיניו וממוצע' לבנו גם אם ירגי' בו אח"כ דב' שאינו נאה בעיני' יכול להוציאו מה שאין שכן בנדון זה שהדב' יהא תלוי בדעתה ותעשה מה שלבה חפץ להשאיל או להשכיר למי שיהיה אפי' לא יהא הגון בעיני היורשין וגם הכ' חזינן למפר' דלא קפיד בבך שהרי רוצ' להשאיל ולהשכיר ומאחר שאין כאן אומדנ' דמוכח אוקמינן אחזקתי' אבל הכא שמת אמרי' בודאי אם היה חי והיה בידו למחות היה ומחה ושבקינן לכל הני טעות' ונימא דנהי דליכא שום הוכחה בלישנא וליכא שום אומדנ' אפ"ה ליכא ראייה מיניה כלל דבודאי מה שאמרי' שאם שייר בור ודת לעצמו שצריך ליקח לו דרך משו' דאמרי' כל מה שנתן או מכר בעין יפה מכר ונמצא שלא נשתיי' לעצמו אלא בור ודות לבד ולא יות' וכן איפכ' אם מכר בור ודות בעין יפה מכר ומכר כל מה ששייך לבור ודות אבל דבר שאינו תלוי באות' הנתינה ומכירה אלא שבא עליו הלוקח או מקבל מתנה לימחות במשייר שלא יהא כח להשאיל או להשכיר לאחרים זה לא יכול לעשות דכל מה ששייר לעצמו לא ממנו קבל אלא שהניח לעצמו ולא רצה ליתן לאחרים א"כ פשיט' שהוא ככחו הראשונה ויכול לעשות עמו מה שירצה אבל המקבל מתנ' שבא מכחו ומרצון הטוב של הנותן ולא היה בו כח מעולם א"כ אמרינן דלא יהיב ליה האי כח אלא לעצמו ולא לזולתו ונהי דהלוקח יכול להשאיל או להשכי' כמו השוכר כו' לפי שתלוי נמי בדעתו אכן המקבל מתנה שבא מכח הנותן תלוי הכל בדעת הנותן ולא יכול להשאיל ולהשכיר כלל כ"ש בצירופי טעמים שכתבתי חי ה' שכך נראה בעיני פשוט ואם שגיתי לא יהא עולה ודון כי אין שכלי משיג חוץ לגדר ההשגה אכן השאלה השנייה נראה פשוט שאינ' צריכה לשלם שום הוצאה לעני' כמו שהית' דרה בחיה לפי ברכת הבית מרובה אכן לא יצטרכו היורשים לשלם לכיסה כפי' מה שנהנה בדירתה שהרי לא צווה לזון אותה או להשכיר לה בית דירה אלא יניחו לה חזקתה הראשונה בכדי בלא הונאתה. והאלהים אפילו אם ישיב לי מר בליקוטים האחרונים מעשה בזה לא אשגיח ביה כי חשוב מר בעיני בשכלו הזך ככל אחד מן הגדולים האחרנוי' אם לא שימצא הדבר בתלמוד או בפסקי הגאונים אז מודה ולא בוש כי בעוה ממריד' תלמידיי המורדים ופושעים בי וסומכין ובוטחין על גבורת הזקן ובנו הגאון יצ"ו הם המוציאים אותי חוץ למחיצתי ומחסרים גופי ובריאת שכלי ומאן דלא שהייה לאוניתא למלכא דארום לא לישהיי' לאונית' דידי או יהפך לבם ל"ב האבן והאכזר ללב בשר או יתן לי חיל ואמיץ כח להציל את נפשי ונפש התלמידי' הכשרי' מידיה' ואף בהיותי בארץ אויבי וכפוי תחת ידם לא מאס וגעל היו להפ' בריתו אתי והרבה גבוליי בתלמידי' הגונים מכל ד' קצוי ארץ והם כקוצי' בעיניה ורחמנא ליחוס וליפרק מר ממרעין בישין כאילו חי ה' שלא היה עומד מר בנסיון כאילו אפי' חדש ימים כי לא ניסה וזכה לשני עולמות בחיי' כן יהא לעד ויגדל כסאו עד הכסא: דברי שאירך שלמה לורי"א: