שו"ת מהרי"ל/סימן קצו

ופריה ורביה דבן חרש ושוטה לא ידענ' אמאי לא קיים וכי גרע ממי שנתגייר (וקיים) דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר קיים אפילו לא נתגיירו בניו עמו דאין חילוק כדמוכח התם ואפילו ריש לקיש לא פליג אלא משום דגר שנתגייר כו'. והאי סברא נמי אי משום לשבת יצרה איכא שבת ויכיל לישא אשה ולהוליד בן חכם. ואי משום דרב אסי דמייתי התם עד שיכלו כל הנשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות הוא ופקחים מוזהרי' עליו. דאי הוה כבהמה יחשב שחיטתו אפילו אחרי' עומדי' על גבו כשחיטת נכרי וקוף דדרשינן מקרא דפסיל מוזבחת ואכלת כדפרישנו. וכן לענין מצוה וגט הוי מהני שליחותייהו אלא דאין להם דעת. וכן לענין חליצה פי' בתו'. משום דפומייהו כאיב להו ולהכי חשיב לייבם וחליצה ולכל מילי חשבינן להו כישראל. ולמאן דאמר קטן בעריסה מצטרף לעשרה הכי נמי על כל בי' עשרה מישראל שכינה שריא כדמפר' התם. אלא דאנן דקיימא לן דאין מצטרף עד י"ג ואין צריך להאריך בזה. והכל לפני אדון כשלחן ערוך. ומכל מקום לכל מילי הוי ישראל גמור וחייבין על הריגתו ואדרבה תורה הקפידה על קלקלתו וילפינן אחרי' מיניה בסנהדרין: