שו"ת מהרי"ל/סימן קפח
משכונו של גוי ביד ישראל ובא ישראל אחר ליטול המותר מחמת שחייב לו הגוי לא שאלתי הלכה למעשה ולכאורה נראה לדמוי לההיא דפרק הפרה משכנו של גוי ביד ישראל כו'. עד זה קנה הנשאר וזה קנה עד מעותיו. אף על גב דמוקי ליה דליתי' בחצירו ואינה משתמרת היינו משום הפקר הוא אבל הא לא אפקיר אלא דגוי הוא ובמאי יבא ליקני המותר. אפילו ישראל מישראל לא קנה ולא חשיב שומר שכר אלא כנגד מעותיו כמו שהשיב מהר"מ פרק הדיינין. אלא דבהא מסופקני וכמה פעמים שאלתי רבותי וחבירי כיון דהמשכון עומד בריבית ואפשר שיעלה ריבית טובא עליו אי הכל חשוב כגגד מעותיו. ומכל מקום באותה תשובה משמע דלא קנה אלא כנגד הקרן ואיכא נמי לדמויי שתופס לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים ואיכא פסידא לבעל חוב דקונה. הכי נמי כי יהיב להאי קרן וריבית שעלה עד השתא אם כן אין חב לאחרים. וכל שכן דדינא דמלכותא כמו שכתבת ואפילו בקדש רוצה ומוסיף עוד דינר ופודה הנכסים וגובה מן ההקדש. ואי לאו משום תקנת השוק היו גובין אפילו ממטלטלין משועבדין למאי דקיימא לן שיעבוד' דאורייתא וכי יהיב ליה קרן וריבית לא בטלה תקנת השוק ונכסי דאינש אינון ערבים בי'. ע"כ עניות דעתי נוטה דגובה המותר אך בענין שלא יבא בעל המשכונות לידי הפסד אם יחזור הגוי: