שו"ת מהרי"ל/סימן קכז
ומה ששופכין על הכבד כשרוצין לבשלו אחר צלייה וכתבת מטעם שהצונני' מקרישין הדם. הגע עצמך אם כבר נתקרר יום או יומים אפילו הכי נוהגין כן. אלא הטעם משום המלח הנדבק בו. וכשאוכלין אותה בעין אותו מלח אין אוכלין. וכן בשר שנמלח בשפוד ורוצין לבשלו. גם כן צריך לשפוך עליו תחלה ויש גם כן למיחש משום מראית העין שיתאדם התבשיל: ומה שאין מולחין הכבד ידעת שכתוב בשערי' שלא מצינו בו איסור בכל התלמוד. וז"ל אגודה וגם נהגו לצלות' מיד אחר מליחת' ושמעתי משום מ"ו מהר"י מדורי"ן דלא משום איסור נהגו כך. אך טבע הכבד שנרקב כשמשהין אותה במלח וטוב להחמיר כי לא דבר ריק הוא שנהגו כן. עכ"ל: ומו' הר"א קלויזנ"ר כתב בשם מה"ר סעד"ל ז"ל ונ"ל משום דבפרק כל הבשר אמרינן משום דכל הפליט והדר בלע ופי' רש"י כשנצמת ואין פולט עוד חוזר ובולע. וא"כ היכא דנמלחה הכבד אז נצמת לפלוט ואם היה מבשל כבד לבדה דמותר לרש"י. אם כן היה חוזר ובולע כיון שנצמת ומכח זה נתפשט המנהג עכ"ל. וק"ל על דבריו והלא לרש"י אינו נצמת במליחה אך פולט לעולם. ושמא י"ל דנצמת כ"כ דהוי כשאר בשר ובולע ואינו פולט עוד כ"כ למנוע הבליעה. ול"נ הטעם דהמלח מוציא הדם ומפליט ממקום למקום כיון דלעולם פולט ובולע דם. וכשבא אצל האור והאור מקשה אותו דם שפי' ממקום למקום וחשיב כפירש כדאיתא בסמ"ק. אבל בצלייה כל דם שנעקר ממקומו ע"י האור שואב האור אליו ויצא לגמרי. ומן הטעם הזה אין משהין בשר שמולחין בשפוד אלא מיד צריך לצלותו כיורה דעה. אכן שם יש טעם אחר דהאור היה חוזר ומבליע דם שפלט. אבל אם היו מולחין הכבד ומדיחין אח"כ לא שייך האי טעמא. עכ"ל: והואיל ורוב דם בכבד ופולט טובא אם כן הוה כחתיכה שלא הודחה הדחה ראשונה ומליחה דאסור לחד טעמא משום שהמלח מבליע הדם בחתיכה. וכבד אפילו הודחה יוצא רוב דם וחשיב כדם בטין אבל לצלי אין לחוש להא דבשר לצלי אין צריך הדחה קמייתא כדאיתא בתוס' פ"ב דחולין. טעם שאין למלוח כבד דשמא אין טבע המלח להפליט דם הכבד ולמושכו אלא כדחזינן בבי דוגי דשרי תותי בישרא ולא תותי כבד. אפילו בתרי תלתא קורטי מילחא דדמא דכבדא קפי ואין המלח מושכו אליו. אע"ג דר"ת מתיר כבד בתר מליחה כמו בתר צלייה אנו מחמירין כרש"י. ושא שלום כנ' הק' הלוי: