שו"ת מהרי"ל/סימן קז
שבל המדע. אבן הזוהר. כעצם השמים לטוהר. ה"ה מ"ר ר"ג מהר"י סגן לוים. מ"ו העיר עיני ממחשכים והורני כאשר כבודך יודע שנפסלה המטבע ונשאלתי פעמים רבות על אודות פירעון הלבנים איש לחבירו ופלוגתא דרב ושמואל פרק הגוזל המלוה לחבירו על המטבע ונפסלה וכו'. וכתב המרדכי וסמ"ג ורש"י בתשובה בסוף ימיו כגון שהלוה לו מעותיו על מנת שישלם לו מעות. ופסקו דאם הוזלו פירות או אם הוסיפו על החדש מנכה לו שיעור תוספות מפני איסור ריבית. גם כתבו המיימוני וסמ"ג אפילו אם הוסיפו עליו כל שהוא. ומה דנקט חומש לאפוקי יותר מחומש לא הוזלו וכן פירש המרדכי. ועתה אדוני אי אפשר שלא הוסיפו פורתא החדשים על הישנים מקצת כגון ברג"ש ומורדי"ש ואף במשקלם. ומסתמא לא דקדק המלוה בשעת הלואה איזה מעות הלוה וגם הוזלו הפירות במקצת מקומות אצל החדשים. והדבר ק"ק בעיני מי שהלוה לחבירו כ' לבנים ואין לו חדשים וצריך לפרוע לו כ"ב לבני' אם לא יראה כריבית או אם שייך דינא דמלכות כה"ג. גם אף כי צוואת האדון הוא מ"מ יש בני אדם שמוציאין אותם בצינעא ע"י סוחרים הבאים ממקומות אחרים או יכול לילך ולהוציאן שם: ובספר אחד מצאתי תשובת רש"י וז"ל אשר שאלתם המלוה לחבירו על המטבע ונפסלה המטבע מה ישלם לו. תדע קי"ל כמ"ד נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אא"כ הוסיפו עליו. ומטבע שלנו שנפסל לא הוסיפו עליו ולא הוזלה הראשונה אלא מפני ביטול הצורה ושנויים לפיכך ישלם לחבירו מה שלוה ממנו קודם פסול המטבע ומאותה מטבע שהלוהו ומחציו שנפסלו כמו שהיו נחלפי' בשעה שהלוום לחבירו. ושלום שלמה ב"ר יצחק ע"כ: ובסימני אשר"י שלי כתב בסתם המלוה לחבירו מטבע ונפסל המטבע אשר הלוהו נותן לו אותו המטבע אשר הלוהו. ואפילו אינו יוצא בשום מקום עכ"ל. אולי דעתו דמ"מ צריך להוסיף עליו. ע"כ מורי למדני והורני:
עוד הורני מר חרש בור שמדבר ואינו שומע ואין יודע לקרות אך שפתותיו נעות מבחוץ כשמברך טלית ותפילין אם יש לצרפו למנין עשרה. ואנא מר אל תשיבני ריקם מלפני כבודך מ"ו. נאום הצעיר יצחק אורווייל"א:
תשובה בימי חנוכה. שלום וברכה. יעשה ככה. לאהו' ידידי א"מ הר"ר יצחק יצ"ו. טל המטבע שנפסלה שכתב מר כיצד משלם. ומייתי מפלוגתא דרב ושמואל. מטיבות' דמר אין עניינה דומה לנדון זה כלל. דהתם מיירי שהתנה לשלם לו מטבע. או ע"י פרקמטי' כדפי' בפי' או ע"י הלואה כדפי' בסוף ימיו. או כדפי' ר"י ע"י סאה של חיטין והתנה כדאיתא שם בתוס'. אבל כשהלווהו סתמא לכל פירושין נותנין לו אותו מטבע שהלווהו כדאיתא שם בתו"ו אגודה. וטעמא כדפירש בתוספות דחשבו ליה כהוזל ואמרינן פ' הריבית הוזלו משלם לו חיטין ע"ש. ולהכי כתב באשר"י הא דמייתי מר דנותן לו מטבע שנפסל אפי' אינה יוצאה בשום מקום דאמלוה סתם קאי. ובפלוגתא דרב ושמואל רובא דרבוותא פסקו כשמואל לבר מרש"י. ולדידן חשיב אורחא להתם דבכל יום עוברי' ושבים ושכיחי ארחי ופרחי להתם ושכיחי נמי סוחרי' דאתאי להכא ואין מלכיות מקפידות. ואפילו התנה נותן לו ממה שהלווהו. וזולא דפי' ר"י דכתב אי הוה מחמת חריפותא לאו כלום היא כמו שפי' רבינו אבן. והא דהוזלו אסור לקבל חדשים היינו דהוזלו מחמת משקל. ושיעור דחומש היינו בדלא זיילי פירי אלא דקא שבח לענין נסכא. וטעמא דחומש כדמפרש הרא"ש דאם יבא להתיך לא יהא לו ריוח דאותו מותר אזל לאבוד על ידי התכה ויתר יציאות שצריך לזה הלכך לא מרויח מידי. ותשובת רש"י דמייתי מר והיא במרדכי אמלוה את חבירו על המטבע קאי. דהיינו דהתנה כדלעיל. אבל מלוה סתם כל אפי שוין שמשלם לו כמו שהלוהו ואפילו אינה יוצאות בשום מקום. כל שכן בהני מטבעות דיוצאות בכל מקום אלא דאינם שוין כמו החדשים. וכן פי' הרא"ש בתשובת בטור חשן. ובנדון זה דשכיח שיירתא אפילו בהתנה. ורובי דרבוותא כוותיה כדלעיל. ונהי דלדברי ראב"ן נותן לו חדשים כשהן שוין במשקלם. היינו משום דסבירא ליה כרב וכן מוכח לשונו. אבל בנדון זה כתב מר דאין שוין במשקלם וזיילי נמי פירי. ואף כי כתב רבינו תם דדינא דמלכותא דינא כדאיתא בתשובה שבמיימו'. לענ"ד נראה דהיינו היכא דתיקן המלך בפירוש על הפרעון כדפי' שם בתשובה אבל כי פסל המטבע יתבענה לדינא ומשלם מה שהלוהו ותו לא מידי:
וחרש שמדבר ואינו שומע אם יש לצרפו לעשרה לא ידענא מאי קא בעי ליה למר. הא קיימא לן הרי הוא כפקח לכל דבריו כדתני ריש חגיגה ואי משום דבור הוא מה נפקא מינה הואיל ובר דיעה ובר מצות הוא אכל ביה עשרה שכינה שריא ושלום כנ' הקטן יעקב הלוי: