שו"ת מהרי"ל/סימן עח
שלום רב לאהו' הנ"ר אברהם שי'. איני כדי ששלחת לי ומ"מ אשיבך כפי ענ"ד וד"ת לא ידענא. על מה שטען ראובן ששמעון ישא עמו במה שסלק הגוי משלשתן ושמעון השיב שאינו שותפו וגם לא היה לו משכון מן הגוי שמת והגוי היה לו כח מהמשפט למשכון מקצת' או כולן. והגוי לא משכן ממנו מאהבה או מיראה או מן שמים רחימו עליה. לפע"ד הואיל והגוי נצח במשפט הגוי' את שלשתן כי כן נמוסיהם לפי מה שהוזכר בטעגות שניהם שכל מי שאיגו בא להשיב תשובתו במשפט שכנגדו נוצח נמצא דלפי פסק השופטי' נתחייבו שלשתן לגוי את חובו במקו' גוי המת ונמצא שראובן פרע חובו של שמעון ולא מבעי' לר"ת דמחייב פורע חובו של חבירו ומוקי ההיא דאין בין המודר בכתוב' אשה דמצי הבעלי' למימר כי'. אלא אפי' לריב"א דאיתא ליה מסקנ' הר"י וכן פסק מהר"מ הנ"מ בב"ח ישראל כדמפ' טעמ' בירושלמי אפי' אית ליה משכון ואפי' בבעל חוב דוחק משום דמפייס היוינ' ליה וכמה אוהבים יש שמבקשים עבורו ואפילו פורעים עבורו. אבל בעל חוב גוי שהדבר ידוע שאינו מתפייס בפטומי מילי אלא ברצי כסף כתוא מכמר וגם אוהבים אין רגילין לפרוע אלא בעל חוב דוחק ולא גזלן דוחק והיום גוי בגזלות בא עלייהו דלא הוו מחייבי מדינא אלא העדפה ולראובן היה העדפה מותר על הקרן וריבית ואפי' אם הוה העדפה לא הוי מיחיי' מדינ' אלא העודף ולשמעון לא היה משכון במה שטען אלא שהגוי נצחם בזה שלא באו להשיב והיינו גזילה פשיטא שאין אוהבו פורע בעבורו כדחילק מהר"ם על הפודי' את השבויים לא מבריח ארי אלא מציל מפי הארי וקיימא לן כדפסק רבינו גרשום דחיי' ודלא כרש"י. ועוד הכא שלא מדעתו ואית ליה פסידא חשיב מבריח ארי. ואע"ג דטעין שמעון שהיה רשות לגוי למשכון מקצת' או כולן לע"ד אין זה אלא משום דלא מצי הגוי והשוטר למיטרח ואית ליה רשותא למעבט חד אחבריה כמו בר מתא אבר מתא מועבט כיון דכולן חייבין למלך הכי נמי כל שלשתן חייבים לגוי ודמי' להא דקלי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו דלא עבדי כדקאמר מלכא דמלכא אמר דליקטלו מכול' באגא ואינהו קטלי מחד ואפ"ה שפיר עבדו דשליח מלכא כמלכא ולא מצי טרח ואבני באגא רמי למיזל למתבע מחברייהו. וה"נ בנדון זה יהבו רשותא לגוי ב"ח ולשוטר למשכן אחד דלא ליטרחו דשליח המשפט כמשפע ועל הממושכן רמי לגבות דמי חבריו דהאיך יתכן שפסקו בערכאות לגבות חובו מאחד מהן והאחרים יפטרו הואיל ושלשתן תבע ונצח הילכך לאו כל כמיניה דגוי לפטור את מי שירצה אלא טורחו וטורח השוטר אית ליה רשות למעט ושמעון קמשתרשי ליה שנפרע חובו ודומה לפדיון השבוים בכל צד וכל הגי טעמי' דמחייבי לשבויי דלא הוו מבריח ארי וכפורע חובו כל הני שייכי הכא. ומיהו מ"מ שמעון אינו חייב לפרוע שליש החוב דאינו נוטל אלא מה שההניאו כמו נפלה לגנה וכמו שפסק רבינו גרשם דאינו נוטל אלא מה שההניאו וטעמא דאינו משלם כל מה שהוציא חבירו משום דלא כוון להציל והנאה דהאי מילתא נראה בעיני ישומו אינשי מהימני בקיאים בשומא דעל שמעון נמי היה להפטר מן הגוי אי לא דפרע ראובן חלקו ואי היה לו לגבות שליש החוב משמעון ולא מאדם אחר כלל על זה יעריכו לפי תכיפות שמעון ועסקו עם הגוי כמה היה נותן שמעון לפטור מן הגוי. וכל מה שכתבתי לפי אומד דעתי שכן דין המשפט שאין הגוי יכול לפרע מאחד מהם לפטור את האחרים אלא להקל טורח כדפי' לעיל. וכן ראינו בדברי הגוי שאינו רוצה להחזיר האדרכת' אלא לשלשתן כמו שטען ראובן. אמנם אם יבדק שדין המשפט כן הוא שיוכל הגוי הנוצח לגבות ממי שירצה ולפטור האחרים לגמרי בהא לא קאימנא דא"כ אין לראובן על שמעון כלום דבא מחמת שלשתן על זה ואת זה פטור הוה כמ' אנפרות אבל בירור זה מוטל על שמעון לברר תוך זמן ל' יום דכל זמן שאינו מברר דיינינן לי' כמו פורע חובו של חבירו על הגוי ונתפס על חבירו כמו ארנונא וגולגלתא דחייב דאין דעתי נוטה כלל שיהא נימוסי הגוים כך שיוכל לגבות מחדא מינייהו ולפטור האחרים. ומה שתבע שמעון משכונות שפדה ראובן הא פשיטא דהציל ראובן מפי הארי ודמי ממש לפסק רבינו גרשם ונוטל מה שההניאו ושלום מאוהבך הק' יעקב הלוי: