שו"ת מהרי"ל/סימן נח
מה שהעידה אחותי על א"א ז"ל שנטל כרתי לטיבול ראשון זהו כשלא היה כרפס ומצוה לחזור על שאר ירקות לאפוקי נפשייהו מפלוגתא. במקומו' שטעמא היה משום שהפייט רבינו יוסף ט"ע מקדים לה שיסד שקל כרתי או כוסברתא כו'. ודייק מיניה דמוקדם למצוה זו כדדייק במיימוני אמתני'. ובגמרא נמי דייק דחזרת מצוה מדקמדמי מתניתין וברייתא: ועוד דכרתי טוב חי ממבשל כדקאמר תלמודים תומי וכרתי חיין בפה"א מבושלין שהנ"ב בפיטרלי"ן היה מסופק: וקירבי"ל היה מסופק פי' הג"ה במיימוני שהוא עולשי"ן אם כן מרור הוא. ולאחר שמילא כריסו הלכך אין לי ליטלו בטיבול ראשון אף על גב שכך כתוב בכמה תפלות. ואחר כרפס מצוה לחזור אם אפשר לפי ששיעבודו בס' ריבוא בפרך כך פי' הרוקח:
ילמדהו אם יש לברך ברכה אחרונה אחר ג' כוסות א' ג' ד'. ואחר טיבול ראשון והכריכה אם צריכה טיבול בחרוסת והאיך שאין לו עשב שקורין מרור והוא חסא האיך יעלה הב' טיבולין. והאיך אדוני נוהג בעקירת השולחן: תשובה. ברכה אחרונה מסיק מהר"ם וראבי"ה לברך על כל הכוסות חוץ מכוס שני. וכן התו'. אכן באשר"י מסיק דאין לברך אלא לאחר רביעי. וכתב דמי שממעט בברכות הרי זה משובח. וכן נהג מורי ע"ה הר"ר שלום מניישטאט ואני הצעיר תלמידו אחריו: והיא היא הפלוגתא אחר טיבול ראשון ועל כן איני אוכל כזית בטיבול ראשון אף כי יש כתבו דצריך כזית ובזה אין לצאת ידי כולם בשום צד כמו שכתב באחד לצאת ולשפשף וטורח הוא זה. ועוד דמכל מקום אינו מתוקן דלרבותינו דבעי ברכה בפה"א שעל טיבול ראשון פוטר מרור מברכת נהנין. אם כן יצטרך על טיבול שני ברכה דנהנין אם בירך ברכה בנ"ר אחר טיבול ראשון וליתר רבותינו הוי טיבול שני שבא מחמת סעודה ולא בעי ברכה וממה נפשך אין לצאת ידי כולם: והכריכה פסק הרא"ש וגדולי איבר"י להטביל בחרוסת כדעבד הלל ולא חשיב רשות לבטל כריכה דרבנן דכולהו זכר למקדש הוי. ומי הוא שאין לו חזרת יש מרבותי' פסקו דהמקודם במשנתינו מוקדם במצוה כדלעיל וה' וש"ם הד' מוזכרין בהג"ה במיימוני בלשון אשכנז. והתשב"ץ כתב ליקח ווירמו"ט דהיינו מרור דמתניתין ונראה לי טעמא משום דמאן דאמר בגמרא הוה מהדר במררית' דמריר טפי. ודחי ליה התם בגמרא טעמא דהחזרת עדיפא משמע אי ליכא חזרת מררית' קודם. ואגודה כתב דמירעט"ך: היינו תמכא דמתניתין. ושמא בשביל דלא איתברר. דעולשי"ם קורבי"ל כיון דכתב בתפילות ליקח קורביל בטיבול. ראשון כדלעיל: וצריך להיזהר ליקח הקלח של המירעט"ך או הירוק שלו. ולא השורש כדדייק ר"ת התם: ומי שאין לו רק חסא. מפרש בתלמוד' דקיימא לן כר"ח מברך בטיבול ראשון ברישא בפה"א ועל אכילת מרור. ובטיבול שני אכיל ליה בלא ברכה: וכשמתחיל הא לחמא מגביה הקערה וגם אוחז מצה בידו עם הגבהת' מסלק מן השולחן לגמרי עד שיגיע לעבדי' היינו שכתב בסמ"ק שעונים עליו דברים הרבה. ולכך תהא המצות מגולה קצת בשעת הגדה. דאי מכוס' הוו כמאן דליתא כדאשכחן בפריסת מפה בשבת. והטעם שלא יראו הפת בושתו אך כשלוקחין היין בלפיכך נכון לכסותו משום הטעם שלא יראה הפת בושתו כך מנהג ענ"ד:
שאלה מי שנשברה אחת מן הג' מצות אם יכול ליקח אחת מן שאר המצות להשלים הג' מצות דכיון דג"כ המה עבדי' לשם שימור וגם כן בלאו הכי יש במצות שיקיים בהם ברכת המוציא ועל אכילת מצה וכן כתב בסמ"ג שהר"ר מנחם מיוני היה מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוס' ועל השלימה לא היה נוגע כלל אלא משום לחם משנה ע"כ. א"כ כשנוטל מצה אחרת במקום השבור' אזי יש לחם משנה. ובמקום הדחק כדי לסמוך עליו ויוצא במצה אחרת:
תשובה אם נאבדה אחת מן המצות. נכון לאפות מצות אחרת משום דאסמכתא דג' מעשרון אחד. ועוד דזימנין דליכא שימור גמור לשאר מצות וצריכים שימור לשם מצוה וזימנין נעשית ע"י גויות או קטנות: ואם הקילו רבותינו לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא לא ניקל לענין מצה דאורייתא. אבל אם נשברה אחת דנתי לפני מריז"ל ליקח אותה במקום השבורה קצתי אותה לאפיקומן. כיון דבלאו הכי בוצע אחת. אפילו אם היתה שלישית משום הקדמה סימן א"ב"ג לא יאפה אחרת והודה מורי לדברי:
שאלה הנה במיימוני איכא הג"ה וז"ל וכן היה נוהג מהר"ם לעשות טיבול זה גם כן בחרוסת כו' עד וכן יסד הר"ר יוסף ע"ע בסדר שלו על טיבול זה שהוא בחרוסת וכו'. וכן נהג הר"ר ישעי' שמע"ו. אבל ס"ה ורבינו יחיאל ור"י ור"ת כתבו שאין לעשות טיבול ראשון בחרוסת. ולבסוף כתב בהג"ה אין לנו אלא דברי מהר"ם דהוא בתראה ויודע דברי כולם. ועוד דברי רבותינו גאוני עולם גם כן רבינו יוסף ט"ע ורש"י ורבינו המחבר ותשובת הגאונים והר"ר שמעיה כתבו כוותיה ע"כ. ותימא לי הלא כל מנהגינו נהגינן בתריהם ולמה לא נהגינן גם בזה כוותי' ואם נאמר שדעתו שרשאי לעשות טיבול זה בחרוסת כלומר הרשות בידו. אבל אם עשה טיבול זה בדבר [אחר] אין בכך כלום אז ניחא מאחרים שאחרים כתבו לעשות טיבול בחרוסת משמע שיש איסור בדבר:
תשובה טיבול ראשון ראיתי אדוני מורי מה"ר משה הלוי זלה"ה וגם רבותינו נוהגים אותו בחומץ כדפי' התו'. ומהר"ם שנהג בחרוסת טעמא מפורש בהג"ה שהי' סובר דלר"ת ור"י אין איסור בחרוסת ואישתמוטתיה הא דאמר בספר התרומה בהלכות שבת דמותר לעשות הילמי דאסור לעשות טיבול ראשון בחרוס'. ומייתי לה בהג"ה. אלמא מהר"ם גופי' אי הוה חזא ההוא לאיסורא לא הוה עביד. והוסיף האשר"י דאפילו כי ליכא שאר ירקות דעבידנ' בטיבול ראשון בחזרת דלא בעי חרוסת. אפילו למאן דאמר משום קפא אין צריך חרוס' בטיבול ראשון. ופי' הטעם בשם הר"ר יונה זלה"ה דלא חשו חכמים לקפא כו': אבל בטיבול ראשון היכרא לתינוקות בעלמא הוא: אכן ראיתי כתוב בשם מהרז"ך בעל אגודה שנהג לערב מעט חרוסת בחומץ בטיבול ראשון. אבל לא ראיתי מי שנוהג כן:
שאלה כתב המיימוני ב' מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. והג"ה ג"כ וז"ל כתב רש"י שפי' ר"ח מרומ"י ב' מיני בשר עד ור"ת כתב דהלכה כרבינא דאמר גרמא ובישולי' כו' עד אבל גרמא וביצה לאו ב' מיני בשר הם דביצה לאו בשר הוא שהרי מותר לאכול בחלב. וגם רבינו שמחה פוסק כרבינו ור"י אלפ"ס כר"ח. עכ"ל. ותימא לי על מה אנו סומכין שאנו לוקחין ביצה ולא כחד מינייהו. וגם לא סמ"ק ולא סמ"ג הוזכרו ביצה:
תשובה מנהגינו ליקח זרוע וביצה לב' תבשילין הכי אסהיד אגודא וטעמא מפורש ברוקח. ביעתא משום דבעא רחמנא לאצולן וכן כה"ג מנהג אבותינו תורה היא:
שאלה סמ"ג דבסדר של פסח אמר רבא מצה צריכה להגביה. בשר א"צ להגביה מפני שנראה כמקדש כו'. ק"ל מדקאמר אין צריך משמע אבל רשות בידו להגביה אדרבה אסור לו להגביה הוה ליה למימר מפני שנראה כמקדש ונמצא כאוכל קדשים בחוץ. ואם נאמר שרבא לא חושש למראית העין אם הגביה אז ניחא. או שמא מדנקט ברישא דמילתא צריך נקט בסיפא אין צריך.
תשובה ההיא דבשר אין צריך להגביה. בסמ"ג גירסות ישנות והגאונים הוי בשר אין צריך להגביה. מ"ט שנראה ולא כגירסות רשב"ם דגריס ולא עוד דודאי לגירסא זו הוה איסורא. אבל לגירסת גאונים מסתיים דאין צריך מכח האי טעמא. וכמדומה שינוי הגירסא תלוי בפיו. דהא דאסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח לפי' הגאונים דווקא באומר בחיי. ולרש"י והתו' אפילו לאחר שחיטה שלא יאמרו מחיי' הקדישו לכך. או עכשיו מקדיש ודי למבין:
שאלה מחמת טחינת דגן לפסח יש דעות נשים שהיו טוב יותר לטחון מיד אחר טחינת דגן מבלי ניקור הרחיים כי אפי' היה דבר דבוק בריחיים היה נופל על ידי טחינה וניקור מקלקל הקמח כך הן אומרות:
תשובה נוהגים לנקר הריחים משום דזימני' כבר טחנו בה תבואה ללתות לסולת והוי חמץ גמור. דאפי' מאן דשרי ללתות היינו דישראל הקדים לטחון קודם שהחמיץ. אבל אינהו משהו ליה במיא ומחמיץ: וקמח הראשון שנטחן אחר הניקור שומרין אותו עד אחר הרגל: