שו"ת מהרי"ל/סימן מא
ועל אודות המלמד אם היה כן כשברח בעל הבית עדיין היה מוצא המלמד להשכיר עצמו אין לו אלא תרעומות כדאיתא בפרק האומנין עד שלא התחילו במלאכה כו'. ופריך לאו דווקא אלא בעוד מוציאים להשכיר. ואם לא מצא להשכיר עצמו צריך לדקדק אי הוה בעניין זה דה"ל למלמד לאסוקי אדעתיה אונס הזה כגון שהתחיל קצת בעת השכירות או רגילות לברוח ממקומו' הסמוכו' ששם התחיל הפורענות כיון דשכיחי שיירות כדפי' לעיל איבעי לי' לאסוקי אדעתיה ולאתנויי'. ואי לא מתנה פסידא דמלמד. או אם הוה בענין זה שבעל הבית והמלמד לא הוה לי' לאסוקי אדעתיה כגון שהתחיל באמצע הזמן פתאום ובכל פרווהא לא היה דבר בעת השכירות הא נמי פסידא דמלמד. אבל אי בעל הבית הוה ליה לאסוקי אדעתי' ולא המלמד כגון שהוא נכרי ואינו יודע טובת העיר והמדינ' ובעל הבית יודע אז הוה פסיד' דבעל הבית. כל זה הסכימו רוב רבותי' ז"ל. ומלשונ' משמע שהנער לא מת ולא חולה וגם המלמד לא קבל כלום משכירותיה על כן לא חילקתי בהאי דינא: ואם נפשך לומר שלא יחשב אונס כיון שלא הי' בורח מעצמו אם לא שיברחו אביו נרא' דהא לית' כיון דאי הי' דעת הנער לא היה נשאר במקו' סכנ' ואמרינן נמי בעידן ריתחא ענשינן אפי' אעשה ואמרו רבותינו ז"ל קטנים נתפשים בעון הדור ובעון אבותיהם וילפינן מקראי נמי דכתיב את גדיותיו וגומ' גדיי' המתמשכני' על הרועים ופשיטא דאנן סהדי אם הי' ידע כל זה לא היה נשא' ע"כ מוטל על אביו להבריחו להצילו והוה כמו הוא אומר אינו צריך ורופא אומר צריך נאמו' ידעתי כי לא נכחד ממך ושלום כנ' הקטן יעקב הלוי: