שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שנ
שלום וכ"ט אורך ימים ושנות חיים עד זקנ' ושיבה ינוב בטובה ה"ה אדוני מו"ח גאון ישראל נזר הודם ותפארתם ע"הח פ"הי כש"ת מהו' עקיבא איגר ני' אב"ד דק"ק פוזנא יע"א:
יקרת קדשו הגיעני וענות צדקו הרבני לצרפני בהסכמת היתר במי שחלתה אשתו אשתקד בע"פ ושבקה חיים לכל חי ביום ג' דחו"המ פסח ורוצה לישא אשה ביום כ' אדר שני הבע"ל והסמוך שעבר עליו יותר מיב"ח אך לא ג' רגלים ודעת מו"ח הגנ"י יען כי מת משתכח מלב אחר יב"ח אם כן נוכל לצרף הכא דהא איכא מאן דפסק כר' יודא דסגי בשני רגלים ואיכא מאן דסבירא ליה ר"ה וי"הכ כרגלים ואם כן כבר עברו יותר מג' רגלים וגם יש קצת מי"ט ראשון שהרי מתה באמצע חג הפסח ואמנם פשיטא ליה למו"ח הגנ"י דמ"ש בספר דגול מרבבה דיש לחשוב שמיני עצרת כרגל לענין זה לא נראה כן מהרא"ש פרק אלו מגלחין סי' צ"ה דיש סוברים מתה קודם ר"ה דמותר לישא אחר סוכות דר"ה ויה"כ הוי כרגלים ולא מסתבר וכו' ואי סלקא דעתך ש"ע הוי כרגל אפי' מתה בין יו"כ וסוכות ישא אחר סוכות אלא ע"כ לס"ל להרא"ש דש"ע הוי כרגל לענין זה אלו דברי מו"ח הגנ"י ודפח"ח וק' זו על הדג"מ כבר הרגיש בה בס' שערי דיעה להרב הגאון דק"ק סאנטב נ"י:
והנה אינני כדאי להסכים עם מו"ח הגנ"י אך פקודתו שמרה רוחי לעיין בדבריו הקדושים והנה אמת נכון הדבר להתיר לישא כ' א"ש שהוא אחר יב"ח ושלא יאמר רבותא למסייע ע"כ אברר דברי אחת לאחת בעזה"י:
הנה בטעם איסור הלז פליגי י"א מטעם אבלות וי"א מטעם ב' דיעות במטה ואם כן פשוט להטעם משום אבלות מותר לאחר יב"ח מק"ו מאביו ואמו דרגלים בלא שנה לא מהני לכנוס לבית השמחה מ"מ שנה בלא רגלים מהני מכ"ש לישא אשה אחר שמתה אשתו דרגלים בלא שנה מהני לא כ"ש דמהני שנה בלא רגלים וזה ברור לענ"ד:
ותו טעמא משום איבול א"כ פשוט מאד דר"ה וי"הכ כרגלים וק"ו נמי איכא השתא בעיקר אבלות ז' הוי כרגלים מכ"ש לענין נשואין הנ"ל וכן מבואר בלשון פסקי מהרא"י סימן א' ופשוט:
ותו אי טעמא משום איבול משמע הל' כר' יודא דמיקל באבל וסגי בשני רגלים וכן דעת רמב"ן בתורת האדם דף ס"ד ע"ג ודעת הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' צ"ה והטור סי' צ"ה והטור סי' שצ"ב ומיהו משמע ברא"ש דס"ל טעמא משום להשכיח אשתו הראשונה ולא יהיו ב' דיעות במטה ומ"מ ס"ל הל' כר' יודא והן הנה דברי הרמב"ן אות באות יע"ש:
ובפסקי מהרא"י סימן א' משמע דהסוברים ר"ה וי"הכ כרגלים לענין זה נמי מצי סברי משום לפכוחי אשתו הראשונה מדעתו אשר ע"כ כתב ב' דחיות א' דזמנם קרוב ר"ל בין ר"ה וי"הכ ימים מועטים ומכש"כ בין י"הכ לסוכות ואפי' בין ר"ה לסוכות ליכא כל כך ימים כמו בין פסח לשבועות ואין ימי החול שבין זה לזה מוציא השמחה ראשונה מלבו והכל אחד כך נ"ל כוונתו ותו טעם אחר שאין אלו ימי שמחה אלא ימים נוראים ע"ש ולפ"ז י"ל הסוברים ר"ה וי"הכ כרגלים נמי מצי סברי הטעם משום להשכיח אשתו הראשונה וס"ל ימים נוראים נמי ימי שמחה הם דהרי להגאונים אומרי' והשיאנו בר"ה ולא ס"ל לחלק בין הפסק ימים רבים בנתיים או ימים מועטים ועפ"י הנחה זו יש לקיים דברי הדג"מ הנ"ל ולומר בודאי למ"ד משום איבול אם כן ק"ו השתא ר"ה וי"הכ כרגלים לדחות אבלות הלז מכ"ש שמיני עצרת דהוי רגל טפי אך למ"ד משום ב' דעות א"כ י"ל הסוברים ר"ה וי"הכ נמי משכחים אשתו הראשונה בשמחתן אע"ג דהפסק ימי חול מעט בנתיים אבל בשמיני עצרת שהוא מחובר לימי הסוכות וכשם שאין ז' ימי החג נימנים למספר שכחת אבלו הה"נ שמיני עצרת דהכל חד ומש"ה לא פסיקא להרא"ש לומר אי מתה אשתו בין ר"ה לי"הכ יהי' י"הכ וסוכות וש"ע כשלש דלטעמא משום שכחה י"ל ש"ע אינו משכח כיון שהוא דבוק לחג ע"כ אפילו לדידהו בעי' ר"ה ויה"כ וסוכות והרא"ש דחה שאינן ימי שמחה אלא ימי נוראים וא"כ למ"ד משום איבול צדקו דברי דגול מרבבה [ועיין בסי' הקדום בד"ה ולולי]:
וצל"ע מאי טעמא לא יכנס פורים בכלל שמחה המשכח בשלמא משום איבול י"ל אין פורים מבטל ימי אבלו מעיקר הדין ורש"י צווח בתשוב' מי נתן כח למרדכי ואסתר לדחות אבילות ועיין תוס' מגלה ה' ע"ב ועיין מג"א ס"סי תרצ"ו דפשיטא לי' למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה אין נושאין בפורים ש"מ דמקרי שמחה ומ"ט לא ישכיח אשתו הראשונה במספר הרגלים ואם נמי נאמר דאם פורים האמצע לא יצורף משום שאין בין פורים לפסח אלא שלשים יום ואיננו רחוק כמו בין פסח לעצרת מ"מ אם פורים האחרון כמו בנידון שלפנינו א"כ ממ"נ אי מפני האיבול הרי ר"ה וי"הכ ומכ"ש שמיני עצרת כרגלים ואי מפני שמחה הרי איכא פורים ושרי' ממ"נפ לישא ביום כ' אדר שני:
והנה למ"ד משום דיעות במטה עיקר זה בתשו' מיימ' הל' אבלות בסוף הספר ותשו' רשב"א היקל שם מג' טעמי' דהלכ' כדברי המקיל וסגי בב' רגלים ולפ"ז גם ר"ה וי"הכ כרגלים וגם שכבר פירש ממנה שהיתה זקינה א"כ א"צ להשכיח אהבת הראשונה והריצב"א פליג והחזיק שאין הטעם משום איבול אלא משום ב' דיעות במטה ואמנם על סברא זו שכבר הי' פרוש ממנה מחמת זקנה לא מצינו תשובה נוצחת אלא דבסוף דבריו כ' על עצמו מה שהקיל הוא לפלוני משום שהי' הבעל בתפיסה והיא גם היא חלתה והיו נפרדים זו מזו ואיכא רגלים לדבר ול"ל יאמרו כל הסריקים אסורים וכו' יע"ש הרי תשובה לדברי רשב"א הנ"ל על שרצה להתיר מפני שהית' זקנה והי' פרוש ממנה דעכ"פ יש לאסור משום שמא יאמרו כל הסריקים אסורים וכו' משא"כ בחלתה שהוא דבר מפורסם וידוע החולי בכל בני עירו ולא יאמרו סריקי וכו' וא"כ ה"נ הא חלתה כבר בע"פ בחולי אשר מתה בה אחר ד' ימים וא"כ יש לחשוב פסח דאשתקד לרגל אחד ואם אולי נאמר דלא סגי בחלתה לחוד אלא בנתפס גם הוא וע"י שניהם יש רגלים לדבר מ"מ מסתיין דעכ"פ גם להריצב"א דמחמיר אין כאן איסור בנישואין אלו שכבר עברו ג' רגלים מיום חוליתה רק שלא יאמרו כל הסריקים וכו' על זה בודאי יש לסמוך על כל הנ"ל שכבר עברו יב"ח וב' רגלים גמורי' וד' עם ר"ה וי"הכ וגם פורים לענ"ד ואם יבואו ללמוד ולהקל כיוצא בכל צרופים האלו במקום אחר אין בכך כלום וגם נ"ל אין לדחות כ"כ מ"ש עוד בדגול מרבבה בסי' שצ"ב דבז"הז שאין מארסין אלא בנישואי' שתחת החופה א"כ כיון דמארסין בחו"המ שמא יקדמנו אחר ויפסיד אשתו אשר חפץ ה"נ כשם שהתירו כשאין לו מי שישמשנו משום צערו כי רב הוא מכ"ש שיש להתיר ליארס תחת החופה ולישא בפחות מג' רגלים שמא יקדמנו אלא שאוסיף לבאר מה שלא ביאר שהרי בתשו' הר"ש הנ"ל הוסיף מטעם קולא שלישי' דהרי התירו משום ביטול פ"ו ואנן קיי"ל כר' יהושע בפ' הבע"י דאסור לבטל אפי' קיים פ"ו א"כ ה"נ מותר לישא ודלא כברייתא דמ"ק והריצב"א דחה זה בשתי ידים דוקא משום ביטול פ"ו התירו אבל יושב ובטל ליכא הרי עכ"פ סופו לישא אחר עבור ג' רגלים ולא יבטל ע"ש וא"כ זהו אם כבר אירס אבל אם לא אירס ואין מארסין אלא תחת החופה דוקא ואפשר שיקדמנו ואפשר לא ימצא עוד אשה כלל הראויי' לו ויבטל לגמרי גם הריצב"א מודה וק"ו ומה בזיווג ראשון דקשה לומר שמא יקדמנו אחר ברחמים והרבה צועקים ואינם נענים חשו חז"ל לשמא יקדמנו והתירו לארס במועד מכ"ש בזיווג שני דפשוט שיקדמנו אחר פשיטא להקל בזה כדי שלא יתבטל לגמרי מלא טוב היות האדם לבדו ומ"ע דלשבת יצרה וחזי לאצטרופי ע"כ נלע"ד פשוט להסכים עם דעת קדשו להקל:
פ"ב יום ה' ג' א"ר תקצ"ג לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: