שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שכו

יהודה עוד ר"ד עם אל ועם קדושים נאמן חכם ככלכל דרדע והימן בקי בטריפות כר' יוחנן ובדיני כרב נחמן ה"ה הרב המופלא ומופלג בתורה החו"ש הותיק ומהולל כקש"ת מהו' ארי' ליב אב"ד ור"מ דק"ק ר"ד יע"א:

מכתבו הנעים הגיעני יום ש"ק העבור ולהיותי אתמול ביום א' טרוד מאוד בעסקי הצבור כנהוג פה גלל כן אחרתי מלהשיבו עד היום והנה שאלתו שאלת חכם סובבת על שני דינים (א') על היתר ההתאבלות ואמירת קדיש מפני חשש איבוד עצמו לדעת (ב') היתר העגונה עפ"י העדיות וממילא תלוי גם בזה אבילות ואמירת קדיש כידוע והנה האמת כי ידעתיו גם ידעתיו וראיתיו כי ידיו רב לו לבדו ולא צריך לצאת חוצה כלל להיות ארי נעשה שואל מדעת אך מרוב ענותנותו ויראת חטאו שלא רצה לסמוך על עצמו והאחרון הכביד מפני העוררי' והנוקפים הני אפיקורסא דמצערי רבנן הדוברת על צדיק עתק ומגנים החמה ביפי' קרא בקריאה של חבה להסכים עמו בהוראתו ואנן מה נענה בתרי' הנני הנני להטות שכמי ולמטינא שיבא מכשורי הוראתו וכל דילדא אימא כוותי' תלד והנה להיות כי היתר העגונה נלפע"ד פשוט מאוד ואין דעתי להאריך בו הרבה ועיקר פקפוקים של המעררים הוא שרוצים להטיל דופי שפלוני שלט בנפשו לרע לו על כן נצא לדון תחלה בדין מאבד עצמו לדעת ובשגם אין הדין הזה מבואר היטב באחרונים ע"כ צריך קצת ביאור יותר ויש לנו לברר בזה ג' דינים:

(א') מה נקרא מאבד עצמו לדעת (ב') מה יהיה דינו להתאבל עליו (ג') מה יהי' דין אמירת קדיש עבורו ושארי דיני תיקון נשמתו ומאת ה' אשאל יעזרני על דבר כבוד שמו הגדול שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה הוא יהיה עמדי ויגן בעדי אמן:

(א) בגדר מאבד עצמו לדעת גרסי' פ"ב ממס' שמחות איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה על ראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעולה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת וכל המאבד עצמו בדעת אין מתעסקי' עמו בכל דבר מצאוהו חנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי הסייף ה"ז בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת ויש לעיין בלשון הברייתו' האלו טובא (א') וכי ס"ד שהעולה על האילן ונפל ומת יהי' בחזקת שאבד עצמו לדעת ומה הי' צריך לומר לא שעלה על ראש האילן וכו' (ב') מצאוהו חנוק ותלוי באילן כו' מה"ת ס"ד שנדון אותו כמאבד עצמו ואנחנו לא ראינו ממנו שום דבר אשר יאמר כי הוא זה (ג') הלשון ה"ז בחזקת שאבד עצמו שלא לדעת תמוה דהל"ל אינו בחזקת מאבד עצמו לדעת או לכ"הפ ה"ל למימר ה"ז בחזקת שלא איבד עצמו לדעת אבל השתא דקאמר ה"ז בחזקת שאיבד עצמו שלא לדעת אין לזה שחר בשגם שכל הברייתא נראה מיותר וכי רוכלא חשיב ואזיל ולא הי' צריך להשמיענו אלא איזהו מאבד עצמו לדע' זה האומר הריני עולה וכו' ואפיל עצמי וכו' ע"כ נ"ל דהבריי' נישנית בדקדוק ע"ד לא זו אף זו ומיירי בבא קמייתא במי שאנו רואין עולין באילן בלי שום סבה שיבאהו לעלו' שם כי אין לו שם שום מלאכה ולא שום צורך ומיד נפל ומת אשר לכאורה הוכיח סופו על תחלת עלייתו שלשם כך עלה כדי להפיל עצמו אפ"ה אין מונעי' ממנו שום דבר דאפשר שאין אנו יודעים מטמונותיו מה הי' רוצה בעלייתו ומי יודע מחשבות בני אדם ולא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ולא זו בלבד אלא אפי' אמר בהדי' הריני עולה על מנת להפיל עצמי וגם ראינוהו עולה אך לא ראינוהו נופל ומת מאותה העלי' על הגג אף על גב שאחר זמן מצאנוהו נפל שדוד באותו המקום ממש מ"מ כיון שלא ראינוהו נופל מאותה העלי' בעצמה שאמר שיעלה להפיל עצמו לא דיינינן לי' כמאבד עצמו לדעת ואל תתמה על זה שכן מצינו בכיוצא בזה בדיני ממונות במס' שבועו' מ"ו ע"א גבי היו מעידי' אותו שנכנס לביתו למשכנו פריך הש"ס ואימר לא משכנו מי לא אר"נ האי מאן דנקיט נרגא ואמר אקטלי' לדיקלי' דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרי' דהוא קטלי' אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד ה"נ גזים ולא עביד ומשני אימא ומשכנו ומדלא משני הש"ס שאני הכא שכבר התחיל לעשות מעשה לכנס לביתו של חברו בלי רשותו משא"כ גבי אזיל ואגדר דקלא דפלניא ליכא אלא דבורו ומקרי איניש ואמר מחמת גיזום אבל מעשה לא עביד ומדלא משני הכי ש"מ דאין חלוק אפי' ראינוהו נקיט נרגא ונכנס אצלהדקל ואמר אקטלי' כל שלא ראינוהו קוצץ בידים הרי הוא בחזקתו שגזים ולא עביד ומשמע נמי מסתימת הש"ס אפי' לא בפני חברו באופן דא"א לומר שאמר כן רק להקניטו ולהכעיסו אפ"ה תלינן שאחר קטלי' ולא מוציאין ממנו ממון וה"נ מצינו במי שאמר איזיל ואמסור שאינו נפסל לעדות ולא נפיק מחזקת כשרות עי"ז כמו שהוכיח מהרי"ק בשרש קכ"ו בדעת הרמב"ם בראי' ברורה ומשמע שם אפי בשונא ומריב עמו דאל"כ עדיין קשה ה"ל להרמב"ם להביאו שזה אינו ק"ו מגוי ע"ש וק"ל והחולקים על הרמב"ם וס"ל דנפסל לעדות לא פליגי אלא בשונא ומריב עמו וניכר מתוך מעשיו שכן הי' דעתו כמבואר בלשון הש"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' כ' האמת בהגהה שבסי' שפ"ח סעי' ח' לדיעה קמייתא מבואר שאפי' אינו שונא לו כלל נמי פסול לעדות ולא אמרי' עביד איניש דגזים והנה מה שנרשם שם מרדכי פ' הגוזל בתרא ליתא שם כן אלא מסיים שם דמיירי במוחזק לכך דוקא ע"ש ברמז קפ"ח וכן הוא להדי' במרדכי ר"פ כל הנשבעי' וכן הוא בתוס' שם בשם הרוקח ומ"מ אף לדיעה הזאת שמבי' הרמ"א היינו משום דאע"ג דאפשר דלא יעשה אשר זמם מ"מ אההיא גופי' מיפסל לעדות הואיל שהחציף לומר כן בפרהסי' נעשה רשע ופסול לעדות כמשמע מלשון ר' פלטוי גאון שהביא בהגה"מ פי"ב מעדות אות ג' ומביאו הרב"י [וע' לעיל סי' ח'] בח"מ סי' ל"ד מחודש כ"ג יע"ש מ"מ נ"ל פשו' ומבואר מכל האמור ומלשון בריי' דשמחות הנ"ל דאפי' אמר אעלה על הגג ויפול וימות וגם ראינוהו עולה ואחר זמן מצאנוהו שם נפל ומת אמרי' שע"י סבה אחרת נפל ואותה העלי' היתה לגוזמא בעלמא אלא מ"מ מדשינה הבריי' בלישנא בסיפי' מרישא דברישא אמרה ואפיל ואמות ולפ"ז הוה לי' למימר בסיפא ועלה והפיל עצמו ומת ומדשני ולא אמר והפיל עצמו אלא ונפל ומת משמע שנפל ע"י אותה העלי' ממש אעפ"י שא"א לברר שהפיל עצמו לא אמרי' דלמא נכשל בדבר אחר ונפל אלא חזקה שאיבד עצמו לדעת ולזה נתכוון הרמב"ן בת"ה שהבי' הב"י והב"ח סי' שמ"ה וז"ל אעפ"י שלא ראו אותו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת ר"ל אעפ"י שלא ראינו שההפלה הית' ע"י עצמו מ"מ כיון שראינו נופל מאותה העלי' שהבטיח להפיל בה א"ע אמרי' חזקה מדעת עשה אבל אי לא ראינו גם ההפלה אעפ"י שמצאנוהו מת באותו המקום פשיטא דלא מאבד עצמו לדעת ומזה נבין שמ"ש הב"ח בשם מהרש"ל ומביאו גם הש"ך ר"סי שמ"ה דאפילו אמר הריני עולה ולא ראינוהו עולה אדיבורא לחוד לא סמכי' זהו משנה שאינה צריכה דאפי' ראינוהו עולה כל שלא ראינוהו נופל לא מיחשב מאבד עצמו לדעת וצ"ע:

ונשוב לפי' הברייתא דלא מבעי' דבדיבורא בלא מעשה לא מיחשב מאבד עצמו לדעת אלא ה"ה נמי במעשה גמור כגון שראינוהו חנוק ותלוי באילן על אותו אופן שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א"ע ואירע כן שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים באופן שנראה שהוא סגר בעצמו או נפול על הסייף [וברמב"ם הגי' נפל על סייפו נתכוון ג"כ שנראה מהענין שסייפו הוא ר"ל שהוא שלט בעצמו] ה"ז חזקה שאבד עצמו בידו אבל מ"מ שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו ותונבא נקיט לי' או נתיירא מפני שיעללו בו עכו"ם כשאול וכה"ג סבות המתהפכות עד שנשמע מפיו מתוך יישוב הדעת שהוא עולה מחמת כעס או מיצר כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו פ"א מהל' אבל וזולת זה לעולם אנו תולין או שלא איבד עצמו כלל או א"נ איבד עצמו מ"מ הי' שלא מדעת ובזה כל דברי הבריי' מתובלים ומתוקנים למעיין היטב:

ברם דא צריכא במי שלא אמר בהדי' הרי הוא עולה וכו' אך ניכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנו' שהוא עושה כמכין עצמו למיתה כמו דכתי' באחיתופל וירא כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק שאותו ראינו כועס ודואג על שלא נעשתה עצתו ומצווה אל ביתו ג"כ ואח"כ אנו מוצאים אותו חנוק באופן שנראה שהוא בעצמו עשה כן זהו אומדנא דמוכח טובא טפי מגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בר"פ המוכר פירות יע"ש והביאני לזה בבא אחריתי דמס' שמחות שם מעשה בבנו של גורגנוס שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתיירא והלך ואיבד עצמו בבור ואמר ר"ט אין מונעים ממנו שום דבר וכ' הרא"ש ס"פ אלו מגלחין סי' קמ"א דחסורי מיחסרא וה"ק במד"א בגדול אבל בקטן לא ומעשה נמי בבנו של גורגנוס וכו' וקשה הא התם לא אמר התינוק ולא מידי ודוחק לומר דמיירי באמת שהתינוק אמר לאביו הריני זורק לתוך הבור ועוד מה הי' לו להרא"ש לחסר הברייתא משום מעשה לסתור אדרבא נימא דמיירי בלא אמר ולא מידי אע"כ משום דהי' אומדנא דמוכח טובא ואי לאו דהיה קטן ה"ל כאומר בהדי' וכן יש להבין מלשון הרמב"ם הנ"ל [ועיי' ר"ן ספ"ב דחולין ומ"ש ב"ש בא"ע סי' קמ"א סקכ"ו]:

(ב) אודות האבילות על מי שאיבד עצמו לדעת פליגי הנה הרמב"ם ספ"א מאבל ס"ל שאין מתאבלין עליו וכ' הלח"מ ראייתו מסנהדרין מ"ז ע"ב דפריך ואי ס"ד כיון דאקבר ה"ל כפרה לאבלו ומשני כפרה לא הוה עד דחזו צערי דקברי פורתא וכיון דאדחי אדחי משמע להדי' דאבילות משום יקרא דשכבי הוא ובמס' שמחו' אמרי' כל שאינו כבוד החיים אין מתעסקים עמהם ותו מייתי מפירש"י דמתני' שם גבי הרוגי ב"ד אין מתאבלין כדי שיהא בזיון כפרה להם אלא אונני' שאין אנינות אלא בלב בלבד שאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד עכ"ל וזה משמע שהאבילות אינו כבוד לחיים אלא למת וזה מונעים ממנו אמנם הרמב"ן בת"ה פליג וס"ל אי לאו דמתאבלים עליהם לא היה שייך לעמוד עליו בשורה ולברך ברכת אבלים וצריך לומר דלא ניחא ליה לרמב"ן למימר כיון דעכ"פ אונני' הם בלב ראוי' לנחמם מצערם ולעמוד בשורה וכן לברך ברכת אבלים ולעולם ז' ושלשים לא ינהגו זה ס"ל לדוחק:

והנה ראי' הלח"מ הנ"ל יש לדחות וליישב דעת הרמב"ן על נכון דהנה כ' בהג"א בפ' אלו מגלחין ובמרדכי שם סי' תתפ"ו דרגמ"ה התאבל ד"י יום על בנו המומר שמת שאמר ק"ו לשכינה ד"י יום וצ"ל הא דתני' שקרובי הרשע שמת לובשים לבנים ומתעטפים לבנים היינו שארי קרובים אבל האב שהוליד בן רשע ולא זכה שישיבהו אל עבודת ה' ראוי להתאבל עליו ועיין ב"י סי' שמ"ה וט"ז סי' ש"מ סק"ג אלא שכתבו עליו שעשה רק להחמיר לאפושי צערא מ"מ נ"ל דס"ל לרמב"ן בשלמא בשארי רשעים לא שייך אבילות משום ק"ו לשכינה דבשעת העבירה אפשר שעדיין ישוב בתשובה שהרי גם רגמ"ה לא התאבל עד שמת בלא תשובה אבל בשעת המרת דת לא ובשעת מיתה מתוך רשעו לא שייך להתאבל דאדרבא שכבר הרשיע וחזינן שלא שב א"כ באבוד רשעים רנה משא"כ במאבד עצמו לדעת שזהו תחלת רשעו ואלו לא מת על זה האופן הרי היה כשארי בני ישראל והשתא הוא דאתרע לא שייך באבוד רשעים רנה דהיינו אי הרשעות הי' קודם האבידה אז האיבוד הוא רנה בעולם אבל הכא הרשעות נעשה ע"י האבידה שאיבד עצמו לדעת אין כאן רנה אלא אדרבא אבילות דהשתא הוא הוא שעת חטאו וראוי להתאבל לכבוד השכינה וכ"ע מודי' בזה לרגמ"ה ואפי' בשארי קרובים וממילא דלק"מ נמי מרש"י הנ"ל דכ' דהבזיון במניעת האבילות הוא לכפר עליהן והנה לכאורה ק' על רגמ"ה שכ' הגאונים עליו שלא עשה כן מן הדין רק לאפושי בצערא וקשה שהק"ו משכינה אינו ק"ו גמור משום אבוד רשעים רנה איך החמיר על עצמו ולמנוע הכפרה מבנו דעכ"פ הי' לו למנוע האבילות כי היכי דלהוי לי' קצת כפרה עכ"פ אע"כ ס"ל דבכה"ג ליכא כבוד למת בהאבילות כלל ולא בזיון בהמנע ממנו משום דאין האבילות על שמת אלא על כבוד שמים אדרבא האבילות הוא לבזיון לו שמחזיקים אותו לרשע שמת ברשעו ולא כיפר' לו מיתתו וא"כ לק"מ מדברי רש"י ולא דמי להרוגי ב"ד שאם היו מתאבלים הי' האבילות על עצמם של ההרוגי' והיה להם לכבוד:

ועוד נ"ל דבדהרמב"ן יש עוד סברא נוספת דלא שייך הכא לחוס על כפרתו כלל דהא עיקר מ"ש דליהוי להו כפרה צריך ביאור לכאורה דהא בש"ס משמע בהיפוך שמניעות האבילות לרע להם דמשו"ה הוה פריך דלתאבל עכ"פ אחר עיכול בשר בתר דחזו צערא דקברא פורתא ועכצ"ל כך דמיתה מכפרת טובא בכל המתים ורק הרוגי ב"ד אין המיתה מכפר להם כל כך כיון דבדין מיקטלי ע"כ אנו מבזים אותם במניעות אבילות מהם כדי להשלים אותו קצת כפרה שחסר להם מכפרת שארי מתים ולכן הוה ס"ל להש"ס דעכ"פ מכי חזו צערא דקברא אז נשלם דין המיתה ומתחיל דין הקבר ובענין זה הם שווים לשארי אנשים ואין חילוק ביניהם ואין צורך לנו לבזות אותם כדי להשלים חוקם הי' מהראוי שנתחיל אז להתאבל עליהם אלא כיון דאדחי אדחי כצ"ל דברי רש"י הנ"ל וא"כ תינח הרוגי ב"ד שאינם מבעטים בכפרת מיתה ורוצים הם שתכפר עליהם מיתתם אלא שאינה מכפרת בשלימות הראוי כיון שגרמו לעצמם מיתתם בחטאם ובדין מיקטלו ע"כ ראוי לנו להשלים חסרונם בבזיונם משא"כ המאבד עצמו לדעת שהו"ל כמבעט בכפרה שהרי באותו הקרבן והכפרה הגדולה שהיא המיתה באותו עצמו חטא והכעיס תמרורים ורצח אז א"ע שהוא מג' עבירות החמורות ע"ז ג"ע ש"ד ואיך יהיה כפרה כלל במיתתו והיא אשר העלה עליו חרון אף ה' ע"כ אין אנו אחראים וערבאים לו בענין זה באותה השעה כלל ולכן פסק הרמב"ן להתאבל עליו ונימא ליה נמי דתלי' בפלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא ריש פרק ב' דשמחות דאיתא התם המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו בכל דבר רבי ישמעאל אומר קורי' עליו הוי נטלא הוי נטלא (נראה שרצה לומר כלי חרס כמו נטלא בת רביעתא) א"ל ר"ע הנח לו בסתמו אל תכבדהו ואל תקללהו עכ"ל הרי דפליגי אי ראוי לבזות אותו כי היכי דליהוי לי' כפרה או לא ור"ע ס"ל שאין מבזים אותו והוא לפע"ד מטעם הנ"ל וידוע דהלכה כר"ע מחברו ואתי' דברי הרמב"ן כהלכתא:

והנה להלכה ולמעשה מי ירים ראש נגד הורא' והסכמת הרב"י בש"ע סי' שמ"ה שסתם כהרמב"ם ובשגם שהלכה כדברי המיקל באבל אמנם מ"מ אומר אני היכי דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו ואם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו בי' רבנן במילתי' ונתברר שלא היה לו דין מאבד עצמו לדעת אזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל אפי' אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאבד עצמו לדעת וראי' מש"ס דסנהדרין מ"ז ע"א דאמרי' התם ת"ש נבזה בעיניו נמאס זה חזקי' מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים ואי משום יקרא דחיי הוא מ"ט ומשני משום דתהוי לי' כפרה והדר פריך ומשום כפרה דאבו' משהו לי' ליקרא דישראל ומשני ישראל גופי' ניחא להו דמחלי יקרא לגבי' ע"ש הרי קמן דאי לאו משום כפרה דידי' לא הי' ראוי למשביק יקרא דחיי משום רשעתו של אחז והכא דלי' לי' כפרה ע"י מניעת האבל כמ"ש לעיל משום שהוא רשע מת ברשעו ועוונו כרוך על עקב בשתו א"כ למה ימחלו בני משפחתו את כבודם ועוד העיקר כהרמב"ן דרבנו גרשון מסייעא לי' ודלא כהרמב"ם ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המקיל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כהמקיל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב ועיין היטב בתשובת מהר"ם פאדו' סימן פ"ז ופסקו הרמ"א בא"ח סי' קל"ט סעי' ג':

(ג) אודות אמירת קדיש לא מצאתי כעת דבר בספרן של צדיקי' שדברו מזה וכיוצא בזה ומ"מ נ"ל לפי מה שפירש"י בסנהדרין מ"ו ע"ב אהא דקא' התם ת"ש לא יספדו ולא יקברו פירש"י ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם ומשני דלא תהוי להו כפרה ופירש"י לא ניחא להקב"ה דתהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברן לא היו חוזרים עד כאן לשונו אם כן כל שכן שהקב"ה אינו חפץ שנעשה דבר שיתכפר בו המאבד עצמו לדעת שהרשיע על פתח קברו ואם כן אם הבנים יודעים בעצמם באמת שאביהם איבד עצמו לדעת אפי' אין האבלים האחרים יודעי' מזה כלום אם אומרים קדיש הרי הם גוזלים המתים הכשרים וק"ו ממה שכתב מג"א סימן קל"ב בשם תשו' בנימין זאב בשני אונסי' שא' נהרג וא' מת שבן הנהרג דוחה לבן המת שזה איתכפר לי' בהריגתו מכ"ש שבני הכשרים ידחו לבן מי שאין הקב"ה חפץ שיתכפר לו ואין כאן לחוס על כבוד משפחה במקום גזילת מתים האחרים [והנה יש לדון קצת והנה בלי ספק שהוא עון פלילי אחד מג' החמורות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכל העוברים אפילו מתו ברשעתם מ"מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז דאע"פ שהיה מצר מאד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העו"הב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש ואמר מוטב שיטלנ' מי שנתנה ואל ישליט הוא בעצמו (ובזה נזדייף ס' בשמים ראש סי' שמ"ה) ומוכח דאפי' המיצר ביותר מ"מ רוצח הוא ומת ברשעו והנה לרמב"ם אין קורעין עליו וכ' רמב"ן בתורת האדם ומייתי לי' ב"י סי' שמ"ה דא"כ דן אותו כאינו עושה מעשה עמיו א"כ אמאי מברכין ברכת אבילים ועומדים בשורה ע"כ פסק דרק לענין תכריכים וקבורה אין מתעסקין עמו אבל הקרובים קורעים ולא גילה לן הרמב"ן א"כ אם אינו נדון לענין זה כאינו עושה מעשה עמיו מ"מ אין מתעסקים עמו לקבורה ותכריכים וזה זמן ראיתי בס' אחד דבר הגון שכחתי שמו והיא כי נהי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההיא הוא רש ועני ומצוה וחיוב לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקוברו אבל לאו כל כמיניה להטיל עצמו על החיים שבמקו' הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו למות אולי אם יומו יבוא יהיה במקום אחר ובזמן אחר והרי הוא עתה בחיים חיותו כעשיר המטיל עצמו על הציבור ואין מחויבים להתעסק עמו כך ראיתי ונכון הוא להרמב"ן הנ"ל וצ"ל הא דאין אדם מחויב להכין לו צרכיו בחייו כי לא מקדים אינש פורענותא לנפשו וגם כי איננו יודע להיכן רגלוהי מובילין יתי' והרי קמן אאע"ה ידע מאז ומעולם קדושת מערת המכפלה ולא פנה לזה עד שמתו מוטל לפניו ומטעם זה אחז"ל כי מתי מדבר הכינו להם קברים עת"ב ונכנסו לתוכם בחיים ומתו שם כי יודעים דינם שימותו ואחר הוצעה זו אומר מה שמורגל דאין אומרים קדיש אחר המאבד עצמו לדעת לא ידעתי טעם הגון וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילוהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמו כאבשלום ודהע"ה אמר ז' פעמים בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מעשה עמו בחיים חיותו ור' מאיר העלה עשן מקברו ור"י הוציאו מגיהנם וא"כ לפי טעם הרמב"ם הי' ראוי לומר קדיש עבורו אך נ"ל נשתרבב המנהג לטעם השני לא יניחוהו שארי אבילים לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניו להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו עלינו ואולי היה חי כמה שנים והיה מת בזמן אחר או במקום אחר ע"כ אבילים דהשתא מעכבים בדין אלא דלפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבל עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבילים יכול לומר קדיש כל יב"ח דטעמא מאי אינו אומר רק י"א חודש דלא לשוי' לאביו רשע האי גברא שוי נפשי' רשיעי וניחא לי' דתהוי לי' כפרה]:

אמנם אי יש נדנוד ספק בדבר אי היה דינו כמאבד עצמו לדעת או לא אפי' אי החמירו עליו בקבורתו וזלזלו בו בכה"ג מ"מ לענין אמירת קדיש י"ל הדין עם בניו שיאמרו קדיש שהרי בני העיר שותפים זע"ז בענין זה שכלם יש להם זכי' זו שאם יבוא היום שיצטריך לומר קדיש עבור אבותיו ביב"ח או ביא"צ יותן לו חלקו בקדישים וחיוב עליי' לס"ת בב"הכנ ולכשיגיע הזמן ההוא הרי זה חלקו המגיע מהשותפו' והוברר למפרע שזה חלקו מאז ומעולם וא"כ השותפים שבאו לדחותו מחלקו לגמרי לומר שאירע לו דבר באופן שהפסיד חלקו לעולם ע"כ עליהם להבי' ראי' כיון שחלקו המגיע לו מונח לפניו והוא שלו בכל מקום שהוא והם רוצים להפקיעו בשום טענה ולזכות בחלקו צריכים לברר דבריהם ככל מוציא מחברו שעליו הראי' והבנים האלו משעה שנולדו היו בשותפות הק"ק שיהיה להם חלק בהקדישים ולכשיבוא הזמן שימותו אבותיהם יגבו חלקם המגיע להם אז ועתה כשמת אביהם ממילא זכו בשלהם והטוען שמת אביהם באופן שהפסידו חלקם לגמרי עליו הראי' להוציא מיד המשותפים זה נלפע"ד ברור:

ואחר שנתבררו תל"ית ג' דינים אלו על נכון בעזה"י נבוא לנידון דידן שעכ"פ יפה וטוב הורה הרב המופלא אב"ד דק"ק ר"ד שהרי לא שמעו שום דבר יוצא מפי ר"מ אשר יאמר עליו שדעתו להטביע עצמו ואפי' היה שום רמז או הוכחה ממעשיו או אפי' דבור בפירוש מ"מ הואיל ולא ראינוהו מטביע עצמו רק מצאנו ח"י יום אח"ז טבוע בנהר מי יודע מה היה לו וכבר נתברר כל זה מדברינו לעיל באר היטב באופן שאין עליו שום פקפוק ולא מיבעי' בענין האבילות שראוי לחוס עכ"פ לכבוד משפחה יקרה ובנו הלומד בבית הספר אלא אפי' בענין אמירת קדיש שאפי' היה נכנס עכ"פ בגדר הספק לא היו האבלי' יכולי' להוציא מיד בניו לומר עליו קדיש ויותר מזה נ"ל שבאופן המדובר אם שינו בקבורתו ומקומו הראוי שום דבר הרי העבירו עליו הדרך הישרה וצריכים כפרה על זה ודברי הרב המופלא אין צריכים חזוק ודברי המעררים בטלים כקורי עכביש וכאבק ורוח שאין להם במה לתלות ולהשען כלל וה' ישפות שלום עלינו:

מ"ד יום ב' בז"ך למב"י תקס"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: