שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שכה

שלום וכל טוב לי"נ תלמידי הותיק הרבני החרוץ זי"ר כמו"ה מאיר אבליס ני':

נפשו היפה בשאלתו באבל תוך ג' ימים שנעשה אונן על מת אחר אי מותר לצאת אחר המטה ולהתעסק בקבורתו משמע למעכ"ת מדיוק לשון הש"ך ר"סי שצ"ג דוקא למת אחר אינו הולך לב"הק אבל על מתו הולך לב"הק:

דין זה אינו מפורש ולא מצאתיו ודקדוקו של מעלתו דקדוק נכון הוא וכל דילדא אימא כוותי' תלד ונ"ל דתלי' בפלוגת' דמייתי ט"ז ס"ס שמ"א דלמהרש"ל אונן מל בנו קודם קבורה משום דלא פטרוה אלא ממצוה כללית אבל מצוה פרטית המוטלת עליו כגון מילה ובעילת מצוה לא נפטר ורמ"א פליג מכל מצות נפטר נמצא להרמ"א כיון שנעשה אונן ופטור מתפלה ותפילין כדי שיעסוק במתו כ"שכ שפטור מאבילות של מת אחר שכבר נקבר משא"כ להמהרש"ל דהרי אבילות הוה מצוה פרטית ולא נפטר ממנו ע"י אנינות והנה דברי המהרש"ל בתשובה סי' ע' וראייתו מההולך לשחוט את פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת אל יטמא כ"א לשאין לו קוברים ולא למתו ש"מ אונן מל בנו יש לדחות כמו שכ' תוס' ברכות י"ט ע"ב דמיירי בכה"ג ונזיר שמל בנו וקמ"ל אפ"ה מטמא למת שאין לו קוברים אבל אי איננו כה"ג ונזיר שחייב לעסוק במתו אה"נ שאינו מל את בנו וראייתו מבועל בעילת מצוה שאני התם משום הפסד ממונו אמרו חכמים שהפסד כזה דוחה כבוד הבריות של קרובים וממילא איננו מחויב בקבורה ומ"מ שמעתי שהגאון בעל זכרון יוסף עשה מעשה כמהרש"ל וכן הוריתי גם אני עני מפני טעם שלישי שכ' מהרש"ל כיון דנולד בן זכר במשפחה ונתרפאה כל המשפחה א"כ המילה גופה הוה נייח להמת וכבוד המת הוא למול טרם קבורתו וזהו שייך דוקא במילה אבל בנידון שלפנינו נראה לי דטוב הורה:

אח"ז מצאתי דין זה מפורש כנ"ל במרדכי דמס' מ"ק סי' תתקכ"א עיין שם ובהל' שמחות למהר"מ מר"ב סי' סקט"ו ושם בסי' נ"ח מייתי דפליג וס"ל אפי' למת אחר יכול ללוות בתוך ב' ימי אבלו ודלא כראב"ן ע"ש וא"כ עכ"פ במתו פשיטא דמחויב לעסוק בהלויתו וה' יגדר פרצת עמו ישראל הכ"ד א"נ הכותב בחפזון:

פ"ב יום ד' ב' דר"ח אדר"ש תקצ"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: