שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן שכג

יראה בנחמה בעיר ה' שמה י"נ הרב הנגיד המופלג תל תלפיות מורג חרוץ בעל פיפיות כש"ת מו"ה אהרן פולדא ני':

יקרתו הגיעני בזמנו ויען שאילנא קדמיכון שאלה במס' והלכ' שמחו' הואלתי עד ימים אלו שיהפכו מהרה לשמחה מאנחות והנה שאלת חכמתו במי שעמד בשעת יציאת הנפש ביום שבת שאסור לקרוע אם מחויב לקרוע בלילה מוצאי שבת כיון שחל עליו חיוב קריעה תו לא פקע מיניה אלו דברי פר"מ:

תלמוד ערוך הוא דכיון שלא קרע בזמנו שוב אינו קורע אא"כ איכא חימום חדש והוא מס' מ"ק כ"ה ע"א כי נח נפשי' דר' ספרא לא קרעו רבנן וכו' סבור מה דהוה הוה א"ל אביי תנינא חכם כל זמן שעוסקים בהספדו וכו' מבואר מזה דאדם אחר שאינו חכם מה דהוה הוה וכיון שלא קרע בשעת יציאת נשמה שוב לא יקרע והוא פשוט לפע"ד:

ויעוין פ"ק דמ"ק ח' ע"א מתני' ועוד אר"מ וכו' ופריך ורמינהי וכו' ומסיק מפני ששמחת הרגל עליו מחמת שמחת הרגל אינו מרגיש בעצבות ליקוט עצמות וצ"ל אעפ"י שעכ"פ חייב לעשות מעשה לקרוע על הליקוט כמבואר בפוסקים צ"ל מ"מ קים ליה לר"מ דשמחת הרגל עודפת על הקריעה ואיננו אלא לקיים מצות קריעה בעלמא ובזה יש ליישב מאי דמייתי הש"ס הא דר"ח אפי' צרורי' לו בסדינו דלפירוש קמא דהתוספות שהוא עיקר כמ"ש הרב"י וכל הפוסקים אמנם הוא גררא דגררא כמ"ש תוס' סד"ה ולערב ולהנ"ל נ"ל דלכאורה תחלת ורמינהו איננו משום דמשמע ליה מברייתא דיום צער הוא לו דידע דשמחת הרגל עדיפא ליה ועוד הרי מבואר בירושלמי דמייתי טי"ד סי' שס"ב דלמחרת יום ליקוט עצמות עשה יום שמחה כלומ' שנחו קרוביו מדין של מעלה אחר עיכול הבשר אלא ביומו מראה אבילות על שרואה קרוביו עפר ואפר כמ"ש בב"י רס"י ת"ב וא"כ כיון שהצער איננו אלא לשעתו ושמח אחר זמן דין הוא שיהיה מותר במועד ומבואר לקמן דף ט' ע"ב הנח להל' מועד שכולן מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן דין הוא שיהי' מותר במועד צער הליקוט שבלב אלא מפני מנהג אבילות שצריך לנהוג ביומו ונהי דאין אבילות במועד מ"מ צריך לקרוע קריעה ביומו והוא חילול שמחת י"ט ואפ"ה משני דשמחת הרגל שעליו מבטל גם את זה והשתא אי לא הוה מייתי להא דר"ח ה"א אינו קורע בי"ט אלא צוררם בסדינו עד אחר י"ט ואז מתאבל וקורע משו"ה מייתי דר"ח דאפי' צרורי' בסדינו אינו מתאבל וכיון דליכא אבילות פשוט להש"ס דליכא שום קריעה לאחר זמן כיון שלא קרע בשעה ראשונה וכמו שהוכחנו וא"כ ע"כ צריך לקרוע בשעת ליקוט בחש"מ ושפיר פריך ומשני אפילו הכי שמחת הרגל עליו וכנ"ל:

ומה שתמה פר"מ על פסקי הש"ע א"ח סי' תקס"א סעי' ב' שכ' כל קריעה טפח והיא שיטת הראב"ד ורמב"ן ובסעי' ד' כ' עד שיגלה לבו שהוא שיטת הרמב"ם כמבואר פלוגתתם בב"י גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דלכ"ע אין קריעה פחותה משיעור טפח דילפי' מויחזק דוד בבגדיו ואין אחיזה פחותה מטפח מ"ק כ"ב ע"ב והאי קרא בשאול ויהונתן כתיב דהוו נשיא ואב"ד וק' לרמב"ם הא בעי לנשיא ואב"ד עד שיגלה לבו כמבואר בברייתא כ"ו ע"א אע"כ תרווייהו בעי ונ"מ אם מתחלת קמי שפה עד לבו פחות מטפח צריך לקרוע יותר למטה מלבו עד שיעור טפח והוא פשוט לראב"ד ורמב"ן סגי בטפח אפילו לא הגיע עד לבו ולרמב"ם בעי שיעור טפח ועד לבו:

ויעויין בנדרים פ"ז ע"א אמרו לו מת אביו וקרע וכו' וכ' בחי' נמוקי יוסף שנדפס אצל הל' נדרים לרמב"ן דלא מבעי' א"ל מת בנו וקרע רק טפח ושוב נמצא אביו צריך להוסיף עד לבו שעכ"פ עשה מעשה חדש לשם אביו דודאי יצא אלא אפי' סבור שהוא אביו וקרע עד לבו ושוב נמצא שהוא בנו שאינו עושה מעשה חדש לשם בנו אפ"ה יי"ח קריעה יע"ש ולפי הנ"ל גם באביו תחלה משכחת שיהיה פחות מטפח עד לבו אע"כ מוכח כנ"ל שלעולם צריך לקרוע טפח ופשוט ולדבריו צריך לומר באידך ברייתא דמייתי דקתני לא יי"ח קריעה הול"ל סבור בנו ונמצא אביו דלענין לא יי"ח קריעה הו"ל רבותא בהיפוך וצ"ל דר"ל רבותא בהיפוך כיון דעיקר קריעה בחמום תליא וכל קריעה שאינה בשעת חימום אינה אלא קריעה של תפלות כדאיתא במ"ק כ"ד ע"א וידוע דחימום של מיתת הבן אינו כחימום של מיתת אב וה"א קרע על שם בן ושוב נודע שהוא אב מש"ה אינו יי"ח אבל בהיפוך שהיה חימום רב כהימר על אביו ושוב נמצא שהי' בנו ה"א פשוט דיי"ח קמ"ל כצ"ל לפע"ד:

ויעויין במס' שבת ק"ה ע"ב ד"ה הא ר' יהודה וכו' שנתחבטו בו בתי"ט לקיים הגי' ואין בו חימום ודלא כמהרש"ל יע"ש שנדחק ובחי' למס' שבת כתבתי לקיים הגי' בהגהה מועטת וצ"ל כל שעה שאין בו חימום וס"ל להתוס' כשם דגברא שלא קרע בשעת חימום לא יי"ח קריעה עד שיתחמם בבכי ובהפסד ויקרע אז ואי לא לא השלים חובתו ה"ה הבגד שנתחייב בקריעה ולא קרע בשעתו אסור ללובשו עד שיקרענו בשעת חימום וכל זמן דליכא חימום אסור ללובשו וא"כ מה שקרע הבגד בשבת תיקון שיכול ללובשו עתה שלא בשעת חימום והוא קרוב לאמת בכוונת תוספות לפע"ד אלא לדינא לא נראה דקיי"ל הכי שיהי' חיוב על הבגד כלל:

פ"ב יום ה' כ"ד תמוז ק"פ לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: