שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רצה
שלומים אלף לשר האלף י"נ הרב המא"הג המופלא החרוץ המפורסם כגן הדסים חכו ממתקים וכולו מחמדים כש"ת מו"ה זלמן ליב סג"ל ני' אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה יע"א:
תמול סמוך למנחת הערב הגיעני נעימתו ע"ד בוכרא יתמא שהגיע זמנו לפדות שפסק הש"ך בי"ד סי' ש"ה שהב"ד יפדנו דלא כרמ"א שם ומילא אחריו בספרו נ"הכ באורך ופר"מ ירד אחריו בעומק עיונו ופקפק על רוב דבריו וביקש שאודיעהו דעתי למעשה בענין זה הנה טעמתי בצפיחית בדבש אמרותיו ורובם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת ולהלן אי"ה תעבורנה לפנינו א' לאחת בשובה ונחת אך ראשון תחלה אומר אני הנלפע"ד לדינא דעתי מסכמת עם הגאון מעדני מלך אשר זה לשונו במס' בכורות אות קטן י"ז אבל בבן שמת אביו תוך למ"ד וכו' אלא דנ"ל לחלק דהכא בפדיון הבן מצינו דלא נפדה עד שלשים יום ואם פדאו תוך שלשים אינו פדוי א"כ יש לדמות באין לו אב דכל תוך השני' עד שיגדיל דהוה דינו כתוך שלשי' לאב דהא לאו טעמא דאינו פדוי תוך שלשים משום שאינו בן קיימא אלא גז"ה הוא מבן חודש תפדה וכו' וא"כ כל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא וליהוי כתוך שלשים ואינו פדוי וכו' ובמהרי"ל בהל' פדיון כ' מעשה באיגרא וכו' וצוה מהר"ר נתן ליטול טס כסף כו' ואין אנו לומר שלא הי' מי שיתן המעות וכו' וגם היה יכול לתת הפדיון על מנת להחזיר ויהיה ודאי פדוי ועדיפא ממה שיהיה עומד בספק פן יאבד הטס וכו' ומעשה איכא בק"ק רויזניץ ופדה אבי אביו וכו' וצויתי לעשות לו טס ולכתוב עליו ספק נפדה וכדי שלא לחזור ולברך צויתי לכתוב כן וכו' עכ"ל לעניננו והש"ך רמז עליו סס"ק י"א וכ' עליו ואין דבריו מוכרחים ובס"ק כ' החליט דלא כוותי' ודלא כמעשה רב דמהרי"ל ומה' נתן הנ"ל:
נראה כוונתו דמע"מ הנ"ל דתרי מצות עשה נינהו תפדה קאי אהאב וזמנו מיום שלשי' ואילך ותיפדה קאי אהבן כמבואר פ"ק דקידושין כ"ט וזמנו לכשיגדיל ואין זה בא להשלים חסרונו של פדיון האב אלא מ"ע באפי נפשי' היא כמו במילה דאיכא ג' מצות עשה על האב ביום ח' ועל הב"ד וכל ישראל בכל זמן ועל הבן לכשיגדיל כמבואר בקידושין שם ה"נ דכוותי' וכשם שאם פדאו האב קודם זמנו איננו פדוי ה"נ אם נפדה הבן קודם זמן גדלותו אינו פדוי:
והנה יש לפקפק על זה ולומר כיון דמבן חדש תפדה כתי' וקרינן ביה תיפדה אין לנו לומר ולחלק בין הזמנים אלא בודאי ביום שלשים ומעלה זמנו הוא אלא ידא הוא דכאיב ליה ואין יכול לפדות עצמו משום דלית ליה יד אבל אם ירצה א' או ב"ד לזכותו למהר המצוה מאן לימא לן דלא מהני וזה היה כוונת הש"ך במה שכ' ואין דבריו מוכרחים ומ"מ אומר אני דמחויבים אנחנו למשכוני נפשי' בתר מהרי"ל אשר מפיו אנו חיים ובשגם ראיתי שהשואל שבריב"ש היה פשוט ליה דאין פדיון ע"י שליח ולא ע"י ב"ד ואילו לא היה נ"ל לריב"ש לא הוה שתיק ליה דנפיק מיני' חורבא ובשגם נראה להדי' שהסכים עמו שהרי כ' להרמב"ם מברך האב בעל משום שעוד אפשר לקיים המצוה ע"י הבן אבל הפודה עצמו מברך בלמ"ד משום דתו ליכא מי שימלא אחריו ש"מ פשיטא ליה דבין האב ובין הבן לא מצי למיעבד שליח ולפע"ד אימא ביה מלתא דכללא הוא בכל מידי דשליחות כל מה דאיהו לאו בר חיובא הוא לא מצי למהוי שליח בדבר והנה כי כן נראה לי אי לאו דכתיב בתורה להדי' מ"ע המול לכם כל זכר שתהיה המצוה מוטלת על כל ישראל למול זכריהם ולמול עבדיהם וגרים שביניהם כדאיתא פ"ק דקידושין לולי כן לא היו יכולים למול את הגדול מטעם שליחות שיהיה כמותו של גדול כיון שהוא א"א להיות כמוהו שהרי הוא כבר מהול ומה שמצווה למול בניו של עצמו זה הוא מצוה אחריתי ועי"ז יכול להיות שליח לאב למול בנו שגם הוא בר חיובא למול את בניו אבל מ"ע למול את עצמו לכשיגדיל באותה מצוה הוא לא שייך בגווה ולא מצי למיהוי שליח אלא שבאמת המצוה מוטלת על כל ישראל למול זכריהם ומשו"ה יכולי' למולו וא"כ בפדיון הבן דלא גלי רחמנא שום מצוה על הב"ד א"כ אין אדם יכול להעשות שליח לפדות הגדול עכ"פ וס"ל להני גאונים כיון דאמרינן בקידושין שם תפדה תפדה כל שאינו בתפדה אינו בתפדה ומהא נפקא פיטור האשה ממצוה זו א"כ ממילא כשם שאין שליחות בתפדה כך אין שליחות בתפדה וגם האב אינו יכול לעשות שליח לפדות בנו במקומו:
ובהכי ארווח לן מה דהקשו דבר"ן פ"ק דפסחים כ' להדיא דבפדיון מברך בעל משום דאיתי' ע"י שליח די"ל הר"ן לטעמי' אזיל שכתב בפ"ק דקידושין אהא דתפדה תפדה וז"ל תפדה תפדה לא מקרא ומסורת דריש דהא אמרי' בסנהדרין ד' ע"ב דכל היכי דכי הדדי נינהו מקרא עיקר דמקרא גופיה מסור' הוא אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה עצמך או תפדה אחרים עכ"ל הרי קמן דס"ל דלאו תרי דרשות נינהו וחד מ"ע נינהו א"כ כל שליח יכול לקיים המצות עשה בפדיון בנו של עצמו וממילא יכול להעשות שליח לאחרים בין להאב ובין לבן הפודה עצמו אלא שזה ימים עוררני מופלג א' על דברי הר"ן שהם תמוהים מאוד נגד ש"ס במקומו בסנהדרין שם דלמסקנא נמי דרשי' מקרא ומסורת וכן צ"ע בתוספות ריש חגיגה ד"ה יראה וכו' ע"ש:
ואז אמרתי ליישב ע"ד פלפול קצת דלכאורה צריך להבן התם מה מייתי מיראה יראה לחלב וחלב התם סברה חצונה הוא למקרי יראה בבנין הקל דמה"ת ניסק אדעתיה למקרי יראה ואתי מרע"ה ומסר לנו יראה א"כ נימא גם סברתינו החצונה לא נשבוק ודרשי' מקרא ומסורת משא"כ חלב וחלב יכול להיות זה כמו זה וע"כ היה צריך לפרש לנו איך נקרא או בקמץ או בצירי וא"כ מה"ת למיקרי מקרא ומסור' וק' זו תתחזק עפ"י פי' חי' ר"ן שם דכל השקלי' וטרי' למיסר גם שניהם הבשול בחלב ובחלב דלא כרש"י וא"כ ק' כנ"ל ועל כרחך צריך לומר דבחלב נמי היה סברא חצונה למיקרי חלב בצירי דמהיכא תיתי נחדש דהאי לחודא שרי' והאי לחודא שרי' שע"י צירופים יאסרו והי' ראוי יותר לומר דבא להוסיף איסור בישול על חלב תרבא ואתי' הלל"מ ומסר לנו חלב בקמץ וא"כ נדרוש מקרא ומסורת ונאסר שניהם והוה ממש כמו יראה יראה ושפיר מקשה הש"ס מיראה יראה לחלב וחלב ועל זה תי' הש"ס לא כן הוא גם בחלב הי' סברא בהיפוך דהאי טיגון הוא והיה ספק אי בשול כמשמעו ולא טיגון מחדש איסור במאי דהאי לחודי' שרי' או נימא נדחק לפרש בישול טיגון וחלב תרבא כדי שלא נחדש איסור וכיון שהסברות היו שקולים ע"כ היינו צריכין לפירושו של מרע"ה מסיני והדר לא דמי ליראה יראה ונשאר התי' ראשון דכל כי הדדי נינהו מקרא גופי' מסורת הוא ועל זה היסוד נבנו דברי הר"ן פ"ק דקידושין. יהי' איך שיהיה לשיטת הר"ן יפה פי' ס"ק דפסחים דפודין ע"י שליח מ"מ אינך לא ס"ל כן ונשארה פלוגתא בידינו מענין זה ומידי ספיקא אכתי לא נפקא:
וכיון דשליח לא מצי לפדות גם ב"ד אינם יכולים לפדותו והנה בנ"הכ כ' דב"ד עדיפי משליח דעלמא מדכתי' נשיא א' למטה והרעיש העולם על התוס' בכתובות י"א גבי גר קטן ונוראות נפלאתי על הגאון ז"ל דאפי' אי נימא דנשיאי העם המה כשלוחים לקטניהם וכאפטרופסי' עליהם ורחמנא הוריק להם כוחם של קטנים ואבוהון דיתמי נינהו מ"מ היינו כל נשיא לשבטו וב"ד הגדול בעבור כל ישראל אבל מי שם אותם אפטרופסים על קטני אומות העולם לגיירם ואפי' הסברא שכ' שם תוס' כיון שע"י טבילה זו נכנסים תחת כנפי שכינה הרי הם עדיפי מגוי דעלמא שיכולים לזכות להם היינו לענין גריעות כח הגוי שאינו בר זכי' ושליחות ועתה הני שנכנסו עתה תחת כנפי השכינה יפה כחם שיש להם זכי' כישראל אבל אי נימא שאין אדם יכול לזכות לקטן אפי' ישראל רק הנשיא וב"ד שנמנו עליהם אפטרופס וכיון שלא נמנו אפטרופסים על גוי קטן איך ובמה יפה כחם של ב"ד להשתרר עליהם ואני מסופק אם ב"ד של שבט זה יכולים לזכות על קטני שבט אחר ואנן שליחותי' דקמאי עבדינן לפקח בעסקי קטני' בכח ב"ד יפה אבל אם נתבררו השבט איש על נחלתו אזי קרוב לודאי שכן הוא וע' רמב"ן פ' וירא גבי אנשי סדום נסבו על הבית מ"ש שזה הי' חטא ישראל בפלגש בגבעה שעלו למלחמה על שבט בנימין ואת ב"ד של שבט בנימין לא שאלו כי להם לשפוט שבטם ולא אחר ע"ש א"כ מכ"ש שאין להם כח וממשלה על קטני בני או"ה ולא ידעתי מה הי' לו לש"כ עם דברי תוס' אלו שלא נכנסו לגבולו כלל לפע"ד:
ופר"מ הקשה על הש"כ דהך דנשיא א' למטה מטעם הפקר ב"ד הוא לא מטעם זכי' של ב"ד לפע"ד זה תלי' בפלוגת' אמוראי דגטין ל"ה ע"ב ויבמו' פ"ט ע"ב דלמאן דמפיק הפקר ב"ד הפקר מאלה הנחלות יש לומר כדבריו אע"ג דאכתי קשה למה לי ייתורא דאבות המטות מ"מ י"ל אבל מ"מ לרבא דקיי"ל כוותי' דמפיק ליה מקרא דעזרא משמע בודאי דנשיא א' למטה לאו מטעם הפקר ב"ד הוא ויתיישבו דברי הש"ך אליבא דהלכתא אלא דמ"מ פר"מ שדא בי' נרגא דעכ"פ לא גלי קרא אלא לברר חלקם במה שיש להם כבר וגילוי מילתא בעלמא עבדי והן הנה דברי ר"ן בקידושין פ"ב ומשו"ה איצטריך לדרשא וייתורא להפקר ב"ד הפקר הנ"ל דמגופה דנשיא א' למטה ליכא למילף מטעם הנ"ל:
ולפום רהיטא יש להוכיח קצת דיפה כח ב"ד אפי' באיסורי למיהוי שלוחו של כל אדם אפי' בע"כ מדאיצטרך יקריב אותו לרצונו ואמרי' יקריב אותו יכול אפילו בע"כ ת"ל לרצונו וקשה מה"ת בעל כרחו ומי ישחוט קרבנו הא שחיטה צריכה שליחות והוא צווח לא בעינא אע"כ נדע שצריך שיאמר רוצה אני ואז נעשה שליח לשחוט מסברא שכ' רמב"ם ספ"ב מגירושין וא"כ לרצונו למה לי אע"כ אלו היינו מקריבים בע"כ היה הב"ד נעשים שלוחו על כרחו והוה כאלו צוה הוא אבל הדרנא בי א"כ בכל שכופין להוציא שחובטין אותו עד שיאמר רוצה אני יגרש ב"ד את אשתו ויהיו שלוחיו אע"כ זה ליתא וצריך לומר אי לאו דכתיב לרצונו היינו טועין כנ"ל אבל השתא דכתיב לרצונו תו לא נימא דכח ב"ד יפה בכיוצא בזה:
יהי' איך שיהי' נ"ל דאינו ענין לנידון שלפנינו דוקא במידי דאיכא שליחות רק שהבע"ד קטן ואינו יכול למנות שליח או אינו רוצה בזה היה אפשר לומר שהב"ד נעשו שלוחיו שלא מדעתו או אפי' בעל כרחו אבל אחר שהנחנו להסוברים דאין שליחות מועיל בפדיון הבן א"כ גם הב"ד אינם יכולים לעשות שליח:
ועדיין פש גבן לברורי במה שפלפלו האחרונים אי מצי למעבד במצוה דילי' דלמא ניחא ליה למעבד מצוה בנפשי' הנה טרם כל נאמר דלא דמי להא דמס' ב"ק צ"א ע"ב שורי הרגת נטיעותי קצצת ומסיק בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה וקטען ליה אנא בעינא למיעבד מצוה ועיין כל האריכות בש"כ ח"מ סי' שפ"ב נראה התם במצוה שאין מוטלת על אדם פי' שאין המצוה מוטלת על הבעלים דוקא שהם יהרגו השור אלא כל הקודם להורגו זכה ומ"מ כיון דשור דילי' הוא אין לשום אדם ליקח המצוה מידו ואי עבר וחטפו לשור מידו והרגו לא נוכל לומר דשליחותא דבעלים קעביד וידו כיד הבעלים וחזרה המצוה להם ממש זה אינו דאין החיוב מוטל על הבעלים טפי מאינש אחריני וכל מאן דעביד בדנפשי' טרח ומכל מקום הפסיד לבעלים את שלהם וכן בכיסוי הדם וב"המז ובמילה נמי מצוה על כל ישראל נמי ומאן דמל שלא בשליחות האב עביד מצוה לנפשיה והפסיד לאב משא"כ התורם של חברו שהמצוה על הבעלים לבד רמיא וכל התורם צריך לכוון להיות שלוחם וכן הפודה בכור שהמצוה על האב או על הבן רמי' וכל הפודה אינו פודה אלא בשליחותם וחזרה המצוה להם (רק משום האי פורתא דמצוה בו יותר מבשלוחו ולא אכפת לן בהא) נמצא לא הפסידם דבר דהיינו אי תרם מכריו של בע"הב וכן אי פודה משל בן למ"ד דמצי למיעבד שליח הרי לא הפסיד כלום אך כשפודה או תורם משל עצמו י"ל שמפסידו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו של עצמו בהא מספקא להש"ס בנדרים ל"ו ע"ב ואיפשטא בבכורות י"א ע"א כמ"ש משנה למלך פ"ד מה' תרומות יע"ש דגם בהא נעשה שליח ומיהו תוס' התם ד"ה הפודה פליגי וס"ל דלא אפשטא מהתם ויען כי הגאון במשנה למלך בהבנתם נתקשה ולע"ד כוונתם מבואר לפי הנ"ל דס"ל שאני פדיון פטר חמור דלא כתי' פטר חמורך כמו בכור בניך אלא פטר חמור נמצא אין המצוה מוטלת על הבעלים כלל אלא על כל אדם הקודם לפדותו זכה ואם פדאו אינו נעשה שלוחו כלל ולא אתי' מדין תרומה כלל ויעיין ויראה כי כוונתי האמת:
והנה פר"מ שפך סוללה דבנדרים ל"ו מבוא' בהיפוך דבמפריש משל בעלים בודאי לאו מצוה דילי' הוא מדאמרינן התם מאן שווי' שליח וע"כ היינו משום דחוב הוא לו ותמהתי על חכמתו כי רב ובינתו כי עצום כי לא דבר נכונה בפעם הזאת אדרבא מתמן מייתי ראי' מדלא אמר ש"ס התם חוב הוא ואין חבין לאדם אע"כ חובא ליכא דהרי נתרוקנה המצוה לבעלים כיון דבשליחותי' ובממוני' מתעביד אך זכות נמי ליכא וא"כ מאן שווי' שליח דבשלא בפניו בעי' זכין דוקא ואי לא לא נעשה שליח שלא בפניו והא דמסיים ואין חבין אלא בפניו תיפוק לי' אפי' בלא חוב נמי לא אה"נ וכבר עמדו בזה הראשונים ז"ל ואמרו אין חבין אפי' נתרצה אח"כ ורמזה ה"ה פ"ב מזכי' ומתנה הלכה ב' ויעיין בשיטה מקובצת כתובות י"א ע"א:
אבל האמת יורה דרכו בלי ספק דבתורם משל חברו על של חברו לא שלל ממנו מצותו כלל:
איברא במ"ש פר"מ אהש"ך בנ"הכ דהקשה אהתוס' דכתובו' דאיך יטבילו גר קטן לימא מצוה דיליה היא ודחה פר"מ דאם ימתינו עד שיטעום טעם איסורא שוב לא יגייר ונמצא זכות גמור הוא לו הדברים ראוי' לו וכ"כ אצלי בחידושי ואני מוסיף על דבריו דאפילו אי נגדל אותו אצלינו ולא נטעימהו טעמא איסורא מכל מקום כיון שאין הגוף מצווה להתגייר ואדרבא אנו מסרבים מלקבלו א"כ מאן יימר שיתגייר משא"כ בתורם ופודה שהבעלים מצווי' במ"ע דמנחי' אקרקפתי' דידהו בודאי יעשו המצוה בעצמם שפיר י"ל סברת מצוה דיליה הוא:
ובכל מה שאמרנו עדיין אני חוכך בקטן אי שייך לומר אם פדאוהו משל ממונו חזרה המצוה לו דעכ"פ הוה אינו מצווה ועושה ולכשיגדיל יהיה מצווה ועושה וסברא זו כתב מהר"י מינץ סי' מ"ג הביאו ד"מ סי' רמ"ח וברמ"א שם סעי' ג' דהיינו טעמא דאין אפטרופס תורם ומניח ובנ"הכ האריך להעתיק דברי רשב"א ונעלמו ממנו דברי מהר"י מינץ אלו:
בהא סלקינן אם גם דעתו דעת תורה מסכמת מהיות טוב יפדנו ב"ד בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום או יזכו לו הממון ויתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר כעצת מעדני מלך הנ"ל ויתלו לו טס של כסף שחקה עליו ספק פדוי ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו כנ"ל ומתוך הדברים למדנו באם האב חי ואינו בעיר טוב יותר שיפדה האב במקום שהוא שם מאשר יפדנו ע"י שליח ומ"ש דגול מרבבה סי' ש"ה דלית ליה חזקת חיים במ"כ לפום רהיטא לא עיין ספ"ק דעירוכין דאפילו לעובר במעי אמו אמרינן מהו דתימא לא הוה ליה חזקה דחיותא קמ"ל דיהיבנא ליה חזק' חיות אפי' לחלל שבת עליו מכ"ש הכא דליכ' אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא כשיפדה ע"י שליח נפלין ברברבתא הנ"ל וכן ראיתי מעשה ממ"ו חסיד שבכהונה זצ"ל [ועיין בסי' הקודם] ואחתום בכל חותמי ברכות הכ"ד א"נ כנפשו: