שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רצג
שלום וכל טוב לשארי ידידי הרב המופלג וחרוץ מהו' שמעון שאטין כ"ץ ני':
יקרתו הגיעני על דבר לפדות את הבכור על ידי שליח שדעת רמ"א י"ד סי' ש"ה שלא לפדות על ידי שליח והוא מתשו' הריב"ש סי' קל"א ותפסו כל האחרונים שלא נמצא כן בריב"ש אלא בדברי השואל והריב"ש לא חש להשיבו למה יגרע מצות פדיון הבן משארי מצות ופר"מ כ' להצדיק הצדיק מעיקרא דמריב"ש גופה מוכח דאין לפדות על ידי שליח דהרי הריב"ש כ' דלהכי מברכין על פדיון הבן ואין מברכין לפדות משום דכח הכהן מעורב ואין נעשה על ידי עצמו אלא להרמב"ם דכתב האב הפודה על ידי עצמו מברך לפדות אם כן ליתא להאי טעמא ע"כ צ"ל טעם אחר לפי שבאב אפשר לעשות המצוה על ידי הבן כשיגדל וכשיגדל אז א"א לעשות אלא על ידי עצמו וגם שאם הי' לו לפדות עצמו ובנו קיימא לן דהוא קודם לבנו אלמא דעיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו א"א וכ' הכ"ג שמה שכ' בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א דגם כשהגדיל הבן אם רצה האב לפדות הוא קודם לבן אם הקדים ופדה את עצמו זכה ואף זו כ' הכ"ג דמדברי ריב"ש דלעיל נראה שחלק על רשב"א ואף זו כ' מעלתו דנרא' דעיקר חיוב פדיון על הבן ואין על האב כלל אך בקטנותו אין יכול לפדות את עצמו שוי' רחמנא האב שליח לבן ומשום הכי כשהגדיל ויכול לפדות א"ע פסק' שליחות דאב והרי זה דומה לנערה שהיא ואביה מקבלים קידושין וכתבו הראשונים דנערה רחמנא שוי' שלוחה דאב משום הכי אין הנערה יכולה לעשות שליח כיון שהיא עצמה אינה רק שליח האב דע"כ רחמנא שויה שליח והאריך מעלתו בחריפות ובקיאות דאין הטעם משום מילי לא מימסרן לשליח אלא הטעם משום שהיא נעשית שליח בע"כ של אב דרחמנא שוי' אין לה כח לעשות שליח אחר כמה שכ' הרמ"א ולפי זה היינו דוקא האב אינו יכול לעשות שליח אבל גדול הפודה את עצמו שפיר יכול לזכות את עצמו על ידי שליח כמו בכל התורה כולה אלו הם תוכן דבריו:
ואומר אני אף על גב דהדין דמייתי מהנערה שנעשית שלוחו של אב בע"כ של אב אין לנו אלא בע"כ של המשלח אבל בע"כ של שליח לא מצינו שיהי' מוטל על השליח להיות שליח בע"כ מכל מקום מצינו כיוצא בזה בהני כהנא דמספקא לי' ש"ס דנדרים אי שלוחי דידן נינהו והרי הם שלוחי בע"כ וכהן שמניח עבודה ויוצא חייב מיתה נמצא יכילנא לומר הכא נמי כן דרחמנא הטיל על האב להיות שליח ע"כ של שליח או של משלח לפי זה האב שהדיר את בנו הקטן הנאה אי יכול לפדות תלי' באשלי רברבי בסוגיא שוקל שקלו ופורע חובו ועיין לשון רש"י בקידושין דף כ"ג ע"ב ד"ה שלוחי דרחמנא נינהו אבל צע"ג היכן מצינו מאי דאיהו לא מצי עביד שליח מצי משוי' דהבן קטן הוא ולא מצי עביד ואיך מצי משוי שליח וכי תימא כיון דרחמנא שוי' שפיר דמי אם כן תיקשי הא דר"ה קידושין כ"ד ע"ב דמוכיח מזה דכהנא שלוחי דרחמנא נינהו מנ"ל הא דלמא לעולם שלוחי דידן נינהו ואף על גב דאנן לא מצי עבדי דרחמנא מוטל עלייהו אלא ע"כ שאין זה סברא:
ועוד דאי ס"ד דאב שליח הבן הוא אם כן מ"הת ישתעבדו נכסים של אב עיין בכורות מ"ח ע"א מ"ט ע"ב אפי' את"ל שגם זה בע"כ של אב תינח אם אין לו נכסים לבן אבל אם יש לקטן נכסיו מבית אבי אמו נימא דאין האב מחויב לפדות משלו ולא לישתמיט שום פוסק לאשמעינן הא:
ועוד בנדרים ט"ו ע"א פריך הש"ס אלא מעתה יביא אדם פסח על חברו שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים וכו' ומשני שה לבית אבות לאו דאוריי' ע"ש ואם כן אף אנן נמי נימא יפדה אדם חבירו הבכור שלא מדעתו שכן אדם פוטר בנו הקטן וכ"ת ה"נ אם כן פשיטא שהגדול יברך על פדיון כיון שנפטר על ידי אחר שלא מדעתו וק' על הרמב"ם שכתב שהגדול מברך לפדות אע"כ א"א לומר בשום אופן שיהי' החיוב על הקטן והאב נעשה שלוחו זה א"א אלא עיקר המצוה על האדם לפדות את בנו וזהו את בכור בנך תפדה ואי לאו רבוי דתפדה תפדה לא הי' הגדול יכול לפדות את עצמו כלל ורחמנא רבה:
ופלוגתת רשב"א וריב"ש במלתא אחריתי היא דהרשב"א בתשו' הנ"ל כ' כיון שהאב ונכסיו משועבדים לפדות את הבן לא מצינו שנפטר מזה כשיגדל הבן אלא לעולם חיובא עליו ועל נכסיו ומייתי ראי' מקידושין כ"ט ע"ב דנכסי הזקן משועבדים לפדיון הבן ונכסי הבן משועבדים לפדיון בנו של עצמו והריב"ש מייתי ראיה להיפך מאותה סוגי' עצמה דאמרי' התם מצוה דגופא עדיף ונראה דפליגי בפלוגתת רש"י ותוס' דרש"י כ' דאין זה אונאה דהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו ותוס' פליג עיי"ש ועיין פ"י שהסביר סברת רש"י דס"ל לחלק אם יש נכסים לפדות שניהם פדיון בנו קודם ואם אין כאן לפדות שניה' דאין כאן אלא ה' סלעים פדיון עצמו קודם והתוס' ס"ל לעולם פדיון עצמו קודם ובהא פליגי הרשב"א והריב"ש:
א"נ יש לומר דס"ל לריב"ש כל שקלא וטרי' דקידושין היינו ר' ירמיה לשיטתו בבכורות מ"ח ע"א אבל לאוקמת' דרבא התם דכ"ע סבירא ליה מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי א"כ משנתינו כפשוטה דרבנן ס"ל מצוה דגופה עדיף ור"י ס"ל מצוה דבנו עדיף וכבר הרגיש בזה רמב"ן בקידושין ותוס' בכורות מ"ח ע"א אבל אין שום הו"א שהאב יהיה שליח לבנו הקטן ועיין תשו' הח"ץ סי' כ"ה במאי דפליג עם תשו' חוט השני ולא עלה על דעת שיהי' מטעם שליחות ומה שיש לעיין בזה אי סלקא דעתך דהריב"ש לא ס"ל כהשואל אלא ס"ל דפודין ע"י השליח אם כן בקיצור ה"ל להשיב משום הכי מברכין על פדיון משום דנפדה על ידי שליח ועל ידי ב"ד ונראה לי על פי מה שכתבו הראשונים בפ"ק דפסחים הרא"ש והר"ן בנר חנוכה אף על גב דנעשה על ידי שליח מכל מקום מברכין להדליק ולא על הדלקה משום דמצוה חביבה הוא אין להקל לשלח שליח ונעשה על ידי עצמו משום הכי מברכין להדליק והכא בפדיון הבן נראה לי גם כן אין רגילין לעשות שליח משום דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא השליח ע"כ זריזין לעשות בעצמו ולא על ידי שליח זכר לנס אף על גב דמשום כן אין לנו לאסור לעשות על ידי שליח מכל מקום אין רגילין לעשות שליח והי' לנו לברך לפדות ע"כ המציא הריב"ש הטעם משום שכח הכהן מעורב בו [עיין בתשו' שאח"ז]:
ובחי' תורה שלי אמרתי בפרשת בא שאלת הבן מה זאת וגו' ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' ויהרג ד' וגו' ע"כ אני זובח וגו' יש לדקדק לשון אני זובח וי"ל שגם מאז היו רגילין הבעלים לזבוח בכוריהם בעצמם דשחיטה בזר כשירה ולפדות הבן בעצמו דוקא וזהו ששאל הבן מה זאת משונה דייקא ולא על ידי שליח ורוב פעמים הכהנים זובחים הקדשים ולא ישראלים ומה נשתנה הבכור ומשיב האב ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' את כל בכור ה' בעצמו ולא על ידי שליח על כן אני זובח ולא על ידי שליח ובכור בני אפדה בעצמי ולא על ידי שליח ע"כ בחי' תורה שלי ואף על גב שדברי הגדה הם מכוונים הם להלכה בעז"ה ואחתום בברכה דברי שארו:
משה"ק סופר מפפ"דמ: