שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רמ
אחד עלה לס"ת ונדר סך מה לצדקה א' מהק"ק שבעיר ויש בעיר כמה מיני צדקות כגון של עניי עיר ושל ת"ת ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל בקור חולים והוא נדר לא' מהם ושכח לאיזה מהם פרט ועתה יש להסתפק אי נימא מספיקא צריך לשלם לכולם או אינו צריך לשלם כלל דלכל א' יאמר אייתי לי ראי' דאנת הוא ואשלם לך או יניח פ"א ביניהם ויסתלק והרמב"ם פ"ח ממ"ע פסק להדיא דלהחמיר וכן פסק בש"ע י"ד סי' רנ"ח סעי' ג' מ"מ בנידון שלפנינו צ"ע ויבואר אי"ה:
תנן התם במס' פיאה ספ"ד חורי נמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתוני' לבע"הב ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט ומבואר התם בתי"ט וכ"כ תוס' בחולין קל"ד ע"א דהך שספק לקט לקט כ"ע מודי' בו דמש"ה לת"ק העליונים לעניים אלא שס"ל שבתחתונים אין כאן ספק כלל ולרש"י בחולין משמע קצת דפליגי מ"מ מבואר מש"ס שם ומירושלמי דמס' פיאה ומכל הפוסקים דהלכה כר"מ והטעם דספק לקט לקט מבואר בירושלמי שם מכמה קראי רשב"נ בשם ר"י מפיק לי' מדכתיב עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו ור"ל בשם בר קפרא מדכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו מיעוטא הוא בריבו לא תטהו אבל אתה מטהו במתנותיו ור' יוחנן מפיק לי' כתי' תעזוב הנח לפניהם משלך וזה הדרש מביא הרע"ב ורבי מפיק לי' לגר וליתום ולאלמנ' יהי' בין מדידך בין מדידי' הב לי':
ונ"ל דיש נפקותא לדינא בין הני ילפותות דמאן דמפיק לי' מעני ורש הצדיקו או מלא תטה א"כ בכל מתנות עניים שבעולם אזלי' להחמיר לבע"הב וצריך להצדיק משלו וליתן לו וכ"כ להדיא בהגה' מרדכי פ"ק דב"ב דף רנ"ג ע"ב וז"ל ובירושלמי אמר מנין שספק לקט לקט רשב"נ בשם ר' יוחנן עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו וכי היכי דדריש רשב"נ הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות מספקא לי' אם הם של צדקה אם לאו חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל אז"ק ופסק כן המחבר בש"ע י"ד ס"סי רנ"ט ע"ש:
אך כל זה למאן דמפיק לי' מהצדיקהו וה"ה מלא תטה בריבו אבל לאינך דמפקי להו מתעזוב או מלגר וליתום ולאלמנה יהיה והנך גבי לקט שכחה ופאה הוא דכתיבי י"ל דוקא באותן המתנות ולא בשאר צדקה ועוד דמשמע מפי' הר"ש וכן הוא בהגהת מרדכי הנ"ל להדי' דתרוויי' קראי צריכי דתעזוב כתיב גבי לקט ופאה ויהי' כתי' גבי שכחה וכן הוא להדי' בת"כ א"כ מדאיצטריך קרא לכל חד ה"ל שני כתובים הבאים כא' ואיכא למימר אבל צדקה לא וזה נראה דעת הנימוקי יוסף פ' מי שמת דף רכ"ז ע"א שכ' וז"ל ולענין עניים נמי אע"ג דאמרי' ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה וכו' דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנו' עניים ומקראי ילפי לה עכ"ל נראה דהיה לפניו הגי' כמו בירושלמי שלפנינו דרשב"נ ורשב"ל מפקי לי' מהצדיקהו ומלא תטה ור' יוחנן ורבי מפקא לי' מתעזוב ויהי' וס"ל הלכה כר' יוחנן ורבי לגבי רשב"נ ור"ל ובהגה' מרדכי הי' הגי' בהיפוך כמבואר למעיין וכן מבואר להדיא דעת הר"ן בנימוקי יוסף דבפ"ק דנדרים ז' ע"א גבי איבעי' דיש יד לצדקה דעתו לפסוק לקולא בספק ממון וקשה הלא ספיקא לחומרא מדכתיב צדק משלך וכמבואר מנימוקי יוסף הנ"ל דגבי ספק איבעי' שבש"ס נמי שייך הך דצדק משלך אלא שכ' הנימוקי יוסף דלא אמרי' כן אלא במתנות עניים ולא זולת אבל לעולם מוכח דגם בתיקו שבש"ס נמי אמרי' הכי ואי ס"ד דהר"ן לא ס"ל כן א"כ ה"ל למיזל לחומרא משום צדקהו במתנותיו אע"כ ס"ל דההוא במתנות הוא דכתיב אבל לא בצדקה וכנימוקי יוסף הנ"ל [ואמנם מרמב"ן ורשב"א דפסקו לחומרא התם משום ספק איסורא ליכא למיפרך טעמא דספק איסורא לחומרא הא לא"ה לא ותיפוק לי' מדכתי' צדק משלך י"ל דעדיפא מיני' קאמרי כמו שיתבאר לקמן אי"ה] אבל מ"מ הדבר צע"ג הא מסתמא דתלמודא דחולין קל"ד ע"א מבואר דס"ל כמאן דמפיק ליה מצדקהו במתנותיו ושם מבואר נמי דלאו דוקא לקט שכחה ופאה מדרמי מתני' דמתנות כהונה אמתני' דפאה אהדדי וסמוך אקרא דצדקהו במתנותיו ולא משני מתנות עניי' אכהונה קא רמית שאני התם דה"ל שני כתובים הבאים כא' תעזוב ויהי' אע"כ פשיטא להש"ס דדרשא דצדקהו במתנותיו היא עיקר ושייך בכל מיני מתנות עניי' שבעולם ואפי' במתנות כהונה דלא שייך בי' שפיר לשון עני ורש הצדיקו ומכ"ש בנדר צדקה לעניים ממש דשייך בהו טפי עני ורש הצדיקו וצ"ע להנימוקי יוסף והר"ן הנ"ל ואולי יש לדחוק ולומר דהתם בחולין במסקנא אמרי' כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמית לי' ופירש"י מתניתי' אחריתי אשכח לר"מ דפטר קמה של גר וכו' ורמי אהא דקתני ספק לקט וכו' וס"ל להנ"י והר"ן דמשו"ה פליגי רבנן ולא ס"ל רומי' דמתנות אפאה משום דקראי לא קאי אלא אפאה ומשו"ה רמי לי' קמה אקמה ופסקו הלכה כלישנא בתרא זה נ"ל בדעתם ז"ל והמרדכי בשם אז"ק הנ"ל ס"ל כיון דאפליגו לשני בש"ס בהכי בדאוריי' הלך אחר המחמיר דשייך גם בכל צדקה לעניים צדק משלך ותן לו והר"ן לטעמיה אזיל דס"ל דספק צדקה דממונא הוא ולא ספק איסורא ואזלי' לקולא לנתבע:
והנה בהא אי שייך ספק איסורא בצדקה או ספק ממונא צריך אני לבאר דבש"ס ב"ב קמ"ח ע"ב איבעי' לי' שכ"מ שהקדיש או הפקיר או חלק לעניים ועמד אי חוזר או לא ונשאר בתיקו וכ' שם בהגה' אשרי דספק ממונא לקולא והרא"ש שם פסק לחומרא וביאר דבריו משום דכל מה דאזלי' בתר אומדנא כגון בשכ"מ אי לא בריר לן אומדנא אזלי' לחומרא מבואר מדבריו דס"ל נמי דהוה לן למיזל לקולא אלא משום שהוא אומדנא בעלמא רצונו לומר שהרי הקדיש בפירוש כל נכסיו בסתם בלא תנאי ואין בזה שום ספק רק בשכ"מ דעלמא אמדינן שדעתו לחזור אם יעמוד וה"ל כאלו התנה והואיל ואומדנא בעלמא הוא ובהקדש והפקר וצדקה לא בריר לן לאמור דעתו בכך ממילא אין כאן ספק ואזלי' בתר דבורו משמע הא לא"ה מודה דאי הוה ספיקא אזלי' לקולא וכן יש להבין בפסקי מהרא"י סי' ע"ג בסופו והש"ך בי"ד ס"סי רנ"ט כתב שאין מזה ראי' דס"ל משום הפקר נקיט ליה דלא שייך בי' ספק איסורא לחומרא ואין זה תורה כי כבר עמד בזה בס' מעדני מלך שם בב"ב ע"ש וכ' דההפקר כנדר שאסור לחזור בו ע"ש בשם רמב"ם:
אבל קשה קצת דבמרדכי דב"ב דף ר"נ ע"ד סי' תרכ"ד כ' בשם תשו' מהר"מ מר"ב באלמנה שהיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה שהקהל יקחו כך וכך מחדרה לנרות ולצדקה ולכוס של קדוש וביום השני אח"ז אמרה לאחי' ולאחותה שכל מה שבחדרה יהי' שלהם ע"ש מבואר שם דה"ל למימר הואיל וספק איסורא לחומרא הי' לנו לומר שההקדש זכה אלא דאתי עלה מטעם אחר ע"ש באריכות מ"מ מבואר דהר"מ מר"ב רבו של הרא"ש ס"ל דספק עניים מקרי ספק איסורא ולהרא"ש משמע דספק ממונא הוא ויחלוק על מהר"ם רבו והנלענ"ד בזה דס"ל לחלק דבעמד השכ"מ ואומר בעצמו יודע אני בברור שלא נתכוונתי להקדיש אלא מחמת מיתה ולכשאעמוד אחזור בי לא שייך ספק איסורא לחומרא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש והוא עומד ואומר יודע אני בעצמי שלא לכך נתכוונתי ומשום כן בא עליו הרא"ש ממקום אחר לומר כי לא שייך כאן אומדנא וממילא כיון שבפי' אמר והקדיש בלי תנאי לו יהי' כדבריו שכוונתו הית' מחמת מיתה מ"מ כיון שלא פי' כן בשפתיו ה"ל דברים שבלב ואינן דברי' ולא דמי לשכ"מ דעלמא דברי לנו אומדנא שלו וה"ל כפי' להדי' אבל זולת אותה הסברא לא הי' שייך כאן ספק איסורא דאדם נאמן על עצמו משא"כ הר"מ מר"ב שבמרדכי מיירי שמתה האשה ואינה טוענת ברי לפנינו ואפשר באמת לא כוונה בתנאי המיתה ומה שחזרה ביום השני ונתנה לאחי' ולאחותה חזרה בעלמא הוא ולא מהני וה"ל לגבי היורשים ספק איסורא לנגוע באותן המעות השייכי' לנרות וכה"ג ספק איסורא לחומרא ועיין בנימוקי יוסף מבואר להדי' דמיירי הש"ס בטוען ברי שלא צוה אלא מחמת מיתה אלא שהנימוקי יוסף שם הוסיף שאפילו בטוען ספק נמי דינא הכי דס"ל דכל כי האי גונא ספק ממונא אבל המרדכי בשם הר"מ והרא"ש ס"ל דספק איסורא הוא לפע"ד:
ונ"ל דתרוויי' צריכי' אהדדי הך דספק איסורא והך קרא דצדקהו משלך ותן לו והא בלא הא לא סגי דודאי לא אמר קרא לצדקהו ולתת לו יותר ממה ששייך לו ואיזה גבול ניתן לזה וגם משום ספק איסורא לחוד נמי לא הוה סגי דהא קיי"ל בכל ספק איסורא אזלי' בתר חזקה ומכ"ש הא דאיכא לבעלים חזקת ממון דהוי עדיף אלא משום שאמרה תורה צדקהו במתנותי' רצון הקרא כי אעפ"י דבעלמא שכל ספק שיארע ראוי להצדיק את בעל הממון יותר להיותו מוחזק והכא במתנותיו נצדיק העני להחשיבו כמוחזק ונהי דגוף הקמה בחזקת בע"הב ה"ל חזקה נגד חזקה וספק איסורא לחומרא וכן יש להוכיח מדברי המרדכי ס"פ הזרוע שהקשה ר' משלם לר' ברוך אמאי ספק לקט לקט ניזול בתר רובא ויהי' לבע"הב ותי' לו משום דרחמנא אמר צדקהו וקשה מה תי' הוא זה אכתי מנ"ל לאוקמא קרא בכה"ג שהוא נגד הרוב נוקמא בגר שנתגייר וכנידון דמתני' שם מה תאמר התם פרה בחזקת פטור קיימא כתי' הש"ס ז"א דעדיפא לומר נגד החזקה ממה שנאמר נגד הרוב אע"כ כנ"ל דמשמעות הקרא שנצדיקהו להחשיבו מוחזק ואח"כ נדון דינו וכיון שהוא מוחזק ממילא לא יועיל רוב דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד מוחזק דהרי הקמה בחזקת חיוב קיימא וכל ספק שבה ה"ל העני מוחזק מדכתי' צדקהו והבא להוציא מן העני ה"ל כמוציא מיד מוחזק משו"ה לא יועיל רובו של בע"הב משא"כ קמת גר דבחזקת פטור קיימא לא שייך לומר העני מוחזק שהרי על זה אנחנו דנין אם הי' אחר שנתגייר והעני מוחזק או בגיותו וגר מוחזק ומוקמי' קמה אחזקת פטור שלה ופטורה והבן זה (ומה שתי' עוד שם תי' ב' קשה מאוד להולמו וצריך ביאור רחב וביארתי בחדושי במק"א באריכות: )
והנה הר"ן דנדרים הנ"ל הקשה על הרמב"ן ורשב"א ג' קו' א' מהא דאמרינן ביומא דף ח' ע"ב הנחתומי' לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה אבל מעשר ראשון ושני אמרינן אייתי ראי' ולפע"ד מהת' לא קשה מידי דרוב עמי הארץ מעשרי' הם ואין כאן אפי' ספק מ"הת ורק מדרבנן ולא תקנו להוציא ממון ומה שהקשה עוד דמיד בתחלה ה"ל להש"ס בחולין לשנויי בין ספק מתנות כהונה לספק לקט שזה ספק איסורא וזה ספק ממונ' רצונו כי רמב"ן ורשב"א בודאי לא אמרו דהוה ספק איסורא אלא ספק מתנות עניים משום דלקט שכחה ופאה וצדקה קאי עלה בבל תאחר ובל יחל אבל זרוע ולחיי' וקבה ליכא בהו איסורא אחר הפרשה לכ"ע אלא גזל השבט וה"ל ממונא בעלמא והל"ל ולחלק מיד בין ספק לקט לספק נשחטה עד שלא נתגייר ולפי הנ"ל לק"מ דאי לאו דכתי' צדקהו הי' מחשב בע"הב למוחזק ואפילו ספק איסורא הוה לקולא בכה"ג דאזלי' בתר חזקה משו"ה הוצרך לשנוי משום דכתי' צדקהו כנ"ל מקרי העני מוחזק ועי"ז אמרי' ספק איסורא לחומרא והיינו דוקא אחר שנניח דקמה בחזקת איסורא קיימא אבל אי לאו הכי לא הי' מועיל קרא דצדקהו כדלעיל ולעולם ספק איסורא מקרי ובכל מקום דאשכחן בכוי וכה"ג דספק מתנות הממע"ה התם לא הוה עומדת בחזקת חיוב כמו פרה של גר דמתניתן:
והיוצא מדברינו אלו דנ"ל כיון דרמב"ן ורשב"א ור"אש פ"ק דנדרים ומרדכי בשם מהר"מ והגה' מרדכי בשם א"ז מסכימי' דספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא הכי נקטינן וממילא מחשבינן להעני מוחזק מדכתי' צדק משלך ותן לו ודלא כהר"ן ונימוקי יוסף נגד כל הני רבוותא:
אך כל זה אי אין הבע"ד טוען ברי אבל אי הבע"ד טוען ברי כמו שכ"מ שעמד לא מבעי' בסתם צדקה דממון שאין לו תובעין הוא ומי יכריחנו על ככה אלא אפי' בהקדיש דבר מה לחברה ידועה והגבאי' עומדי' ותובעים מ"מ אין אחר ברי שלו כלום ודלא כהרא"ש פ' מי שמת הנ"ל [ועיין בתשוב' מהור"ר בצלאל אשכנזי סי' ט"ו באריכות]:
אמנם אם מת ונפל ליד היורשים בזה פליגי המרדכי פ' מי שמת בשם מהר"ם ס"ל אכתי הוה ס' איסורא ולחומרא ובתשו' רשב"א סי' תרנ"ו הובא בד"מ סי' רנ"ט הנ"ל דאין עליי' לא בל תאחר ולא יחל כלל ולדידהו ליכא אלא ספק ממון וממילא ליכא נמי משום צדק משלך דמצי אמרי קים לנו כאידך לישני דחולין דקמ' אקמ' קרמי' לי' וכמ"ש לעיל דס"ל להך לישני כמ"ד בירושלמי דלא שייך צדק משלך אלא במתנות עניים ולא בשארי צדקות והקדשות וא"כ דומההך צדקה ממש למתנות כהונה וכן פסק רמ"א כרשב"א ולא כהר"מ:
ובמ"ש מיושב מה שהקשה ש"כ אהרמב"ם בח"מ סי' רנ"ה סק"ח גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר לפלוני בידי שכתב מגדול עוז דס"ל לרמב"ם כרבו הריא"ן מיגאש דאמר כן בשעת הקדש דאל"כ הא איבעי' לן אי עמד חוזר ועלתה בתיקו ולחומרא והקשה הש"ך הא הרמב"ם גופי' פסק לקולא והא"ש הרמב"ם פסק לקולא אי עמד לפנינו וטוען ברי אבל הכא כשמת גם להרמב"ם ספק לחומרא:
וע"כ בנדון שלפנינו ע"כ משום ספק איסורא צריך לשלם לכל הצדקות כולם עד שלא ישאר לו שום ספק דומי' מה שאמרו במנחות ק"ו ע"ב פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי וכיון שבררנו דצדקה נמי ספיקא לחומרא א"כ דינו לענין זה כמו הקדש ממש והיינו שאנו מורי' לו כך אבל פשיטא שא"א לכופו על זה אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק. כל זה נ"ל להלכה מהראיות שכתבתי לעיל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה ק"ק מ"ד כאור בקר ליום עש"ק ויגש שנת קסד"ל:
משה"ק סופר מפפ"דמ: