שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רלב
שלום וכ"ט לידידי הרב המא"הג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר כמה"ו בער ני' אבד"קק אייבשיטץ:
יקרת כבודו הגיעני נידן מי שמת והניח ספרים שכתב עליהם שהם ממעות מעשר מקרוביו ושישאילם לאחרים כל ימי חייו והאפוטרופסי' על יתומיו העניים המחוסרי' לחם רוצים למוכרם לפרנסת היתומי' וטועני' שלא כ' אלא כל ימי חייו ואחר שמת יכולים למוכרם:
בפ' האשה שלם קט"ו ע"ב מצא כלי וכ' עליו וכו' אימא אישתלוי אישתלי וכו' אימא לפנחי' שבקי' ולכאורה שנפקותא דלשנוי' אימא לפנחי' א"כ אפי' היכא דלא שייך פינה כגון שהספק על הכלי עצמו מ"מ אמרי' שמא לא הי' הקדש מעולם וכ' כן לפנחי' ואף ע"ג דלענין איסורא דתרומה וקודש קיי"ל כרבנן דרבי יוסי כדפסק רמב"ם פ"ו ממע"ש הל' ח' מ"מ בדיני ממונו' מודו רבנן לר' יוסי כמ"ש תוס' שם בשם ירושלמי ופסק כן בש"ע ח"מ סימן קע"ו סעי' כ"ט בלי שום חולק וע"כ לחלק בין קודש לחול ובפר' המפקיד גבי שנים שהפקידו אצל א' כתב הרי"ף ופריק רבא הא דקתני רישא נותן לזה מנה ולזה מנה משום פשיעותא דה"ל למיכתב שמא דגברא דמפקיד גבי' וכו' ע"ש אע"ג דאפי' אי כתב שמא עדיין יש לומר אישתלוי' או לפנחי' שבקי' ז"א בודאי אי הנפקד המוחזק או יורשיו אחריו אומרי' דלמא שלנו הם והאי שמא אישתלוי או לפנחי' לא היו מוציאי' מיד המוחזק אבל היכא שהנפקד יודע שאינו שלו אלא של א' משני אלו אז בודאי כתבו מוכיח וזה פשיוט ולפ"ז מ"ש רמ"א בי"ד ס"סי רנ"ט מי שמצא כיס של מעות בתיבתו וכ' עליו צדקה סמכי' אכתיבה והרי הן צדקה נמי מיירי בכה"ג שיודע שיש לו כיס צדקה ואינו יודע איזהו וס"ל לרמ"א דבצדקה לעניי' הוה ס' וסמכי' אכתיבה כיון דודאי יש לצדקה כיס כאן אבל אי לא ידע כלל שיש לו שום כיס אז לא ברירא אי מוציאי' מהמוחזק ע"י כתיבה ותלי' בפלוגתת אי ס' צדקה בז"הז דומה לאיסורא או לממונא ועש"כ שם סקי"ד והארכתי בזה במקום אחר אך צל"ע בהגה' מרדכי פ"ק דב"ב סי' תרנ"ט דכתב סמכי אכתיבה בצדקה כמו בפקדון דפ' המפקיד ע"ש והתם מיירי בשיודע שאינו שלו אלא של המפקידי' ומרדכי משמע דמיירי אפי' אינו יודע כלל שיש לו כיס צדקה דהרי הוא מא"ז קצר והא"ז ס"ל ס' צדקה כהקדש דמי ולא צריך ראי' מפ' המפקיד דהרי בהקדש הלכה כרבנן לגבי ר' יוסי וצ"ע:
ולא נצרכה אלא לאלפוי דינא בעלמא אבל בנידון שלפנינו נ"ל אפי' אי אמרי בכי האי צדק' אימ' לפנחי' שבקי' היינו אי כ' עליו סתם שהוא הקדש שיפרשו ממנו בני ביתו ולא יהיו משמשי' בו אבל מאי הוה לי' למימר להשאילם ולחייב עצמו אע"כ האמת כן הוא ומ"מ נ"ל הדין עם האפוטרופסי' ואומר מעיקר הדין שבש"ע י"ד סי' רמ"ט בהג"ה ראשונה ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה לתנו לעניים עכ"ל והוא ממהרי"ל ובעל באר הגולה במ"כ שגה ברואה כי סבור הי' להשוו' דעת רמ"א שהוא מתשו' מהרי"ל עם דעת הגאונים דמייתי ט"ז וש"כ שם ע"כ כתב דמהרי"ל רוצה לומר מצוה שמחוייב בלא"ה לעשות וליתא שבתשו' מהרי"ל סיים רק לתנו לעניים מהמעשר שלהם עכ"ל נמצא גוזל העניי' בכל שום מצוה שיעשה כ"א לפרנס עניי' דס"ל למהרי"ל דחיוב הפרשת מעשר כספי' הוא ממש דאורי' ולעניי' ואין לבעלי' בו אלא טובת הנאה לאיזה עני שירצה ואמנם החולקי' דמייתי השפתי כהן סבירי להו דמעשר כספים אינו דומה למעשר גורן שהוא דאורייתא ממש וטובל התבואה מה שאין כן מעשר כספי' דרשת ספרי מעש' תעשר מכאן שמפרישי' לעומלי תורה מעשר ולא דוקא לעומלי תורה אלא לדבר מצוה שירצה לפי נדרו של המפריש וזה הי' המעשר שהפריש אאע"ה ויתן לו מעשר מכל ועל זה אמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ובמדרש שהוצרך להפריש גם מבניו והפריש לוי קודש לה' ולא הפרישו לעניים אלא למצוה וקדושה אמנם יצחק הוא קיים מ"ע של מעשר דאוריי' וימצא מאה שערי' אומד זה למעשר הי' ובזה יובנו דברי רמב"ם רפ"ט ממלכי' שכ' אברהם נצטווה על המילה ויצחק הפריש מעשר ויעקב אבינו ג"ה ויהוד' יבום ואיך שכח שאברהם התחיל ממעשר ולהנ"ל ניחא ובחי' תורה שלי אמרתי ליישב מה שקשה איך הי' אומד למעשר הא אל תרבה לעשר אומדות ועוד אומד זה למה הא בשעת הפרשת מעשר כבר נתמרח הכרי של מאה שערי' ולענין מה אמדוהו מה שהי' ראוי' לעשות זולת הברכה והי' נ"ל שהי' מלוה את העניים בתחלת השנה על סמך מעשר שיגדל שדהו כמבואר בגיטין למ"ד ע"א ואז אמדוהו כמה ראוי' להיו' מעשר של שדה זו כדי להלות להם ולבסוף עשה מאה שערי' ויברכהו ה' ואמרתי שהי' צריך לברכה כי אחז"ל פע"פ כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך ומסתמא גם אותן העניים כשהלוה להם יצחק נתברכו ונתעשרו מפרוטה שלו טרם הגיע זמן הקציר וכיון שנתעשרו אינו יכול להפריש עליהם מעשרותיו כמבואר שם בגיטין והפסיד יצחק אותן מעות שהלוה להם ע"כ לעומת זה הוציא שדהו מאה שערים:
נחזור להנ"ל לא מיבעיא למהרי"ל ופשטיות משמעות הש"ע לאו כל כמיניהו דהקרובים לומר שיקח ספרים מהמעשר ואפי' צדקה נדבת לב אם נותן לעני ע"מ ליקח בו טלית יכול ליקח בו חלוק דלא קיי"ל כר"מ דב"מ ע"ח ע"ב מכ"ש מעות מעשר אלא לאינך פוסקי' היו הקרובי' יכולים מהמעשר ליקח בהם ספרי' אבל אם הפרישו לעני שוב הוה לעני ואינם יכולי' להתנות עליו בשום דבר ומעתה מה שכתב כן הוא מרצונו להשאילם לאחרי' והוא אמר שלא התנדב אלא כל ימי חייו ועוד נ"ל אפילו הי' כתוב סתם שנדר להשאילם לאחרים היינו אם הוא לא יצטרך כי הי' ת"ח עוסק בתורה תמיד כמ"ש בשאלה ורק אם יצטרכו אחרים בשעה שהוא אינו צריך אז נדר להשאילם נמצא גופי הספרים שלו ממש ויורשי' יורשי' אחריו רק שמחוייב הוא לקיים נדרו בחייו אבל היורשי' אחר שירשו עצמיות הספרי' אינם מחוייבים לקיים נדר אביהם עיין רמ"א בח"מ ס"סי ר"נ ויעיין סמ"ע סימן רי"ב סקכ"א ובמקום אחר הארכתי:
ועוד כיון שדברי הקרובי' שנתנו המעות לא מעלה ולא מוריד רק מה שהוא עצמו כותב על הספרי' ולא יש עדים ששמעו הנדר מפיו רק בכתב על הספרים וצע"ג אם נדר בכתב הוה נדר ויש בזה אריכות בגדולי אחרוני' ונעלם מכולם דברי תשו' הריא"ן מיגאש שמצא מציאה בתשו' רשד"ם שכ' הנשבע או מחרים בכתב לחברו בשטר ומסרו מידו לידו ה"ל כדיבור ממש שהרי מדאוריי' שטר קידושי' וגיטין ע"י מסירה מידו לידה ה"ל כאומר לה כל מה שכתוב בתוכו וה"נ דכוותי' מבואר דזולת זה לא הוה כדיבור וכל האחרוני' לא ראו דברי' אלו ובתשו' הארכתי [וע"ל סי' ר"כ ורכ"ז] מ"מ נ"ל דהכא ליכ' למיחש ויפה טענו אפוטרופסי' ועיין ט"ז י"ד סי' של"א סקל"ב. יום ה' ז' טבת קצ"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: