שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רכט
נשאול נשאלתי מההוא מרבנן דדחיקא שעתא טובא לאבותיו והמה מכובדים בני טובים ואינם יכולים להתפרנס מקופה של צדקה והבן אין ידו משגת לתת להם כל צרכם כי טיפולו וצרכי ביתו מרובים מהו שיכול ליתן להם מעשרו שרגיל להפריש מממונו מבלי תת לשום עני אחר הן קרוב הן רחוק עד שיתפרנסו אבותיו בכבוד בריווח ולא יכשל במה שאחז"ל כל הנותן מתנותיו לעני א' מביא רעב לעולם כבש"ע י"ד סימן רנ"ז סעי' ט':
לע"ד לא מבעי' דאיסורא ליכא אלא חיובא נמי איכא ואינו רשאי לתת מעשרו לשום עני טרם שיהיה לאבותיו מסת די פרנסתם וראי' ממ"ש תוס' פ"ק דקידושין ל"ב ע"א ד"ה אורו לי' וכו' בשם שאלתות פ' יתרו וכ"כ הרא"ש דהא דקיי"ל כיבוד משל אב היינו דאית לי' לאב אבל כי לית לי' ורווח לבן צריך הבן לתת ומייתי מהירושלמי דמפיק לי' נמי מקרא ועל זה העלו והסכימו פוסקים דהיינו מתורת צדקה וכופים על זה כדרך שכופין על הצדקה כבפ' נערה שנתפתתה שכופין לזון בניו וקשה כל האריכות הזה למה ומה צורך לראי' פשיטא שכופין על הצדקה כפי השג יד וליתן צדקה ומעשר וממילא כל הקרוב קודם כדכתיב את העני עמך ומי קרוב יותר מאביו אע"כ לומר אע"ג דבשארי עניים קרובים מצוה לחלק אבל באביו צריך ליתן לו את הכל והטעם נראה פשוט דהאיכא למ"ד נמי משל בן ונהי דלא קיי"ל כוותי' אלא משל אב מ"מ פשוט דלאו דוקא משל אב אלא שלא יהיה בו חסרון כיס לבן וכיון דהאי מעות צדקה אין בו חסרון כיס לבן כלל והוא ממון שאין לו תובעים ורק טובת הנאה להבן וממילא מחויב לתתו לאב משום מצות כיבוד וכן משמע מלשון רמ"א בש"ע סי' ר"מ סעי' ה' ע"ש ומלשונו משמע שכל מה שחייב ליתן לצדקה צריך לתתו לאביו וא"ש השתא דמייתי ליה ירושלמי מקרא דכיבוד וקשה כיון דאינו אלא מטעם צדקה מאי שייטי' דקר' דכיבוד הכא ולהנ"ל ניחא שיהי' צרי' ליתן לו כל מתנותיו:
ומה שהקשה בד"מ דמלשון שאין הבן צריך להחזיר על הפתחי' לא משמע כן דהרי אפי' אי אינו צריך להחזיר על הפתחי' נמי אינו מחוייב לתת צדקה כל כך לא ידעתי מנ"ל הא דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתן שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב לא תקנו והניחו על דין תורה שאם אינו צריך להחזיר על הפתחים כל שיש לו די חייו יתן הנשאר לאבותיו:
ומה שהקשה מ"ו הגאון בהפלאה בקידושי' על שיטות הסוברים דבאין לו לאב מחויב הבן מטע' כיבוד ממש א"כ קשה מכתובות מ"ט דאר"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם משמע הא לא כ' נכסיו אינם ניזונים מהם ותיפוק לי' מטעם כיבוד ניזונים יפה תי' ז"ל דנ"מ לענין ירידה לנכסיו דמתורת כיבוד נהי דכופי' עד שיאמר רוצה אני אבל אין יורדי' לנכסיו משא"כ מתקנת אושא ע"ש והוא פשוט ועוד נפקא מיני' דאם איכא בנים הרבה וכ' לאיזה מהם נכסיו אי ליכא תקנת אושא מחוייבים כולם לזונם בשותפות אבל השתא דאיכא תקנת אושא אותם שזכו בנכסים יזונו ואידך פטורים דה"ל כאלו אית לי' לאב דהרי אית לי' הני נכסים ופטורים הבנים לזונו משלהם ועוד נפקא מיני' לתקנות אושא בשייר לעצמו במתנתו מזונותיו כל ימיו ולא בעי למיעבד עבידתא להתפרנס ממעשי ידיו משא"כ בתורת כיבוד דוקא כי לית לי' לאב ולא מצי להתפרנס כלל ממעשי ידיו אבל כל זמן שיכול להתפרנס ממעשי ידיו לאו כל כמיני' להטיל עצמו על בניו ועוד נ"ל אי לית ליה מדילי' יכול ליטול מעשר עני מאחרים אם ירצה וירוויח הבן אבל הכא שיש לו נכסים ששייר לו בהם כח מזונות כל ימיו ה"ל כמי שיש לו מאתים זוז ואסור לו ליטול משל אחרים כל זה ברור מיהו לא קיי"ל כתקנת אושא:
ודעת מהרמ"ל בתשובה סי' קל"ו דרמב"ם מספקא לי' אי כיבוד משל בן או משל אב ע"כ פסק שב ואל תעשה שאין הבן מחויב לזונו משלו וכשזורק האב ארנקי של בן יהיה הבן שב ואל תעשה ולא ימחה ע"ש וזה נ"ל דוחק ויותר נ"ל תי' כ"מ דעד היכן כח כיבוד א"וא שיזרוק ארנקי היינו ממדות חסידות והא דלא משני ש"ס הכי נ"ל דהיינו דקאמר הש"ס כי הא דרב הונא קרע שיראים באפי רבה ברי' דהאי עובדא צ"ע מאי שייטא הכא לתי' הש"ס ועוד צע"ג ק' תוס' דאע"ג דמחל ליקרי' ה"ל כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה ומ"ש תוס' דהודיע לו קשה להלום אם הודיעהו קודם מעשה הריני רוצה לזרוק ארנקי ואם תכעוס אני מוחל הרי הודיעו ולא יכעוס ולא הועיל ר"ה כלום אך הענין כמ"ש הפוסקים דלאחר שזרק אסור להבן לכעוס כלל דמאי דהוה הוה אך קודם שזרק ליכא אלא מידות חסידות ור"ה רצה לנסות אי יהי' בו מדת חסידות שלא ימחה בו בתחל' וליכ' בזה לפני עור דא"נ ימחה בו אין כאן עברה אך הש"ס פריך דלמא אחר שקרע יכעוס ועבר אלפני עור ומשני אחר שקרע הודיעו מיד אני מוחל ליקרא דידי אם תכעוס ועיקר נסיונו של ר"ה הי' שלא ימחה בו בשעת קריעה והא דקא' כי הא דר"ה הוה תי' אחר אקו' הש"ס כמו אי נמי או הרמב"ם גרס א"נ כנלע"ד:
תבנא לדיננא דלמאי דקיי"ל דאם אין לו לבן מותר ליתן לאביו מעשרו א"כ ממילא חייב ליתן לו כל מעשר וצדקה שיש לו ליתן עד שיהיה לאב די מחסורו אשר יחסר לו ועיי' בדברי מהר"מ מר"ב שבש"ך סי' רמ"ט סק"ג שהגיה הש"ך מכ"ש לבניו ולפע"ד אותה ההגה' צ"ע מאי כ"שכ איכא דבאב איכא מ"ע דכיבוד ובזה הוא קודם לבניו אבל נ"ל להגיה דאפי' לאביו הי' מותר אם לא משום כבוד אביו אבל לבניו מותר ועיי' סי' רנ"א בש"ך סק"ה. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי פה ק"ק פ"ב יום ד' א"ח דפסח תקע"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.