שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קנד

החיים והשלום יחדיו יהיו תמים לראש צדיק ונשגב תלמידי הותיק ניהו הרב המא"הג המפורסם ערוגת הבשם כש"ת מוה' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א ה' עליו יחי':

נועם מכתבו הגיעני על נכון ונתעכב על הדרך הרבה מפני קלקולי דרכים ועיקולי ופשורי והנה נפשו היפה אותה לדעת דעתי הקלושה אודת אשה שיש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה רגילה פעמים רבות לראות דם המשונה מדם ראייתה שבימי וסתה עם הרגשה באברי' שקורין (קרעמפפונג) בלבה ובזרועותי' ובשיפולי מעי' ושפטו הרופאים מאז שבא לה מגילדנ"י אדי"ר שנסתמ' שבילי' ולקחה דרך לעצמה באותו מקום ועסקה ברפואות והחזירה שביל גילד"ני אד"ר למקומה הראוי' ומאז פסקו ראיות דמים הנ"ל ונתבטלו כל הרגשות ההמה הנ"ל ואח"כ כשפסקה האשה מלעסוק ברפואו' ההמה נסתמה שבילי גילדנ"י אד"ר ממקומו הראוי' וחזרו ראי' דם והרגשות גופה לאיתנה הראשון ולא יכלה לטהר עצמה עוד זאת אומרת שבמשמוש ידיה בצדדים מרגשת מקום א' גבוה משארי מקומות ובפגעה בו קצת בדוחק מוציא דם לעולם וארי נעשה שואל מה משפט האשה לטהרה לבעלה:

לפי הנראה אין האשה מרגשת ויודעת שהדם יוצא מהמקור וא"כ חזרנו על כל צדדי קולא ומצאנו שהאשה טהורה לפע"ד שהרי יש לה וסת קבוע והיא רואה שלא בשעת וסתה ויש לה מכה שיודעת בודאי שמוציאה דם אע"פי שאינה יודעת שדם זו עתה שותת ויורד מהמכה מ"מ תולה בהמכה וכל זה פשוט ומבואר ואינו מקבל אריך אך שעומד לפני מעלתו מה שהיא מרגשת (קרעמפפונג) באיברי' דה"ל כעין קביעות וסת הגוף בתוך וסת הימים ובשעת וסתה לא תלינן במכה אי משום הא לא ארי' ואינו דומה לוסת בימים ידועים שהימים גורמים לזילת דם הנדות וגם בשכבר הי' קבועים קודם המכה. משא"כ וסת הגוף שהדם גורם שינוי בגוף וגם לא הי' לה מעולם ומלפנים כזאת א"כ מאן לימא לן שדם המקור גורם זה דלמא דם המכה גורם זה הוסת כאשר אבאר לקמן אי"ה:

עוד הרי הרשב"א מתיר אפי' בשעת וסתה כשידוע שמכתה מוציאה דם אלא שהתוס' חולקים וס"ל דבשעת וסתה טמאה מיהת משום וכי לעולם לא תטמא ולהש"ך גם הרשב"א מודה להתוס' יע"ש סי' קפ"ז סקכ"ד וכבר בארתי בארוכה בתשובו' אחרות כוונת התוס' במ"ש וכי לעולם לא תטמא וק' אם מן הדין טהורה מה בכך שלעולם לא תטמא וכי אחריות נדות עלינו וכה"ג במשנה ב' פ"ב דזבים והענין הוא כך נהי דאשה זו בחזקת טהרה עומדת מ"מ הרי רוב נשים רואות דם עכ"פ ואיך נאמר שאשה זו פסקה מלראות דם נדות כלל הלא רוב נשים רואות והיא גם היא ברוב שנותי' שעברו היתה מרוב הנשים שראו והרי קבעה לה וסת ואיך נאמר עתה יבש המעין לגמרי אשר על כן ע"כ לקבוע לה יום שבו תראה דם נדה ושוב בשארי ימים נתלה במכה ואיזה יום יבחר הלא יום הוסת אע"ג דוסתות לאו דאוריי' לאוקמי' בחזקת טומאה אבל מ"מ יועיל שנתלה בו ראיית דם הרגיל ושוב נתלה שארי ימים במכה:

נמצא לפ"ז באשה שיש לה וסת בתוך וסת ויש לה מכה באותו מקום שמוציאה דם נהי כשהי' לה ב' הוסתות קודם למכה לא נוכל לומר שנתלה ראייתה באחת הוסתות ותאמר על אידך דם מכה הוא דמאי חזית אבל אם נולד א' אחר המכה אפשר שלא תחוש לו כלל דחששות הוסתות לאו דאוריי' ודם המכה ברור ולא שייך לעולם לא תטמא ולא תהי' מרוב הנשים שהרי תטמא בוסתה הקבוע מאז ואדרבה רוב הנשים אין להן ב' וסתות אלא דלמעשה עדיין צ"ע בזה דהרי רוב המכות אין להם ימים ידועים לזיבת הדם וא"כ הענין מורה שהוא דם נדה משא"כ בוסתות הגוף אם אפשר שע"י המכה יבואו שינוי' בגוף כאלו או אפשר בהיפך שע"י כאב (הקרעמפפונג) גורם זיבת דם המכה וזה קרוב לאמת ומנוסה א"כ נוכל לתלות בזה:

נוסף לזה נעיי' במ"ש הרופאים כי בא (מגילדני אדר) הנה כבר הי' נ"ל מאז כי ראש הרופאים וגדול המורים העיד ע"ז כי כן הוא והיינו הרמב"ם ז"ל שכ' ברואה במ"ר שהוא ממכה שבחלחולת או בכליות ויפלא לכאורה כי החלחולת הוא המעי שהרעי יוצא ממנו כמבואר פא"ט ניקב החלחולת וירכי' מעמידים אותו ולא מצינו חלחולת אצל מ"ר ע"כ חשבתי למשפט דהיינו (גילדנ"י אד"ר) וכאשר העיד רדב"ז בח"א סי' שט"ו שיש מורסת בפי טבעת שנפתחות ומהם יתהוה הדם והליחה הסרוחה (וזו היא התשובה שרמז עלי' מג"א סי' ע"ו סק"ח ונדפס בטעות מ"ש מג"א אין לו תקנה צריך להגיה אינו צריך תקנה יע"ש) וכשנסתם השביל ההוא יוצא הדם ההוא עם מ"ר או במקום אחר וא"כ בלי ספק שמתהווים כעין אבעבועות במקום ההוא והיינו מקום גבוה שמרגשת האשה אשר בפגעה בו מוציא דם הוא המורסא שבמקום שהי' בפי הטבעת ובחלחולת נתהוו עתה בשפתי הרחם נמצא שדם (גילדנ"י אד"ר) ודם מכה הנ"ל הכל א' וא"כ אין תימה אם מרגשת באברים בשעת זילת הדם ההוא כי ידוע שכך הוא דרכה של (גילדנ"י אד"ר) לגרום כיוצא בזה:

ותיתי לי כי אחר שקיימתי מסברא קראתי לרופא ישראל מומחה ונשאתי ונתתי עמו בענין ואמר לי ממש דברים כהווייתן ושמחתי מאוד והנה כיון שעכ"פ אפשר שכך הוא ויש לה מכה שמוציאה דם שמן הדין תוכל לתלות בה שלא בשעת וסתה ואין עומד לנגדינו אלא מאין יבואו הכאבים באיברים בשעת מציאת הדם ואפשר שיש לתלות בכנ"ל נתלה בזה:

ומכ"ש שהרופאים שעסקו ברפואות זו האשה שפטו כן והועילו רפואותיהם להחזיר שביל המכה למקומה הראוי' לה ונאמין להם ממ"ש בתשו' מיי' להלכה אי' ביאה סי' ג' דאם עשו לה רפואות ועי"ז פסק דם וסתה וראי' יכולה לסמוך ולשמש עם בעלה אעפ"י שראתה דם מ"ת כמה פעמים ונ"ל דבהאי גווני אפי' ס' התרומה סי' ק"ו דמחמיר בהאמנת הרופא מ"מ בכה"ג מודה כיון שראינו שהועיל וכן משמע מלשון ש"ע סי' קפ"ז ס"ח דכ"ע מודים בהא וה"נ דכוותה ויע"ש בש"ך בשם הב"ח דאפילו אשה אחרת יכולה לסמוך על רופא שריפא אשה זו וא"כ ק"ו הכא שהרי איכא גופא דלא מקבל סמא ואפ"ה סומך הב"ח על הרופא בגוף אחר מכ"ש באשה זו וגוף זה בעצמו ונימא כי היכי דאשתקד הי' ע"י מכה שהרי כשהחזירו השביל למקומו הראוי' פסק הדם מלפניו ה"נ דם דהשתא מאותו מכה היא ואם תעסוק ברפואות יוחזר למקומו הראוי ואע"ג לסמוך ע"ז למעשה יש להשיב דלמא אשתקד נמי דם נדות הוה ופסק ע"י רפואות ועכשיו חזר דם נדות למקומה ומה שראתה אז דם מכה בטחורי' מקרה הי' לה ולא אותו הדם שפסק מלפניו וא"כ אין לסמוך על זה לחודא להתיר מ"מ בלא"ה יש לנו צדדים להתיר וחזי לאצטרופי אשר לפע"ד אם המכה זו איננה במקור ואינה מרגשת שהדם יוצא מהמקור אזי יש לטהר האשה שלא בשעת וסתה ועפ"י תנאים שאכתוב בסוף התשובה אי"ה:

אמנם אי יודעת שמכה הזאת היא במקור עצמו והואיל ותלינן שהמכה היא בעצמה מכת (גילדנ"י אד"ר) יש לדון. ואומר דבאמת נ"ל דכל מעין שאינו ממדוה נדתה טהור הוא אפי' יוצא דרך המקור וראי' ברורה לזה מדברי לוי נדה ל"ה ע"ב שאמר שתי מעיינות הם וע"כ היינו טעמי' משום דלית לי' גזירת הכתוב בלי טעם שנאמר התורה טמאתו והתורה טהרתו ע"כ אמר שזה המעין הוא מעין אחר טהור וע"כ אותו המעין יוצא מהמקור דאל"ה פשיטא שהוא טהור אפי' יהי' דם נדה כל שיוצא בלי הרגשה ועיקר הרגשה הוא פתיחת פ"המ וע"כ מיירי קרא בשהרגשה פפ"המ ואפ"ה טהור הואיל והמעין טהור ואס"ד בעלמא מעיין טהור היוצא דרך מקור טמא הוא והכא התורה טהרתו א"כ מה הי' לו ללוי לחלוק על רב ותו כבר הרגיש מעלתו אהש"ס התם מאי קאמר א"ב בשופעת מתוך מ' לאחר מ' דלרב טמא וללוי טהור הא ללוי נמי טמא וכן כולהו קושייתא דהש"ס וסייעתא דמייתי ש"ס ללוי מבריי' דושווין א"א להולמם אם נאמר דללוי גזירת הכתוב הוא אע"כ דכל מעין טהור אעפ"י שיוצא דרך המקור טהור הוא ולא טימא התורה אלא דם המדוה והא דאמרי' בפ' כל היד מנ"ל דאיכא דמים טהורי' באשה ומייתי לי' מקרא משמע דאל"ה הי' כל היוצא ממקור טמא היינו הכל כשבא ממדוה נדתה או מספק מדוה אעפ"י שנעכר ונעשה לבן וירוק הוה מטמאים לי' אי לאו קרא אבל מה שאינו בא מאותו המעין טהור אפי' אדום וכן נמי מה דאמרי' פ' בנות כותים דם נדה וזבה מטמא אפי' באונס דמייתי מעלתו היינו נמי הכל ממעיין הנדה שאפי' לא הגיע עת נדתה ויצא הדם באונס ע"י קפיצה וכדומה מ"מ טמאה זולת יולדת בזוב אבל הכל ממעיין א' וכמ"ש רמב"ם להדי' רפ"ו מאי' ביאה אבל מעין טהור הרי הוא בטהרתו:

וכן מוכח ממ"ש תוס' בנדה ל"ו ריש ע"ב כשהקשו ללוי דב' מעיינות הם אמאי אין ימי טוהר לגיורת וליוצא דופן ותי' בתי' השני דאע"ג דב' מעיינות הם יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא שהתור' טיהרתו עכ"ל ומדדקדקו לומר יש לטמא הד"ם משמע דפשיטא להו שהאשה טהורה בלי ספק אפי' בגיורת ויוצא דופן אלא שהדם טמא דקאתי דרך מקור ולא גרע מדם מכה דהדם טמא משום דמקור מקומו טמא כמבואר בדוכתי טובא ועיי' נדה ט"ו ע"א בתוס' ד"ה במקור וכו' והכא ביולדת גז"ה הוא שיהי' הדם טהור דכתב דמ"י טהרה ובגיורת ויוצא דופן טמא אבל לבעלה טהורה לעולם וכן הבין בחי' הר"ן שהקשה אהתוס' מהא דפריך הש"ס ללוי ממטמא לח ויבש ע"ש ולא הוקשה לו מהא דשרי' ללוי שופעת מתוך מ' לאחר מ' וכן מכל ק' הש"ס אע"כ התס לענין טהרת האשה והוי מעין טהור ממש ולא הוקשה להר"ן רק ממאי דפריך מב"ה דמטמא לח ויבש והיינו טומאת הדס ולהתוס' דהדם טמא מדינא רק גזירת הכתוב ביולדת א"כ נימא שפיר דביומי וטבילה תלי' כמו לרב ומ"מ י"ל דלהתוס' לק"מ ק' הר"ן דהא דדם נדה מטמא לח ויבש מפקי לי' ר"פ דם הנד' מהדוה בנדתה שיהי' מדוה כמותה וכתיב יהי' שיהי' בהווייתו בין לח ובין יבש וא"כ כל זה בדם מדוה אבל דם ממעין טהור שאיננו מדוה ואינו גורם טומאה לאשה נהי שטמא מכח המקור מ"מ לא נפיק מהאי קרא ודיו לטמא לח ולא יבש ככל הטומאות שבתורה ושפיר פריך ללוי מב"ה דמטמא לח ויבש נמצינו למדין דאין האשה טמאה אלא מדם מדוה היוצא דרך המקור ולא ממעין אחר:

אלא שיש לדון בשנדקדק בלשון הש"ס הנ"ל דלוי אמר ב' מעינות הם נסתם הטמא ונפתח הטהור נסתם הטהור ונפתח הטמא מה הי' לו לומר ולהאריך בכך דאפי' לא יהי' נסתם הטמא אלא יהי' דרכו ככל הימים מ"מ כיון שברור לנו שנפתח לה מעין טהור א"כ לא גרע ממכה שבאותו מקום ויודעת שמכתה מוציאה דם טהור ותולה במכתה ובשעת וסתה נמי לא מטמאי' אלא משום וכי לעולם לא תטמא ומפקי' לה מרובא דעלמא אבל הכא הרי תטמא אחרי ימי טהרה א"כ אפי' הגיע וסתה בימי טהרה וגם מת בנה וגמלתו לר"מ מ"מ לא תחוש לוסתה כלל אפי' אי וסתות דאוריי' לדעתי וא"כ לאיזה צורך האריך בזה אבל האמת יורה דרכו כי דקדקו חז"ל בלשונם באמרם מעין א' הוא או ב' מעיינות הם ולא אמרו וריד א' הוא או ב' ורידים או צינורות ואמרו בלשון מעין אלא רמזו לנו הענין כאשר הוא באמת כי הרחם הוא כלו עשוי מוורידי' ועורקי' קטנים והמה מתמלאים דם תמיד המתקבץ מחלל הגוף מטבע המוליד דם נדות האשה ואין העורקי' מעין לדם אלא צינורו' הם והסבה הגורמת והמושכת הדם ההוא ממקורו מן הגוף ועושהו דם נדות בנשים הוא הנקרא מעין והעורקי' המה הצינורות והרחם הוא כלי הצינורות ההמה ומש"ה דם מכה שברחם עצמו טהור שהוא מתקבץ מלקותא שבבשר הרחם עצמו ואינו בא דרך הצינורות האלו וכן מבואר בלשון מהר"י רופא שבשאלת מהר"ם לובלין סי' קי"א אשר זה לשונו דלא אסרה תורה אלא מקור דמים ומקור דמים הוא המקורות שברחם שהם נפתחי' והדם הזה מהם ולא מהרחם עצמו כי הוא מקוה לדם ולא מקור עכ"ד וכבר הי' נגד עיני מעלתו והנה כי כן כשאמרו מעין טהור אין הכוונה שיפתח וריד אחר כלל אלא מעין אחר וסיבה אחרת בכלל הגוף שממנה מתמלאים הצינורות האלו בעצמם דם באותן הימים שהם ימי טוהר ולכן אמרו ב' מעיינות ולא ב' צינורות או ורידים דאלו כן כבר הי' מתברר הדבר ע"י הניתוח וכעובדא דקלפטרא בנדה ל' ע"ב אבל הואיל שהם מעינות לא ורידים וצינורות א"א שיתברר הדבר לעולם:

הנה כי כן מיושב קושיתנו הנ"ל דאי לאו דהעיד לוי שנסתם הטמא לגמרי הי' ראוי' לטמאות האשה מפני שדם המעין הטהור לוקח דרכו דרך הצינורות שבמקור המלאי' תמיד דם נדות וא"א שלא יביא עמו מתערובו' הדם ההוא ותהי' טמאה שהרי באונס נמי טמאה משו"ה העיד שהטמא נסתם לגמרי ר"ל שהסבה הגורמת דם נדה נחה שבתה מפעולותי' בימים ההם והנהר נחרב ויבש המעין ואל"ה הי' טמאה עכ"פ ול"ד למכה שבאותו מקום שאין דם המכה יוצא ובא לו דרך עורקי' ההמה כלל משא"כ מעין מי נפתח המתאסף מהגוף אל תוך המקור אין לו וריד אחר אלא אלו והמה מלאי' מדם טמא לולי שנסת' הטמא:

ומזה הטעם בעצמו הוצרך לומר נמי נסתם הטהור נפתח הטמא דאל"ה ה"א בשעברו ימי טהרה נפתח הטמא מאליו אפי' עדיין שופעת מתוך מ' לאחר מ' ולא נסתם הטהור עדיין מ"מ גם הטמא נפתח והי' טמאה אפי' בשופעת מפני התערובות כי דמים בדמים נגעו דל"ד ליודעת שמכתה מוציאה דם כנ"ל משו"ה העיד כל זמן שלא נסתם הטהור לא נפתח הטמא:

והיוצא לנידון שלפנינו אם המכה הזו היא במקור עצמה הורע כחה משארי מכות כיון שקרוב לברור ואמת שהוא מורסא גילדנ"י אד"ר והוא מעין המתקבץ מהגוף מחצוני המקור ונכנס לתוכו אם לא נתברר באמת שנכנס בוריד ידוע לעצמו (והוא לדעתי דבר שא"א להתברר) מסתמא נכנס ע"י ורידי הנדות ויוביל עמו דם טמא והאשה טמאה בכל ענין אבל לפי עניית דעתי הואיל שכתב שהאשה הרגשה במשמוש היד המורסא ההיא על כן אי אפשר שתהיה בהמקור כי לא תגיע שם יד האשה בשום אופן בעולם יעיי' לשון הרמב"ם פ"ה מא"ב ה"ג וק"ל וא"כ הדרן להנ"ל לע"ד יש לטהר האשה הנ"ל ומהיות טוב תוכל לבדוק עצמה כך שתעשה כיס ארוך כאצבע מפשתן לבן ונקי ותמלאהו מוכין רכים ובשע' שתתחיל להרגיש כאב (הקרעמפונג) תכניסהו בנחת ובדרך ישר עד שיעבור מורסא שמרגשת ותזהר שלא יגיע הכיס בראשו אל המורסא ויהיה כך תחוב בגופה שעה או שתים ותוציאהו בנחת וכשתמצא דם על צד הכיס מקום שנגע במורסא ולא בעליונו של כיס הרי מה שבקשנו ואין בדיקה זו קשה כבדיקת מהרי"ל ומהרי"ו שבסי' קצ"א וכעין בדיקה זו הוזכרה בס' אמונת שמואל על מלתא אחריתי ואין הפסד בבדיקה זו כי אם נמי תמצא על עליונו של הכיס לא נאמר שהוברר שהדם בא מהמקור כי אולי לא הית' בקיאה בהטיה ונתלכלך בכניסתו או ביציאתו שהרי מפני זה הצריכו חז"ל להכניס מכחול לתוך השפופרת שיהי' עובי השפופרת מפסיק בין הצדדים לראש המכחול דאל"ה יתלכלך מצדדים ואם כה תעשה האשה הרי התירה ברור ואם לא תרצה לשמוע גם לזה כאשר רמז מעלתו לא יסמוך על ההתירים שכתבתי לעיל אם לא בצירוף עיונא רבא דמעלתו עם עוד א' מופלא בהוראה ואז הנני דלמטי לי שיבי מכשורי וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות: פ"ב יום עש"ק ז' שבט תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: