שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קנג

שלומים רבים כטל וכרביבים לידידי הרב הגאון המופלג ומפורסם כערוגת הבשם כקש"ת מהו' קאפיל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ווערבויא יע"א:

נועם מכתבו הגיעני בזמנו באותה שעה שהיתה זוגתי הרבנית זצ"ל גוססת ולא יכולתי לעיין בו ואחר מיתתה ועבור ימי האבל השתרגו עלי טרדות רבות כי אם אין עזרתי בי ותושי' נדחה ממני וביותר כי אקרו"ט החילו לבנות ביתי ביתר שאת ועוז ועי"ז אני מטולטל ברחוק מקום ואין לי שום ספר לעיין בו ובאמת כבר התחלתי לעסוק בתשובתו דמכ"ת ונטרדתי ופסקתי באמצע הפרק ונתייאשתי כעת מלעיין בו כלל אך שבוע זו עוררני בלוחות שניות על שאלה זו ה"ה י"נ הגאון דק"ק ע"ח אמרתי לעיין בו קצת ולהשיב כיד ה' הטובה והוא יעזרני ע"ד כבוד שמו הגדול שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה:

שאלה אשה שהי' לה וסת קבוע ששמשה אחר לידתה ג"פ רצופים שלא בשעת וסתה שהי' לה מאז והרגישה כאב וצער גדול בשעח תשמיש עד כי ממש א"א לה לסבול התשמיש וכל פעם באמצע התשמיש מרגשת זיבת דבר לח ובודקת עצמה מיד ומוצאת דם והרופא מומחה עכו"ם אומר שנשאר לה מכה מחבלי לידה ואמה של האשה בדקה בחדרי בטנה במשמוש ידים ואומרת שמוצאת שם חבורות ופצעים ונסתפק מעלתו מה יהי' דינה של אשה זו וצלל במים אדירים באריכות נפלא ואני אענה חלקי כיד ה' הטובה:

תשובה הרמ"א סי' קפ"ז פשיטא לי' באשה שיש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה תולי' במכה אף ע"פי שאין יודעים אם מכתה מוציא' דם והעלה הש"כ נהי דשבעה נקיים צריכה מ"מ להתירה לבעלה דהוה רק אי' דרבנן סמכינן אצירוף דעת המרדכי דמתיר לעולם בין וסת לוסת עם צירוף דעת רשב"א דס"ל תולים לעולם במכה אפי' אין יודעים אם מוציאה דם ויבואר לקמן אי"ה וא"כ הכא מותרת לבעלה לכאורה בלי שום בדיקה ואפשר דהכא כ"ע מודים להמרדכי דע"כ לא פליגי אלא באשה דעלמא דיש לה וסת ובין וסת לוסת אינה מסולקת בדמים כ"כ שנסמוך ע"ז אבל הכא בנדון דידן משמע לי מלשון השאלה שכ' שש"משה של"א בשע"ת ו"סת ש"הי' ל"ה קו"דם לי"דה, משמע עתה אין כאן וסת כלל והיינו משום שהיא מינקת ומסולקת בדמים והוא רובא דעלמא דאין דרך מינקת לראות דם נדה והיא מארבעה נשים דדיין שעתן וא"כ מה"ת לומר נמי דאשה מינקת הלזו משונה ומרובה בדמים כ"כ דאפי' בלא שעת וסתה תראה וגם בשעת תשמיש דאין דרך רוב נשים לראות מחמת תשמיש ואפשר בכה"ג כל הפוסקים מודים להמרדכי:

והנה לפי מה שהתנה הרמ"א לצרף גם דעת רשב"א שיהי' לה מכה אע"פי שאינה יודעת שמוציאה דם אבל עכ"פ בעי' שתהי' לה מכה והסכימו כל האחרונים דכאב אינה כמכה דמכה ממש בעי' וכן הסכים בח"ץ ובסדרי טהרה ודוקא בכתמים דרבנן תלינן בכאב ודעתם משום דכתמים דמעיקרא איכא ספיקא דהרי לא ארגשה מה תאמר שמא ארגשה ולאו אדעתה ה"נ נימא שמא עברה בשוק של מטבחיי' ולאו אדעתה נמצא מעיקרא לא אחמרו רבנן אלא מספיקא ועמ"ש ט"ז ר"סי ק"ץ ועיין מנחת יעקב שם משו"ה מקלינן בכאב אבל הכא אע"ג דהוה נמי דרבנן כמ"ש הראשונים מ"מ חמיר טפי מכתמים ועוד יתבאר לקמן אי"ה משו"ה הסכימו דכאב אינה כמכה וע"כ לא כ' רמ"א ס"סי ג' דבהרגשת כאב וצער בשעת תשמיש להקל אלא להתירה בבדיקה לבעל הראשון אבל בלא בדיקה לא שמענו וא"כ הכא במה שמרגשת צער גדול בשעת תשמיש ליכא למסמך לכאורה:

גם מה שאומר הרופא אינו יהודי שיש לה מכה אין לסמוך מתרי טעמי חדא ע"כ לא פליגי ס' התרומה והרי"צבא שבתשו' מיי' אלא ברופא יהודי אבל ברופא עכו"ם כתב הרי"צבא להדי' דאין לסמוך אשר פיהם וכו' וצ"ל דלענין חלול שבת וי"הכ סמכי' משום דעכ"פ דבריו עושים לנו ספיקא וה"ל ספק פ"נ ודוחה שבת וי"הכ אבל הכא מעיקרא נמי מספקי' ומחמרי' א"כ דבריו אינם מעלי' ולא מורידי' ועוד ע"כ לא פליגי אלא באומר נתרפאית זו ע"י רפואות ואתמחי הרופא שריפא כבר ג' נשים מאותו החולי דס"ל להרי"צבא דנוכל לסמוך שגם עתה ריפא כדסמכי' לענין קמיעא בהוצאת שבת וכדמיי' מירושלמי ואפשר התרומה ס"ל דאין לסמוך על שריפא ג"פ בסם שלו דהא אמרי' ס"פ המפלת איכא גופא דלא מקבל סמא ולא דמי לקמיעא אע"ג דאיכא נמי מזלא דלא מקבל כתבא כדאי' בפ' במה אשה מ"מ כיון שנראה בעינינו דאתמחי ה"ל כתכשיט לחולה אפי' אם לא יועיל בברור מ"מ ה"ל כתכשיט כיון שמצפה להתרפאות עי"ז וליכא משוי אבל להתיר תשמיש ע"י המחאה זו ס"ל להתרומה שאין לסמוך להקל והרי"צבא ס"ל כיון דאתמחי גברא וסמא לדבר זה שפיר סמכי' וכל זה התם שאנו רואים שריפא ג' אנשים ואתמחי לדבר זה אבל לומר אשה זו יש לה מכה מנין יודע זה וכי עיניו ולבו שם היו ואין לסמוך על המחאתו ושכלו ואינו דומה להא דר"פ המפלת שהעלו מטבעין ליבנה דשם לא דנו הרופאי' על אשה ידועה ולא על שכלם ובינתם כי קבלה בידם שקרטין הללו אינם אלא ממכה במקור ובכל זאת אמרו תטיל למים ועיין מה שנתקשה הרא"ש בתשובה להרשב"א ואין כאן מקום להאריך מ"מ נראה דדברי הרופאים בזה לא מעלה ולא מוריד:

ועוד שהרי אין הרופא אומר אלא שיש לה מכה אבל אינו אומר שיש מכה שדרכו להוציא דם בעלמא דאפי' להרשב"א דלא בעי' שתהי' יודעת שמכתה מוציא' דם היינו שמכה זו מוציא' דם באשה זו אבל צריכה שתדע שזה הוא מכה שדרכה להוציא דם בכיוצא בזה בעלמא וכן מבואר מלשונו סוף שער ד' ומביאו ב"י מסתברא אפי' אינה מרגשת שדם שותת ויורד וכו' אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם וכו' וכוונתו במ"ש מכ"ה שש"ם י"ש ד"ם היינו משום דיש מכה שאין בה דם כלל ואין דרכה להוציא דם בשום מקום וצריכה שתדע שיש לה מכה שיש בה דם כגון פצע וחבורה או בועה מלאה לה דם אע"ג דאפשר דמ"מ אינה מוציאה דם מ"מ כיון שיש שם דם תלינן משם יצא הדם והטעם לזה נ"ל מסברא כי אין אנו מכניסים בספק אלא אם שני הצדדים שקולים והנה במקור יש דם בודאי תמיד אלא שאין דרכו להוציאו שלא בשעת וסת אבל מ"מ ידעי' בודאי שיש בו דם והמכה לא ידעי' אם יש בה דם כלל ואינו נכנס לגדר הספק כלל לכן הצריך הרשב"א שעכ"פ צריכה שתדע בודאי שזהו מכה שיש בה דם עכ"פ ואעפ"י שאין אנו יודעים אם מוציאה דם הרי הוא שקול עם דם מקור ושרי' מספיקא להרשב"א משום דמוקמי' בחזקת טהרה ולרמ"א סמכי' עכ"פ להתיר' לבעלה משום דהוה ספיקא דרבנן וא"כ הכא שאין הרופא יכול להעיד אם זו היא מכה שדרכה להוציא דם אין בדבריו כלום ועיי' ש"כ סקכ"ד מחמיר יותר בכוונת רשב"א ומה שנלע"ד כתבתי:

אבל מה שאמרה האם שמשמשה בידים ומצאה בצדדי' חבורות ופצעים נ"ל דיש לסמוך על זה דע"א נאמן להתיר היכא דלא אתחזק אי' ומכ"ש באשה שיש לה חזקת טהרה ורוב נשים אין רואות מחמת תשמיש ונ"ל אפי' להתברר אינו צריך לשאול לנשים אחרות דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומ"ש הרב השואל דוספרה לה כתי' על האשה עצמה דוקא דבריו תמוהי' לכאורה שהרי הא דקיי"ל ע"א נאמן באי' נפקא לן מוספרה לה כמ"ש תוס' ריש גיטין האמת בחי' רמב"ן מצאתי מי שרוצה לומר דהתם שאני דמתוך שהאשה נאמנת על עצמה לשמש מהימנת נמי על בעלה ואין ללמוד מזה לע"א נאמן באי' דעלמא ואין הספר עתה בידי לעיין בו מ"מ הדבר ידוע שדיעה זאת דחוי' היא ופשיטא דע"א נאמן להתיר לברר ספיקא ומכ"ש הכא שגם הרופא עכ"פ אמר כן ודרך נשים להיות לה פצעי' אחר הלידה כמבואר מלשון רמ"א סעיף יו"ד ויש לבעל דין לחלוק ולומר אדרבה כיון דאיכא כל הני צדדי' דרגילות הנשים להיות להם פצעים וחבורו' אחר הלידה וגם הרופא אמר כן א"כ אין לסמוך על עדות האם דמורי' היתרא וכמבואר ברמ"א ס"סי קכ"ז דכל שיש בו ספיקא או צדדים להקל אין לסמוך אעדות נשים מ"מ נ"ל דהכא איכא בלא"ה סברות להקל כיון שהוא שלא בשעת וסתה ובימי מניקתה שהדם נעכר ונעשה חלב א"כ באותו העת אין המקור מוחזק בדם טפי מהמכה וכיון שעכ"פ מרגשת כאב ועכ"פ קצת הוראה איכא בכאב שיש כאן מכה שהרי סומך עלה רמ"א לבדוק אצל בעל הראשון ש"מ כי עכ"פ לא דבר ריק הוא א"כ לא גרע כאב בימי מניקה ממקור וה"ל ספק שקול ולקולא:

אך בתחלה נדון על גוף הדבר ואומר בודאי מה שהחליטו הראשונים ז"ל דרואה מחמת תשמיש ליכא אלא אי' דרבנן הוא ברור לא מיבעי' למ"ד עונה סמוך לוסתה הוא דרבנן אלא אפי' אי בעלמ' דאוריי' הוא משום שמא תראה חיישי' מ"מ בוסת שע"י מעשה תשמיש גרע טפי וה"ל כוסת דאכלה שום וראתה שהרי התוס' כ' מטעם זה רבי מודה דבעי' תלתא זימני משום דדמי לאכלה שום וראתה ונראה גם רש"י לא יחלוק ומ"ש רש"י דאתי' כרשב"ג רש"י במתק לשונו נשמר וכ' בכל הני גרסי' שלישי' וראתה וכ"כ רשב"א בת"הא ומה רצה בזה ומה"ת לא נגרוס כן בכל הני כיון דבעי' תלתא זימני לחזק' והנלע"ד דרש"י ס"ל כשיטת הראב"ד דביאה ראשונה אינה מן המנין והטעם משום שלא בדקה עצמה מקודם חיישי' שמא הי' דם זה מקודם תשמיש ועש"ך סי' קפ"ו וצריכים להבין נהי דפעם הראשון היתה ככל הנשים ושמשה בלא בדיקה לפני תשמיש מ"מ כשנישאי' לשני הי' לנו להחמיר שלא תשמש בלא בדיקה ויהי' ראי' ראשונה מן המנין וכן בבעל שלישי ומ"ט גרסי' שלישי' בכולהו ולא הי' לנו להתיר אלא ב"פ אחר תשמיש הראשון וצ"ל אשה זו בחזקת התירה וטהרה עומדת ככל הנשים ולעולם תלינן באצבע של הראשון וכן של השני כל שלא תתחזק ג"פ ומש"ה מותרת לשמש בלא בדיקה לפני תשמיש וכל שלא תראה ג"פ בלא ראי' ראשונה לא תתחזק לרואה מ"ת כצ"ל סברת הראב"ד וסיעתו והוה ס"ל לרש"י תינח לרשב"ג דגם בעלמא לא אתחזק עד תלתא זימנא נמצא בשני בעלים הראשונים לא יצאה האשה מחזקת רוב נשים כלל ומותרת לשלישי בלא בדיקה לפני תשמיש ככל הנשים לבעליהם משא"כ לרבי נהי דהכא מודה הואיל והוא וסת גרוע דלא אתחזק לרואה מ"ת כיון שראתה ע"י ב' אצבעו' נהי דלא אתחזקה לרואה מ"ת אבל מ"מ גם חזקת טהרה והתירה שלה אתרע כבר שהרי בעלמא כה"ג אפי' חזקה הוה ואין סברא לומר דלא מיחשב הכא כלל לריעותא וא"כ כיון דאתרע חזקתה א"כ בבעל שלישי לא תשמש בלא בדיקה לפני תשמיש וכיון שע"כ בדקה לפני תשמיש א"כ ראי' הראשונה מן המנין ואין לשמש אח"כ אלא ב"פ ואנן גרסי' שלשה פעמי' בכל השלשה אצבעו' ומזה הוכיח רש"י דלא אתי' כרבי אבל לעולם יודה רש"י דאינו אלא וסת גרוע דרבנן כמו אכלה שום וראתה:

אלא שהגאון מהו' דוד אבד"קק ע"ח עוררני על דברת החלקת מחוקק סי' קי"ט שכ' דשבוי' דרבנן משא"כ סוטה ורואה מ"ת דאוריי' הרי קמן דס"ל שהוא דאוריי' ואם נאמר דנפיק מיני' אי' דאוריי' אם תראה א"כ בשבוי' נמי אם קמי שמי' גלי' שנבעלה לשבוי ה"ל אי' דאוריי' וצ"ע לכאורה והנלע"ד דודאי היכי דלא מצאה אלא בעד שלו או אפי' בשלה אותיום אע"ג דברור לנו שהי' כבר בשעת תשמיש ונעשה אי' דאוריי' מ"מ כיון דהך וסת לאו דאוריי' והי' הכניסה ברשות ובהיתר וגם בשעת פרישה לא ידע מאומה אפי' פי' באבר חי לאו מידי עביד דדינא הכי שאינו צריך לחוש שמא תראה וא"כ אי נמצא אח"כ אפי' אותיום הוי הכל באונס ורחמנא פטרי' ורק דרבנן חששו ולכן יש להקל אך בנידון דידן שהוחזקה האשה להרגיש באמצע תשמיש זיבת דבר לח ונהי דהכניסה הית' בהיתר מ"הת מ"מ הפרישה היא בכל פעם באי' כרת דלאו בכל פעם יעצור חיל לעמוד עצמו מדישה ולפרוש באבר מת ונ"ל דמשו"ה כ' רש"י בשמעתין שמכניס עצמו לספק כרת דהיינו אם תאמר נטמאחי בשעת תשמיש ומשו"ה חמירא לי' להח"מ מאי' שבוי' שלעולם משמש בהיתר ואם מחר יבואו עדים שנטמאת יוציאנה ומה שהית' עמו עד עכשיו הי' בהיתר כיון דדינא הוא שאין צריך לחוש ולא שכיחא שיבואו עדים בשעת תשמיש ממש באופן שיגמור תשמישו באיסור משא"כ ברואה מ"ת שכיחא טובא שיודע לו בשעת תשמיש ויהי' תחלתו בהיתר וסופו באי' כרת וא"כ בנידון דידן שוסתה כך שמרגשת לעולם בשעת תשמיש ומכניס עצמו בתחלה בספק אי' כרת אין להקל:

ואע"ג דבתשובה אחרת בררתי שהעיקר דזיבת דבר לח לא הוה הרגשה וכדעת מורי זקני הגאון מהרשש"ך בתשו' שב יעקב וראי' ברורה שלו מר"פ בנות כותים בשקלא וטרי' דהרגשת מ"ר הוא ואי ס"ד דבר לח הוה הרגשה אין לך דבר לח יותר ממ"ר ומאי פריך מעיקרא אי דלא ארגשה וכו' ואני הוספתי כמה ראיות ודחיתי דברי נ"בי וכן אני מורה הלכה למעשה וכן קבלתי ממורי זצ"ל מ"מ הכא לא דיינינן אהרגשת זיבת דבר לח אלא שעי"ז שהיא מרגשת כך ואומרת להבעל ע"כ צריך הוא לפרוש באבר מת שמא הך זיבה הוא דם וארגשה פתיחת המקור ג"כ אלא שחשבה הרגשת שמש הוא כתי' ש"ס ר"פ בנות כותים נמצא לפ"ז קשה עלי קצת לסמוך בנידון שלפנינו על התירים דלמעלה:

אבל בלי פקפוק דשרי' בבעל ראשון ע"י בדיקת שפופרת מפני הוכחת הרגשת כאב וצער וכמ"ש רמ"א סעי' ג' ומכ"ש דאיכא נמי אמירת הרופא ובדיקת אמה ושהי' מינקת ושלא בשעת וסתה ואפי' רש"י בעצמו מודה לזה ואיידי דאיירי אפרש מ"ש הש"ך דלרש"י לק"מ ק' תוס' היינו לפמ"ש לעיל סברת רש"י היא כך דמשנתגרשה ונישאית לשני הרי בחזקת היתר כאלו לא ראתה מעולם ואפי' בדיקה קודם תשמיש לא צריכה כאלו ברור לנו שלא תראה וכן בשלישי עד שתתחזק ואמנם בדיקת שפופרת אינו עושה אלא ספק דכיון שכבר אתחזק אצל זה הבעל אין פעולת השפופרת אלא לעשותו ספק ולהתירה בספיק' דרבנן וס"ל כיון דאפשר להתברר בהיתר גמור דלבעל שני ושלישי הוה כהיתר גמור בלי שום ספק א"כ אין להתיר לבעל ראשון ע"י שפופרת שתשאר בספק זה הוא סברת רש"י:

והנה המקשן שהקשה ותבדוק בביאה ראשונה של שלישי בודאי כבר ידע שאין הכוחות שוות שאל"כ מ"ט להתיר ג"פ אפילו בבעל ראשון אלא הוה ס"ל ספק כחות אינו כמו ספק אצבעות כי ספיקא דאצבעות הוא כמו ודאי שעי"ז האצבע הלז לא תראה אבל כחות אינו אלא ספק תראה ספק לא תראה ומספיק' שרינן ומשו"ה פריך כיון שנכנסת לבית הספק תבדוק מיד בשפופרת וע"ז משני אין כל הכחות שוות ר"ל הוא ממש כמו אצבעות שממש כמו ברי לנו שלא תראה עתה ע"י כח זה כל שלא תתחזק בג' כוחות בכל אצבע א"כ הדרן לכללן דעדיף ודאי דכוחות מספיקא דשפופרת והשתא לפ"ז לא הי' רוצה להקשות כן אבעל שני למה תכנס לספק כוחות תכנס לספק שפופרת די"ל דטבא לה עבדי' לה כיון דאידי ואידי ספיקא הוא א"כ טוב לה שתשמש בספק כוחות ולא תאסר לשלישי ממה שתשמש בספק שפופרת דאפשר שעי"ז תאסר לשלישי וכל זה בשני שעדיין השלישי לפני' אבל בשלישי פריך שפיר למה לה לבעול בספק כוחות טוב לה לבדוק בשפופרת ואי משום הפסד ביאה שלישי' משום זה אינו כדאי להניח בדיקת שפופרת ושפיר פריך וצדקו דברי הש"ך מ"מ בנידון שלפנינו נראה דהוה קרוב לודאי כמו אצבע ומותר על ידי בדיקה אפי' בבעל הראשון:

והנה בתשו' אמונת שמואל המציא דבר חדש והסכים ע"י בסדרי טהרה ועשה מעשה על פיו וכן עשיתי ועלתה בידי תל"ית ועדיין הכלי מונח בידי והראתי לתלמידים והוא לעשות כעין כיס ארוך כאורך האצבע מבגד פשתן וימלאנו מוכין ויהי' עב כדי שיגע בצדדים עכ"פ ותכניסנה באותו מקום ואם ימצא על הצדדים ולא בראשו הרי קמן שמחמת מכה שבצדדים בא הדם ואין צורך שוב לשפופרת ואם תמצא בראשו נאמר שלא הית' בקיאה בהטי' ועדיין בספיקא עומדת ותבדוק אח"כ ע"י שפופרת שבראשו מכחול ובנידון שלפנינו דאיכא כמה ידים מוכיחות דאיכא מכה וקרוב הי' להתיר בלא בדיקה כלל כמ"ש לעיל נ"ל ברור בלי פקפוק לעשות מעשה כנ"ל ויאומן לי כי לא עיינתי בשום ס' כ"א בטוש"ע ואשר עלה ברעיוני והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:

פ"ב ע"שק ער"ח אלול תקע"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.