שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קמט
נסתפקתי באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטהר אי שרי לבעלה להחמיר על עצמו דלא גרע מבהמה שהורה בה חכם או דלמא לאו כל כמיני' להחמיר על עצמו להפקיע שיעבודו דנשתעבד לאשתו בעונה האמורה בתורה והיא תשוב אמרי' אנא אמרי דאתרא קסמיכנא ולא בעינא לאחמורא אנפשי טפי ואי משום בהמה שהורה בה חכם האי מצוה דילי' היא ולדידה מאי איכפת לה וכה"ג כ' רש"י בכתובו' ס"ב ע"א ד"ה שאני התם וכו' אבל ת"ת מצוה דילי' היא עכ"ל ע"ש:
הרמב"ם פי"ד מה' אישות כ' דרך וענוג שבקש לעשות ת"ח אין אשתו יכולה לעכב עליו וכ"כ הרא"ש בכתובו' פ' אעפ"י סי' כ"ט אמאי דאיתא התם בש"ס ס"ב ע"ב אמר ליה רבה בר ר' חנן לאביי חמר ונעש' גמל מהו פירש"י נישא' לו כשהוא חמר [שעונתו פ"א בשבת] מהו לעשות גמל שלא ברשו' [ועונת גמל לשלשים יום] הרוחא עדיפה לה שיתעשר או עונה עדיפא לה עכ"ל רש"י ומסיק הש"ס רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות ואינו רשאי לשנות וכתב הרא"ש שם וז"ל וכן כלם לבד מטייל ונעשה ת"ח דכיון דמצוי אצלה תמיד בעיר וגם כיון שהוא לומד אינה מקפדת עכ"ל ולפע"ד משמע דפליג ארמב"ם דלרמב"ם שכ' אינה יכולה לעכב משמע אפי' עומדת וצווחת אינה יכולה לעכב משא"כ להרא"ש דאינו צריך ליטול רשות דמסתמא מתרצת בכך אבל עומדת וצווחת לא והטור בא"ע סי' ע"ו ס"ג פסק כלשון אביו הרא"ש והמחבר בש"ע ס"ח כ' כלשון הרמב"ם ומשמע דאינהו נמי בהא פליגי ובאמת צ"ע על הב"י שכ' על לשון הטור חוץ מאדם בטל שיכול לחזור ת"ח כ"כ הרמב"ם פי"ד מה' אישות ע"ש משמע דלא פליגי ואיך לא הרגיש בהנ"ל ואי לא הרגיש איך נשמר בש"ע ושינה לשון הטור וכ' אינה יכולה לעכב וי"ל דלפי מה שפסק הרמב"ם כרבנן דר"א שם דת"ח יוצאין שלא ברשות אפי' ב' וג' שנים והתם פשיטא לן דעומדת וצווחת מעובדא טובא דמייתי התם דנתר דמעא מעיניהו ואפ"ה עבדי ת"ח עובדא בנפשיי' כמבואר א"כ כיון דפסק בהא כרבנן דלא כל כמינהו דאתתא לבטולי מת"ת ה"ה כשהוא פועל או טייל ורוצה לחזור ת"ח דאין שומעין וכ"ש נמי הוא השתא מי שהוא כבר ת"ח רק שרוצה בשמוש חכמים ודבוק חבירים אינה יכולה למחות מלילך לב"המ מכ"ש לע"ה שרוצה לחזור ת"ח שלא תמנעהו מחיי' הנצחיי' וכיון דחזינן דהרא"ש וטור נמי ס"ל בהא כהרמב"ם כמשמע מלשונם מסתמא ס"ל כוותי' נמי בהא דאינה יכולה למחות והא דכ' אינה מקפדת משמע אי שמעינן דמקפדת לא היינו לפמ"ש הרא"ש הטעם בתחלה כיון דמצוי אצלה תמיד בעיר וכ' הב"י שכתב כן להנך דפסקו כר"א דת"ח אינו רשאי לצאת בלא רשות אבל לפי מאי דקיי"ל כחכמים אפי' אינו מצוי אצלה בעיר נמי דינא הכי ע"ש א"כ כיון דנחית הרא"ש הכא לפרש אפי' לר"א ע"כ כתב אינה מקפדת דלר"א אי מקפדת מעכבת על ידו אבל לדינא מודה הרא"ש כי היכי דיכול לצאת כמה שנים בלא רשות אע"פ שמסתמא צווחת ה"נ יכול לחזור ת"ח ולא פליגי וא"ש:
נמצינו למדין לדעת הב"י כ"ע שוין בזה דאפי' עומדת וצווחת אינה יכולה למחו' לחזור ת"ח אמנם הב"ח יישב קו' הנ"ל בדרך אחר אמאי נקיט הרא"ש שהוא מצוי אצלה תמיד הא קיי"ל כחכמים כתב ז"ל דוקא בשהי' ת"ח בשעת נישואין אבל טייל נהי דיכול לעשות ת"ח אבל לא לצאת כמה שנים בלא רשות והביאו הב"ש סק"י ע"ש א"כ לא קאי הרא"ש כלל לר"א רק לחכמים ואפ"ה בעי מצוי אצלה תמיד כיון שהיה טייל בשעת נישואין ואפ"ה מסיים הרא"ש אינה מקפדת משמע אי מקפדת יכולה למחות אפי' לרבנן א"כ פליגי הרא"ש והרמב"ם והנה מפירש"י משמע קצת כהרא"ש דהנה דין זה דיכול לחזור ת"ח לא מצינו מפורש בש"ס דילן אלא דמוכח כן מדבעי' להו חמר ונעשה גמל מהו ולא בעי לי' נמי באינך בשלמא בכולהו איכא לתרוצי דגמל וספן פשיטא ליה דלא כיון דזמני' מרחקי טפי טובא (ומפועל שנעשה חמר נכתוב בסמוך אי"ה) ומת"ח שנעשה חמר נמי לק"מ דלא שכיחי רבנן דשבקי חיי עולם ועסקי בחיי שעה ח"ו וטייל שנעשה פועל נמי לא שכיחא דלמה ליה לעשות מלאכה ולהשתעבד לאחרים והוא אינו צריך מ"מ ה"ל למבעי' טייל ופועל שנעשו ת"ח מהו דודאי שכיחי רשעי ישראל דהדרי בתיובתא ור"ע ור"ל יוכיחו וכן ר"א בן הורקנוס אע"כ פשיטא ליה דלא מצי מעכבת עליו למונעו מן החיים ובזה מיושב מ"ש המהרש"א והב"ח על הרב"י שכ' בדעת הטור והרא"ש דס"ל דחמר זמנו ביום ח' ובאמת פשטא דשמעתא משמע ביום השביעי יבוא ביתו ובאמת כבר תמה הר"ן בזה על ר' יונה שכ"כ ע"ש ולכאורה מוכח כן דא"כ עדיין ק' מ"ט לא מבעי' ליה מפועל וחמר וכן הקשה מ"ו בקונטרס שבת אחים סי' ע"ו סק"ב ותירץ דהרי פועל בלא"ה יכול לשנות ולעשות מלאכתו בעיר אחרת ואז עונתו פ"א בשבת וכמ"ש ב"ש סק"ב וא"כ פשיטא שיכול לעשות חמר ע"ש וזהו פשוט אמנם איפכא איבעי' לן חמר מהו שיעשה פועל שמלאכתו קבוע בעיר אחרת שזמנו א' לח' ימים להר"י בר ברוך וחמר זמנו ביום השביעי אע"כ כר' יונה שגם חמר זמנו ביום ח' ושפיר כ' נמי הב"י בדעת הרא"ש והטור כיון שמדקדקים אהש"ס מדלא בעי' אטייל שנעשה ת"ח ש"מ שמותר לעשות ת"ח אם כן לדדהו קשה מאי טעמא לא בעי אחמר שנעשה פועל בעיר אחרת אלא על כורחך דסבירא ליה כרבי' יונה דחמר זמנו ביום השמיני וא"ש מכל מקום מוכח מהנ"ל דיכול לחזור ת"ח והנה רש"י פי' דהאבעי' הוא שלא ברשות וכ' מ"ו דמתוס' דבור המתחיל רוצה אשה וכו' משמע דמפרשי' האבעי' ברשות ומשום אורחא דמלתא דאל"ה לא הוה מקשו מידי מלעיל דהתם ברשות איירי וגלית דעתה דניחא לה בהרוחא לא אמרינן דמחמת בושה נתפתת כיון דאיכא נמי סברא דהרווחא משא"כ הכא אע"כ ה"נ ברשות איירי להתוס' ורש"י לטעמיה אזיל דלא מצי לפרש ברשות דקשה ק' תוס' דלעיל אמרינן דניחא לה בהרווחא ותירץ תוס' דהרוחא דמלך שאני לא ס"ל לרש"י כמשמע לעיל בתוספות ד"ה אלא אורחא דמלתא וכו' לכן פי' שלא ברשות איירי כ"כ מ"ו ני' ולדידי לא מוכרע כ"כ דאי משום קושי' תוס' י"ל דמשום הרוחה נותנת רשות להיות עכ"פ חדש בביתו ובאותו חדש ישמש עמה בכל שבת ושבת כדבעי' ומשו"ה תעמיד נפשה ב' חדשים משא"כ הכא שלעולם תפסיד בכל חדש ז' עונות שלימות הסברא נותנת דמחמת כסופא יהבא רשות וה"ל למבעי' הכי אבל טעמו של רש"י נלפע"ד דלטעמיה אזיל דמפרש לעיל ק' הש"ס ברשות כמה את"ח וס"ל לרש"י דוקא ת"ח מקפיד על זה שאפי' אם תתן רשות אולי לא יהיה בלב שלם ועושים משום אורחא דמלתא לפנים משורת הדין כדאשכחן בדוכתי טובא אדם חשוב שאני משא"כ פועלים וכה"ג ולכן הכא דשאל אחמר גמל ע"כ אשלא ברשות קאי דאי ברשות כמה דבעי וא"כ כיון דכל זה הדין לאו מוכח אלא מהך אבעי' ואהא פירש"י דאשלא ברשות קבעי א"כ אין להוכיח מכאן אלא ת"ח יכול לעשות אפי' שלא ברשות אבל בעומדת וצווחת לא כך נלע"ד לרש"י:
אמנם הר"י נלע"ד דס"ל כהרמב"ם דלהר"י דמפרש האבעיא ברשות לא מוכח מהכא מידי דיכול לחזור ת"ח שלא ברשות ונלע"ד להוכיח ממקום אחר דבתוס' ד"ה והתני' הפועלים וכו' לפי' ראשון שהוא פי' משמע דס"ל דפועל אינו יוצא שלא ברשות כ"א ז' ימים פי' ביום הז' יהיה בביתו ואינם מחלקים בין שבת א' לא' בשבת עיי' מהרש"א וצ"ע מ"ט לא נחית לחלק כהר"י בר' ברוך דשבת א' היינו שיוצא בלא רשות כל השבוע וביום הח' יבוא וי"ל דק' להר"י מ"ש דפרט מתני' פועלים יוצאים בלא רשות טפי מאינך בשלמא טיילי' איכא למימר דאין דרכם לצאת כלל דומי' דרב שמואל בר שילת דמייתי דאפי' גינתי' לא חזי בתליסר שני עיין ב"ב ח' אבל מאינך ק' אע"כ צ"ל כך כיון דחזינן דפליגי ב"ש וב"ה במתני' במודר אשתו מתשמיש המטה מר מדמי לה לנדה דשכיח ומר מדמי לי' ליולדת נקבה דהוא גרם לה וע"כ הכוונה אע"ג דבשעת נשואין נשתעבד לה לכל יום או לב' פעמים בשבת מ"מ סברת וקבילת שלפעמים מחמת אונס תהא מרחקא ז' ימים כימי נדת דותה א"כ גם עתה תסבול זה ולב"ש ילפי' דוקא מיולדת נקבה דסברת וקבילת שלפעמים יהיה הוא גורם לרחקה ב' שבתות כגון באיש המזריע תחלה ואינו משהה עצמו על הבטן ויולדת נקבה גרם לה להתרחק ב' שבתות וכל זה סברת וקבילת ולכן תסבול ג"כ נדרו ב' שבתות וכעין זה מפרשים ג"כ סיפא דמתני' דפועלים יוצאים שלא ברשות שבת א' משום שבשעת נישואין סברית וקבילת שאם ירצה יהיה ת"ח ויהיה זמן עונה מליל שבת לליל שבת דאנן סהדי דסתם בנות ישראל ניחא להו בגוויי' שיהי' בעליהן ת"ח והשתא נמי דהוה פועל יוצא שלא ברשות שבת א' וא"ל א"כ מ"ט לא נילף מדיר נמי מת"ח ומה צורך למילף מנדה י"ל דשאני מדיר מת"ח דהמדיר כועס עמה ומרחקה לגמרי דומי' דלידה ונדה וכן פועל שלא ברשות ליכא למילף מק"ו דמדיר דילפי' מנדה דהתם לאו ש"ד למיעבד הכי אלא שאין כופין להוציא ותסבול כן ע"כ וליכא למילף פועל כ"א מת"ח ומטעם הנ"ל כיון שיכול לעשות ת"ח וא"כ מוכח דשבת א' היינו שביום הז' יהיה בביתו כשיטת הר"י דהרי כל עצמו לא ילפי' אלא מת"ח ועונתו ביום הז' לעולם וא"ש דלא נקיט שארי דיוצאים שלא ברשות דאינך באמת אינם רשאים להרחיק נדוד יותר בלא רשות רק פועל משום דיכול לעשות ת"ח מסתמ' דמתחלה סברית וקבילת וא"ל א"כ יהיה יוצא שלא ברשות ל' יום כת"ח שיצא שלא ברשות שלשים יום ז"א דהרי כתבנו לעיל בשם הב"ח דאפי' אי כבר נעשה ת"ח כיון שלא היה בשעת נישואין אינו יוצא בלא רשות כ"ש השתא שהוא עדיין פועל פשיטא שאינו יוצא שלא ברשות שלשים יום לכ"ע וזהו כעין דוגמא דאמרי' בפ"ק דב"מ תרי מגו לא אמרי' מגו דאי בעי מפקר נכסיה ומגו דאי בעי זכי לנפשי' וכו' וה"נ מגו דאי בעי נעשה ת"ח ומגו דאי בעי יוצא שלא ברשות זה לא אמרי' וכיון שזכינו לדין אמרי' אפי' צווחת לא מהני דאמרי' השתא הוא דאתרעת דבשעת נשואין מסתמא היתה כשרה כשאר בנות ישראל ורוצה שיהיה בעלה ת"ח ולא נשתעבד לה מעולם בכה"ג שלא יעשה ת"ח וא"כ לא מהני צווחה שלה עתה וזהו כשיטת הרמב"ם אמנם י"ל דגם רש"י מודה לזה ודוקא בחמר שנעשה גמל איבעי' לי' בלא רשות אולי אינה מקפדת משום רווחא משא"כ בצווחת השתא ואינה חוששת להרווחא מגלת דעתה דגם בשעת נישואין אדעתא דהכי נישאת שיהיה חמר ולא גמל משא"כ בממאנת בת"ח דזהו חוץ מדעת בנות ישראל אמרי' השתא הוא דאתרע' ועד השתא אוקמא אחזקת כשרות וכן מצינו באגדה דסתם בנות ישראל משתוקקות שיהיה בעליהן ת"ח אע"ג שיפרש מהם יותר וימעט בעונתם דכן מצינו בנבואת אלדד ומידד שאמרו הנשים אשרי נשותיהם של אלו שזכו לכך ובלי ספק שהנביא פרוש יותר משארי חכמים ואפ"ה שבחו נשותיהם אע"ג דציפורה השיבה אוי לנשותיהם דמיום שנתייחד הדבור עם בעלי פירש ממני היינו שפרש מכל וכל והאשה מבקשת תפקידה אבל למעט עונתה אינה מקפדת וכן אמרו חז"ל נשים במאי זכיין דנטרה לגבריי' עד דאתי מב"מ וא"כ ההיא איתתא דממאנת יצאה מחזקת הכשרות ואמרי' השתא הוא דאתרע' ובשעת נישואין לא לכך נתכוונה ולא נשתעבד לה מעולם ולא אשגחי' בצווחה דילה השתא ובחמר גמל הוא דכ' רש"י שלא ברשות אבל בת"ח מודה רש"י להרמב"ם והר"י ואולי גם הרא"ש והטור לא פליגי ודכתבו אינה מקפדת היינו כיון דאנן סהדי דאינה מקפדת בשעת הנישואין א"כ לא נשתעבד לה מעולם א"כ אפי' צווחת לא מהני מעתה כיון שכל הפוסקים שווים בזה בודאי הכי נקטינן ודקדק המחבר ש"ע כלשון הרמב"ם והדין עמו:
ומעתה נבוא לנידון דידן נמי כיון שכן דרכן של פרושים שבישראל להזהר מדבר שהורה בו חכם נהי דבעת הנישואין לא היה מתנהג עדיין בפרישות רק כשארי ת"ח לא מצי' למטען לא קבלית עלאי שתהיה חסיד ופרוש אלא אמרינן כיון שנישאת לבחור רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין וכו' וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה ה"ה כל מדרגת מעלת עבודת השם שמחה היא לאשתו וכשצווחת אמרי' השתא הוא דאתרעי ומעולם לא נשתעבד לה זה הנלע"ד: