שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קמג
למחותני כבוד הרבני המופלא עושה פלא כש"ת מהו' מאיר ני' פאלל מס"ה יע"א:
בהגיעני נועם מכתבו ברכתי ברכת הנהנין ברוך שלא השבית גואל למלכים למואל ותורה מחזרת על אכסני' שלה להיות קבוע בתוך משפחתינו משפחת רם גם כי חתנינו לוקחי בנותינו גדולים וטובים תלי"ת כפי הנראה מכותלי כתבו דמעלתו הי ניהו משוקדי דלתי ה' ועוסקי תורתו כן יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו יראה בנים לבניו עוסקים בתורה ועבודה תמה ותחז בציון עיננו בנויות ברמה נצבה אלומת ישראל וגם קמה אמן:
ודשאילנא קדמיכון במ"ש הרב בהגה' ש"ע י"ד סי' קפ"ז ס"סעיף יו"ד דרואה ג"פ אחר הלידה אסורה לבעלה ואמאי הא אין אשה קובעת לה וסת בימי מניקותה ואפי' מיחוש חששא בעלמא לא תיחוש דאל"תה מה הקשה רשב"א בת"הא הביאו ב"י סי' קפ"ט אמתני' דנדה י"א דקאמרה יושבת על דם טוהר לא בעי' בדיקה משום דבימי טוהר לא קבעה וסת ת"ל משום מניקה והאריך בזה הרשב"א שם ומאי קושי' דלמא בימי טוהר אפי' חששא ליכא משא"כ בימי מניקה דמיחש לה עכ"פ וצריכה בדיקה למיחש אע"כ פשיטא להו להראשונים ז"ל דבימי מניקה לא תחוש כלל וא"כ איך תאסר על בעלה בשביל זה הא כל ראי' מחמת תשמיש לא אתאינן עלה אלא משום קביעות וסת וכמ"ש הרב"י ס"סי קפ"ז בשם רשב"א וכ' מעלתו עוד דהא דפסק בש"ע ס"סי קפ"ט דבימי מניקה אעפ"י שאינה קובעת מיחש מיהת חיישי' לראייתה כ' מעלתו זהו ע"כ לחומרא בעלמא כמוכח מלעיל דלעיקר הדין אפי' חששא ליכא וא"כ מה"ת לאוסרה על בעלה בשביל זה אלו תוכן דבריו אלא שהוא כתב במשמעות לשונו כאלו מוכח כן ממשנה וגמרא דף י"א הנ"ל וליתא אלא מדברי ראשוני' מוכח כן וכמו שתקנתי לשונו כצ"ל:
יקבל תשובתו כיד ה' הטובה עלי וטרם נבוא אל עומק דברי רשב"א בת"ה אקרא תמה על מעלתו מה ראה על ככה לומר שהאי חששא הוא רק מחומרא בעלמא וכי מפני קושיא נדחה הלכה ברורה ח"ו הנה הרמב"ן פסק דקובעת וסת בימי מניקה ומהראוי' היה להחמיר בזה כדבריו אלא שכ' הש"כ ס"סי קפ"ט סקע"ג דהראב"ד ורשב"א וריטב"א חולקים שומעים להם להקל דה"ל רבים וא"כ תינח לענין קביעות וסת משא"כ לענין חששא הא סיים רשב"א בסוף דבריו וז"ל ומהא נמי משמע דאפי' מיחש נמי לא חיישא משא"כ בשאר ימי מניקתא אבל הרב ר"א כ' דמקבע הוא דלא קבעה הא ליחוש נמי חיישי' דומי' די"א שבין נדה לנדה שחוששת לפי מ"ש למעלה ואעפ"י שהראשון נ"ל עיקר יש לחוש לדברי הרב ז"ל עכ"ל והיינו דלעיל מזה הביא פלוגתא בת"הא דהראב"ד פסק דבי"א שבין נדה לנדה חוששת אפילו לראי' א' כרב פפא ס"פ האשה ויע"ש במהרש"א וק"ל ומביאה הרב"י סי' קפ"ט ד"ה מדין הגמ' ועוד נדבר מזה לקמן אי"ה וכיון שכן על מי נסמוך לומר דלא תחוש הלא להרמב"ן אפי' וסת ממש קבעה ולהראב"ד נמי נהי דלא קבעה מיחש מיהת חיישי' אפי' בימי טוהר ומכ"ש בימי הנקה והרשב"א נמי כ' בהדי' דבימי מניקה חוששת אלא דבימי טוהר דעתו להקל אלא שלא מלאו לבו להקל נגד הראב"ד וא"כ על מי נסמוך להקל בזה וכל מה שהקשה מעלתו אינו מלשון המשנה והש"ס אלא מלשון הפוסקים האלו בעצמם הקשה וכל ק' יש לה תי' ויתבאר לקמן אי"ה היות כן יפה כ' רמ"א דג"פ אחר לידה נאסרת על בעלה משום הך חששא וכ"כ להדי' גדולי האחרונים הגאון בסדרי טהרה בסי' קפ"ז ס"ק כ"ו בד"ה הנה והניח בצ"ע ולפמ"ש לעיל י"ל הצ"ע שלו דהחששא דג"פ של ימי מניקה חמיר טפי כיון דלרמב"ן אפילו וסת קבעה א"כ לענין חששא על כ"פ אין להקל אפילו לבעלה:
ובזה יובנו על נכון דברי הש"כ סי' קפ"ז סקל"ב שכ' דכל זה כשראתה אחר ימי טוהר דזכר ונקבה אבל בתוך ימי טוהר לא יע"ש בפנים ולכאורה ק' אמאי הא הסכמת הרשב"א להראב"ד הנ"ל דגם בימי טוהר חוששת עכ"פ ואיך נתירה לבעלה והיה אפשר לדחוק בזה בא' משני אופנים (א') דה"נ אחר שעברו ימי טוהר אסורה לבעלה אם לא פסקה מלראות עדיין מחמת תשמיש אלא שהוא כ' בתוך ימי טוהר מיהת מותרת לשמש אפי' אחר שראתה ג"פ משום דדם טוהר הוא ולבעלה לא החמירו אבל אה"נ אם לא פסקה מלראות מ"ת כל ימי טוהר אזי כשעברה ימי טוהר אסורה לשמש דחוששת מימי טוהר לימי טומאה כנ"ל וזהו קצת דוחק בלישנא (ב') י"ל כך דהראב"ד יליף זה מי"א יום שבין נדה לנדה והתם הא פליג הרמב"ן ופסק כר"ה ברי' דר"י ס"פ בנות כותים דליכא אפי' חששא וה"ה בימי טוהר והרשב"א נמי לא הסכים בזה לראב"ד אלא מחמת חומרא בעלמא וא"כ סמכי' להתירה לבעלה אפי' לא פסקה לראות כל ימי טוהר מ"מ לא תחוש לזה אח"כ וגם זה דוחק קצת מנ"ל להש"כ להעמיס זה בדברי רמ"א דלמא ס"ל עיקר כהראב"ד בהא די"א שבין נדה לנדה כיון דגם הרמב"ם פ"ח מא"ב קאי כותי' ופסק כר"פ יע"ש וא"כ אה"נ דנאסרה לבעלה מימי טהרה לימי טומאה אמנם לפי הנ"ל יתיישב בפשיטות דס"ל כיון דלבעלה לא החמירו כלל בחששא שהרי משום כך לא נאסרה בפ"א וא"כ ה"ה בג"פ דדם טוהר כיון שאינו אלא חששא בעלמא לא תיחש ליה לענין בעלה ודוקא במניקה בשלשה דאיכא עכ"פ הרמב"ן דס"ל דקובעת אפי' וסת א"כ להרמב"ן קבעה ולדידן אפי' חששא לא תחוש בתמי' משו"ה מחמרי' בג"פ אפי' לבעלה משא"כ בימי טוהר דלכ"ע לא קבעה וסת וליכא אלא חששא בעלמא לא נראה לש"כ לחלק בין חששא דפ"א לחששא דג"פ ויעיי' במהרש"א ס"פ האשה הנ"ל:
ועתה נעיי' על דבר קושייתו ולהיות כי דבריו באו סתומים קצת ע"כ אעתיק תוכן דברי הרשב"א בת"הא דף קע"א ע"ב אחר שכ' שהרמב"ן הוציא מן הש"ס י"א ע"ב דאשה קובעת וסת בימי מניקתה דלא ממעטי' הכא ימי טוהר דידה כ' שהר"א חולק ושכן נ"ל כדבריו דכי היכי דדיין שעתן בימי עיבורן ובימי מניקתן דראייתן מקרה בעלמא הוא ה"נ לענין קביעות וסת וכמ"ש ב"י בשמו כ' והא דקתני הכא חוץ מן היושבת על דם טוהר ולא חוץ מן המניקה כ' על זה ג' תירוצים (א') דמתני' כ"ע היא ולר"י ר"י ור"ש דלא דיין שעתן הה"נ דקובעת וסת משו"ה נקיט דם טוהר לכ"ע אבל אנן לדידן דקי"ל כר"מ בהא דדיין שעתן הה"נ דאין קובעת וסת בהם (ב') א"נ אתי' מתני' כר"מ אפ"ה נקיט ימי טוהר משום דלר"מ מת בנה אין דיה שעתה משא"כ בימי טוהר (ג') אפי' היה מוכח מהך סוגיא דבימי מניקה קבעה וסת היינו להך לישנא דיושבת על דם טוהר ממש קאמר ומשום דלא אשכחן למתני' צריכותא אחריתי אבל ללישנא דמבקשת לישב לא צריכא מתני' לאשמעי' הכי דפשיטא דאפי' בימי מניקותה נמי לא קבעה לה וסת ותדע לך מדקא מתמה אי ביושבת פשיטא וכו' וכיון דקי"ל כרב דמעיין א' הוא ולישנא בתרא אינו אלא לרווחא דמלתא קיי"ל כלישנא קמא ולא אתאינן כלל להך חלוקא בין ימי טוהר לימי הנקה ועל זה מסיים ומהא נמי משמע דאפי' מיחש נמי לא חיישי' משא"כ בשאר ימי מניקותא אבל הרב ר"א ס"ל דאפי' בימי טוהר חיישי' כמו בי"א ימי זיבה כמו שכתבתי לעיל בשמו אלו תוכן דבריו ובב"י נדפסו בטעות:
והנה סוף דברי הרשב"א צע"ג דהא ע"כ מ"ש דמהא משמע דאפי' מיחש נמי לא תחוש והראב"ד פליג ע"כ בהא פליגי דהראב"ד ס"ל דודאי לא עדיפא ימי טוהר מי"א יום שבין נדה לנדה דמיחש תחוש עכ"פ ומ"מ לא צריכא בדיקה בשביל זה דמחשבי' לה למסולקת בדמים ונהי כשראתה תחוש מ"מ לא נצטרך לבדוק בשביל זה דמה"ת לנו לומר שתראה שהרי אנו מחשבים אותה למסולקת בדמים והרשב"א ס"ל אי הי' חוששת היינו מחמרי' נמי שתבדוק אח"ז אע"כ מיחש נמי לא תיחוש כצ"ל בפלוגתתם וא"כ צע"ג מ"ש רשב"א משא"כ בימי מניקותה כיון דע"כ ס"ל כל החוששת צריכה נמי בדיקה א"כ אי ס"ד דמניקה חוששת פשיטא שצריכה בדיקה א"כ נפל כל יסודו שעליו בנה בנינו וטרח לתרץ ג' תירוצים כמובן וצ"ע לכאורה ע"כ נ"ל בלי ספק שטעות המעתיק הוא שם ברשב"א וצ"ל משא"כ בשאר הימים ותיבת מניקותה טעות הוא ור"ל דוקא מניקה וה"ה לכל ד' נשים הוא דלא חיישי' משא"כ בשארי הימים כגון י"א ימי זיבה או ימים שבין וסת לוסת בהנהו אי ראתה בהן מיחש חיישי' זולת זה לא ידענא פתרא להא דרשב"א:
ובלאה"נ דברי הרשב"א הנ"ל מגומגמים כי לכאורה תי' השלישי הנ"ל אין לו מובן הלא תחלת ההוכחה של רמב"ן שקובעת וסת בימי מניקתה היא מדלא חשיב במתני' נמי מניקה ואיך תי' זה הרשב"א ותלי' בלשני דש"ס מה לי לישנא קמא או לישנא בתרא בזה אבל האמת יורה דרכו כי לא היתה תחלת ראיות הרמב"ן ורשב"א מדלא קחשיב במתני' מניקה ז"א ראי' בלא"ה דהרי כ' תוס' יו"ד פ"ב ד"ה הרי הן בחזקת טהרה וכו' דה"ל למחשב נמי מי שלא הגיע זמנה לראות וי"א יום שבין נדה לנדה ותי' דלא חשיב אלא הני דאין קפידא בראייתם וא"כ זה התי' יספיק נמי למניקה ומאי ראי' מייתי הרמב"ן ועוד מנ"ל להקשות כ"כ בפשיטות דלמא מניקה אף ע"פ שאינה קובעת וסת מכל מקום בדיקה צריכה והרי כ"כ תוס' להדי' ד' ע"ב ד"ה כל אשה וכו' דאעפ"י שאמרו דיה שעתה אארבע נשים נמי קאי:
וביותר לפמ"ש אצלי בחידושי במ"ש תוס' י"א ע"ב ד"ה אפילו הכי לר"א תבדוק שמא תפסוק ג' עונות ותי' דמימי טהרה לימי טומאה לא מיקרי הפסקה ומהרש"א הגיה ר"י במקום ר"א ומ"מ בתי' תוס' לא עלתה בידו דלהדיא אמרי' לעיל יו"ד ע"ב לר' יוסי ימי עיבורה וימי מניקתה עולין להדדי ואמרתי ליישב בלי שום הגה' דהתוס' ס"ל כהרשב"א בימי מניקה אין קובעת וסת והא דנקיט ימי טוהר משום דאזלא לר"מ ובמת בנה כתי' ב' של רשב"א הנ"ל וא"כ שפיר קשי' להו לר"א דכל נשים שעברו עליהם ג' עונות די' שעתה תבדוק ולק"מ ק' מהרש"א וע"ז תי' שפיר דנהי דלר' יוסי מחמיר טובא דאפי' בימי עוברה ומניקה דהחוש מעיד דמסולקת בדמים אפ"ה בעי' ג' עונות א"כ להכי סגי ליה אפי' בג' עונות כי הני מימי טהרה לימי טומאה משא"כ ר"א דמקיל טובא דאפילו כל נשים סגי להו בהעברת ג' עונות א"כ בעי' לכ"הפ ג' עונות מעליותא ולא מימי טהרה לימי טומאה זה נ"ל קרוב לאמת בכוונת תוס' הרי' קמן דס"ל להתוס' דמניקה לא קבעה וסת ואפ"ה פשיטא להו לעיל דצריכה להיות בודקת ואע"פ שאמרו דיה שעתה אארבע נשים קאי וא"כ מאי פסקא דרמב"ן ורשב"א להקשות אמתני' דה"ל למנקט מניקה אבל האמת יורה דרכו דהלשון מגומגם קצת ברשב"א ועיקר הכוונה לא קאי אמתני' רק אמאי דקאמר הך לשנא יושבת על דם טוהר ממש קאמר וק' מאי קמ"ל מתני' בהאי חוץ פשיטא דיושבת על דם טוהר לא בעי' בדיקה בשלמא להך לישנא דמבקש' לישב קמ"ל דמעיין א' הוא אבל להך דכבר יושבת א"כ מאי קמ"ל ועכצ"ל דהיא גופא קמ"ל דלא תקבע וסת והשתא אי ס"ד דכל מניקה לא קבעה וסת הדרה ק' לדוכתא מאי קמ"ל הא אפי' מניקה בעלמא דאפי' בדיקה צריכה אפ"ה פשוט דלא קבעה וסת יושבת על דם טוהר מיבעי' אע"כ אה"נ דמניקה קבעה וסת זה הוא ראי' רמב"ן וע"ז דחה רשב"א לעולם מניקה נמי לא קבעה אלא נקט דם טוהר משום ר"י ור"י ור"ש או במת בנה ולתי' השלישי אמר אה"נ דלהך לישנא דגרסינן יושבת ממש משנה שאינה צריכא היא אי לאו משום דמניקה קובעת וסת מיהא אנן קי"ל כלשנא קמא מבקשת לישב והדרי' לכללן דמניקת לא קבעה והנה המעיין יראה שהפי' אמת ודברי רשב"א מגומגמי' והה"נ אל יקשה בעיניו אם נגיה הך תיבת מניקה דלעיל:
ואמנם מ"ש עוד דגם בי"א יום שבין נדה לנדה אם לא תראה ממעיין סתום לא תאסר משום רואה מ"ת מ"ש ממעיי' סתום בחפזו כ"כ דבימי זבה אין חילוק בין מעיין סתום לפתוח ובימי נידה אתמר ולא בימי זיבה ואולי נמשך אחר לשון הטור סי' קפ"ט וחשב דדברי הטור אימי זבה דלפני פניו נמי קאי וליתא ויעיי' בש"ס בשורש הדין ויבין מ"מ בעיקרא דמלתא לכאורה אי ליתא לדבריו בקמיתא במניקה ליתא נמי בבתריי' בימי זיבה אלא לפמ"ש לעיל דבימי מניקה גופה היינו טעמא משום דלרמב"ן אפי' וסת קובעת א"כ לדידן ניחוש לה עכ"פ משא"כ בימי זיבה הי' אפשר להקל דהא ליכא למ"ד מהפוסקים דקובעת וסת אלא דהא הלכתא למשיחא דאין אנו בקיאים בין ימי נדות לזיבות ומ"ש מעלתו דלרש"י דמייתי ב"י סי' קפ"ג בקל ימצא פתחי נדות וזיבות ואנכי תמהתי על המראה הגדולה הזאת ומה אאריך מה שתשב"ר יודעים ובלי ספק פלטתה קולמסו ורצה לכתוב להרמב"ם כי האמת כן הוא דלהרמב"ם קל מאוד לידע פתחי נדה וזבה אבל לשיטת רש"י שהיא שיטת כל המחברים הוא ממש מהנמנע בז"הז אבל מה אעשה וא"א לעשות להרמב"ם אפי' סניף בעלמא בהא מלתא כי שיטתו דחוי' ולא מצאנו ידינו ורגלינו ברוב הסוגיו' ובפרט בסוגי' דטועה ס"פ בא סימן כמ"ש והאריך הרמב"ן שם בחידושיו ובסדרי טהרה הוסיף עוד עליו ק' כהנה וכהנה והוא דעת יחיד ואין עושין אותו סניף אפי' לעשרה קולות אחרות עד נמצא מקום ליישב שיטת הש"ס לדבריו:
עוד הקשה אפסק ש"ע דאוסת דקובעת עכשיו חוששת מיהת ואוסת שלפני ימי עיבור והנקה לא תחוש והוא למעלתו נגד הסברא שהרי כ' הרב"י סי' קפ"ד דבש"ס דנדה ט' ע"א משמע דמעוברת חוששת לכתחלה לוסתה שהי' לה מקודם וכ' הרב"י דהיינו לר"מ דס"ל וסתות דאוריי' נמצינו למדין עכ"פ דלר"מ חוששת לוסתה הקודם ומפוסקים דלעיל משמע דמניקה אינה חוששת כלל לוסתה של עכשיו אלו תוכן דבריו אלא שחזר וכתב כאלו מוכח כן ממתני' וגמ' דף י"א וליתא אלא דברי הפוסקים הנ"ל שרוצים להוכיח כנ"ל וצריכים לתקן דבריו כמ"ש:
הנה בלי ספק גם נפשו יודעת מאוד כי אלו הי' מוכח כן כמו שהוא אומר הי' זה הדין דבר שהשכל מנגדתו איך נאמר לוסת שעבר כבר וע"י עיבור והנקה נעקר מ"מ נחוש לו לכתחלה אע"פי דרוב נשים מסולקת בדמים בימים אלו והך אתתא לא מפקא מרובא מ"מ נחמיר לחוש לכתחלה ובאשה שכבר יצאה מרוב נשים וראתה ג"פ בימי עבור והנקה אפילו לכתחלה לא נחוש ולא עוד דהא בנדה יו"ד ע"ב ס"ל לרב ור"ל דמעוברת ומניקה אפילו בפ"א שראתה הוחזקה בדמים יע"ש והרמב"ם פסק כן בפ"ד ממשכב ומושב ואע"פי דלוסת שקודם הנקה לא חייש רב מ"מ אם ראתה רק פ"א חוזרת לקדמותה משום דיוצאת מרוב נשים ואיך נאמר אנן דאפי' בג"פ לא תחוש כלל ולוסת שקודם תחוש והדבר מתמיה נמצא דדינא דילי' הוא נגד הסברא אלא שלדעתו הוכיח כן ממ"ש הרר"י דלר"מ חוששת לכתחלה לוסת הקודם ואומר אני אה"נ דקושט' דלר"מ חוששת לוסת שתקבע עכשיו אחר שקובעתו ג"פ ומה קשי' לי' מסוגי' דף י"א אפילו למה שמפרשים פשטיות לשון הרמב"ן ורשב"א דבנו יסודם דמתני' ה"ל למנקט נמי מניקה דא"צ בדיקה משום דאפילו חששא נמי אינה חוששת מ"מ כל זה מיירי במניקה שלא ראתה עדיין כלל פשיטא דלא צריכה בדיקה דאפי' אם תראה נמי לא תחוש לפ"א ומ"מ אם תראה עתה ג"פ וכוונה ראיתה אה"נ דחוששת ומה ענין זה למשנתינו:
כל זה כתבתי לפי מה שנדחק הרב"י ביישוב דברי הטור סימן קפ"ד וכ' דמשמעות הש"ס דלכתחלה בעי' בדיקה וכל דבריו דחוקים לחלק בין מעוברת לחרדה ובחדושי אמרתי ליישב באופן הנאות בעז"הי והוא בהיפך ממ"ש הרב"י דודאי לשון הש"ס מדקאמר לא בעי בדיקה משמע אפילו לכתחלה נמי לא אלא שהדבר ק' מ"ט לא תיבעי בדיקה לכתחלה הא קיי"ל כל היכי דסתרי תרי חזקה אהדדי אזי היכי דאיכא לברורי מבררי' ונפקא לן מפ"ק דפסחים גבי המשכיר בית לחברו בי"ד דקאמר הש"ס מאי נ"מ לשיילי' שם כ' הר"ן דצריכים לברורי אע"ג דהבית הוא בחזקת בדוק מ"מ הוא בחזקת חמץ כל השנה כן ביארו היטב במג"א סי' תל"ז סק"ד יע"ש היטב וא"כ ה"נ האי חזקת אורח בזמנו בא אתה בא להוציאו ע"י חזקת חרדה או מעוברת מסלקת הדמים א"כ כיון ששני חזקות מתנגדות ה"ל למיחש עכ"פ לכתחלה ולברורי על ידי בדיקה ולכאורה יש לומר שאני הכא דאוקי חזקה בהדי חזקה ואוקי אשה בחזקת טהרה משא"כ התם גבי בית בי"ד אי אוקי חזקת חמץ לחזקת בדוק לא אשתייר לן חזקה למעליותא אלא דזה א"ש במעוברת אבל גבי חרדה לא שייך הא דהרי מבואר דחזקת טהרה דאשה ריעא טובא משום דמגופה עלולה לראות דם כדאמר הלל ריש מכילתין וא"כ בשלמא מעוברת א"ש דא"ל גופה ריעא דעלול' לראות ז"א הא נמי עלולה אשה להתעבר ולהיות מסולקת בדמים והאי נמי מגופה הוא וא"ש דלא בעי בדיקה אפילו לכתחלה אבל גבי חרדה קשי' ועכצ"ל דהך סוגי' דנדה פליג אהך דפ"ק דפסחים וס"ל להך סוגי' דנדה אפי' היכי דאיכא לברורי לא מבררי' ובלאה"נ אמרתי ליישב בזה לרמב"ם דס"ל דכל אשה בעי' בדיקה לפני תשמיש כמבואר בטוש"ע סי' קפ"ו והוא נגד הש"ס דנדה י"ב ע"א דאמרי' א"כ לבו נוקפו ופורש ואמרתי הא תוס' כ' שם בד"ה לבו דהיינו משום דלא תקנו חכמים בדיקה אבל אי תקנו לא שייך לבו נוקפו וס"ל להרמב"ם דהך דנדה ס"ל אפי' היכי דאיכא לברורי לא מבררי' א"כ אין כאן שום תיקון חכמים ולבו נוקפו משא"כ אנן סמכינן אהך דפ"ק דפסחים וצריכה לברר מתיקון חכמים ולא שייך לבו נוקפו וא"כ ה"נ נימא בהך דלעיל ט' ע"א דהך סוגי' ס"ל דלא כסוגי' דפסחים אלא דלא צריכים לברר א"כ בין במעוברת בין בחרדה לעולם לא בעיא בדיקה אפי' לכתחלה אמנם אנן הא ס"ל דצריך לברורי א"כ החלוק מבואר בין מעוברת דלא בעי ברור ובין חרדה דבעי' ברור כמ"ש בביאור:
ומ"ש מדברי ט"ז ס"סי קפ"ט סקמ"ח הנה דברי הט"ז הן הנה לקוחים מדברי הרב"י סי' קפ"ט ד"ה ומ"ש ואפילו חזרה לראות באותן עונות וכו' ושם נאמרו כדברי ט"ז כהויתן אלא שמ"ש ט"ז ותיכף שעברו וכו' הוא קצת מגומגם ולא היו צריך לזה וכבר עמד בזה בפלתי המכונה תפארת ישראל יע"ש תו אין אתי כעת ובזה אסיים ויתענג על רוב שלום עם כל ב"ב ישמרם ה' הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום עש"ק ער"ח אב תקס"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: