שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קיד
ע"ד פלפולך בסוגי' דשלהי ע"ז צויתי להעתי' לך מהרשו' בחידושי:
איבעי' להו משכנתא מאי וכו' הרמב"ם לא מייתי הא דדעתיה לשקועי צריך טבילה בברכה ותמה הכ"מ ולכאורה יש לעיי' מה יועיל דעתיה לשקועי הלא בישראל שיש לו משכון מישראל חברו דאפילו עבר הזמן ודוחקו לפורעו ואומר לו בהדיא יהיה שלך לא מהני דהוה אסמכתא עי' ש"ע ח"מ סי' ע"ג סי"ז בהג"ה ושיט' הרמב"ם ורוב הפוסקים דגם בעכ"ום דין אסמכתא ועמג"א תמ"א סק"ב וא"כ אמאי יחשב כשלו כשדעתו לשקועי בידו ומיהו מג"א סיים שם וע"סי תמ"ח אי אזלינן בתר דיניהם פי' והערכאות בדיניהם אין דנין דין אסמכתא ובסי' תמ"ח הוכיח מג"א מש"ס רפ"ב דבכורות דלא אזלי' בתר דיניהם מדדחיק ש"ס ואמר בדיניהם שפסקה להם תורה ש"מ לא אזלי' בתר דיני ערכאות שלהם אמנם רמב"ן במיוחסת סי' רכ"ה מוכיח דאזלי' בתר דיניהם והוא ממש דין תורה מדאמר רב אשי במס' ע"א ע"א רמות רוחא הוא דנקטי להו ולא אמר דילמא דיניהם כך הוא אע"כ אי הי' דיניהם כך הוה מדין תורה משיכה בנכרי קונה והוא רוצה לדחו' דמשיכה אינו קונה ונדחק רמב"ן דרפ"ב דבכורות ידוע היה להם שלא היה דיניהם שם במקומם כך ע"כ נדחק בדיניהם שפסקה להם תורה וזה דוחק וס"ל לרמב"ם דסוגי' דפ"ב דבכורות פליג על רב אשי וס"ל דלא אזלי' בתר דיניהם של או"ה והא"ש דמר בר רב אשי שפיר אמר אדאבוה' רב אשי אי דעתיה לשקועי קני דאף על גב דהוה אסמכתא מכל מקום בתר דיניהם אזלינן דרב אשי לשיטתו אך הרמב"ם פסק כסתם ש"ס דרפ"ב דבכורות דלא אזלינן בתר דיניהם ואסמכתא לא קניא ולא מהני דעתו לשקוע דלהוי כשלו כעין כל כלי מדין האמורים בפרשה ע"כ לא בעי טבילה ומה שכתב רמב"ם בהלכות בכורות בדיניהם כבר פרשתי שם בעזה"י:
אמנם מה דפסק הרמב"ם האיבעי' לקולא ורשב"א ס"ל דלרמב"ם טבילת כלים דאוריתא וה"ל לפסוק ספק דאוריתא לחומרא כמ"ש כ"מ ועיי' הגה"מ שכ' הואיל ואיננו איסור וגם לא מצוה המוטלת על האדם לקיימה פ"א ע"כ אזלי להקל ע"ש וצ"ע ולפענ"ד אומר דלכאורה רחוק קצת לומר דחזי לדעתי' דעכו"ם לשקועי דא"כ הי' מפרש לתלמידיו ללמוד הלכה למעשה כדרכו של חז"ל גם מסברא קשה לומר דמשכנתא כזביני דאפילו נאמר בע"ח קונה משכון להתחיי' אפי' באונסי' מ"מ לא עדיף משואל דחיי' באונסי' ומותר נמי להשתמש בו מ"מ ל"צ טבילה משום דל"ד לכלי מדין מכ"ש משכנתא וצריך לדחוק כיון דיש לו חוב עליו עדיף ודמי טפי לכלי מדין כ"ז דוחק והנה במס' ב"ק קי"ג ע"ב בתוס' מסופקי' אי רב אשי ס"ל גזל עכו"ם אסור או מותר עי"ש ומהרי"ל כ' אסור לשמש במשכנתא של עכו"ם דשואל שלא מדעת גזלן הוא חוץ מליל פסח עי' ט"ז י"ד סי' ק"כ ס"ק י"ד ועיי' מג"א תע"ב ס"ק ב' עי"ש א"כ י"ל הא דרב אשי הי' משמש במשכנו של גוי לא היה בליל פסח ומספקא לי' למר בר אשי אי ס"ל לאביו גזל גוי אסור ואסור לשמש ועל כרחך מה שהי' משמש הוא משום דחזי דעתי' דגוי לשקועי וס"ל בדיניהם אין אסמכתא כנ"ל וסמך שהתלמידים יבינו כך מדמשמש והרי גוזל וע"כ יבינו דעתי' לשקועי' וממילא אין לנו להמציא דמשכנתא שאין דעתו לשקועי יהיה כזבינא דמה"ת יהיה עדיף משאלה או דלמא הי' ידוע להתלמידים דס"ל גזל עכו"ם מותר ומשו"ה שתי בי' אע"ג דאין דעתי' לשקועי דמותר לגוזלו והא דהטביל משום דמשכנתא עדיף משאלה והוה כזביני ולא איפשיטא ליה למר בר רב אשי מיהו אנן קי"ל גזל גוי אסור וכן פסק רמב"ם כמו שהוכיח חכם צבי סי' כ"ו עיין שם ע"כ אמרינן ודאי ר"א לא היה שותה לולי דדעתי' לשקועי ולטעמיה אזיל דאסמכתא קניא בדיניהם ולדידן לא בעי טבילה כלל:
מיהו כל הפוסקים פסקו דבאין דעתו לשקועי נמי ספיקא הוה דלא כנ"ל והטור פסק אי ידעינן בודאי אין דעתו לשקועי לא לבעי טבילה ובסתמא מטבלי' מספיקא והנה תוס' כ' דישראל שהשכין אצל גוי ופדאו בודאי לא בעי טבילה ונתקשה מהרש"א מה בין גוי לישראל ולפענ"ד לפי הנ"ל דקיי"ל גזל גוי אסור ואסור לשמש בו וגם הקו' מה"ת ע"י משכון יהיה כזבינא יש לומר כמה שכתב ט"ז אלא שלא ביאר יפה דאף על גב דגזל עכו"ם אסור מ"מ הפקעת הלואתו היכא דבהתירא אתי לידיה מותר והשתא כל המשכון הזה דבהתירא אתי לידיה מותר לו להפקיעו ולהחזיקו לעצמו לגמרי ונהי שסופו יצטרך להחזירו להעכו"ם ולא יכול להפקיעו מכל מקום כל זמן שלא פדאו והוא בידו הרי התשמיש שמשתמש אפי' מחסרו על ידי התשמיש הוה כהפקעת הלואה ושלו הוא ומשו"ה מותר לשמש ובעי נמי טבילה:
אמנם בים של שלמה בב"ק פ"י סימן כ' דעתו דלא הותר אלא הלואה שניתן להוצאה שוב לא יתחייב הישראל ליתן לו משלו אבל מה שבא ליד ישראל מיד הגוי פקדון או כדומה לא וכתב בקיצור בש"ך ח"מ סימן שמ"ט סק"ג עיין שם וי"ל בהא מסופק מר בר רב אשי דאפילו אי סבירא ליה לאביו גזל עכו"ם אסור מכל מקום משכנתא כזביני מטעם הפקעת הלואה או דלמא לא שייך הפקעת הלואה אלא במלוה ולא בפקדון ונמצא כל זה במשכון של גוי ביד ישראל אבל משכון של ישראל ביד גוי בודאי לא הוה כזבינא אלא עדיף משאלה וא"ש דינו של תוס':
וי"ל דס"ל להטור להלכתא אי בודאי אין דעתו לשקועי ה"ל ספק איסורא דלמא לא הותר הפקעת הלואה אלא במלוה וממילא מספק גזילה אסור להשתמש בו והשתא אפי' ישמש בו באיסור או בליל פסח לא דמי לכלי מדין ולא בעי טבילה בודאי אך אם ספק דעתו לשקועי ה"ל ס"ס אולי דעתו לשקועי ולא יקפיד על התשמיש ואם תמצא לומר אין דעתו לשקועי דלמא הפקעת פקדונו נמי מותר ומספק ספיקא מותר להשתמש בו ממילא מספקינן אולי משכנתא כי האי כזביני וטובל בלא ברכה וק"ל:
וז"ל הירושלמי ר' אמי סליק עם ר"י נשיאה לחמתא דגרר ושאלין כסף מן אילין דאסיגס פירוש גוים דלשם שאלין לרבי ירמיה אמר צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת גוים לקדושת ישראל יצאו לחוץ פירוש שיצאו חוץ לבית המדרש ושמעין ר"ז בר בא בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לוקח אבל שואל מותר מעתה אפילו כלים ר' הושע זבין כלים ומטבילן ע"כ לשונו ועיי' פני משה דמיירי שאלו כסף מהגוי והם עשו מהם כלים ע"ש ולא פי' כל צרכו ולפענ"ד לא נסתפק מעולם דשואל כלי מגוי דלא דמי לכלי מדין שבפרשה גם אין ספק אם קנה כסף מגוי ועושה הישראל כלי ממנו דכל הני לא בעי טבילה אבל הם שאלו כסף מהגוי להחזיר לו לאחר זמן ובתוך ימי שאלה התיכם ישראל ועשה מהן כלים והשתא נהי דמשום היתר הפקעת הלואתו לא בעי טבילה כמו כל שאלה דעלמא דוקא במשכון דיש לו ג"כ חוב על הכלי אבל בשאלה בעלמא וגם משום שקונה בשינוי מעשה שעשאו כלי וגם קונה בשבח כלי משום זה לחוד לא הי' חיוב טבילה אבל השתא דאיכא תרתי שיכול להפקיע לגמרי וגם קנה שבח הכלי ושינה אותו ואין להגוי אלא תביעת כסף שבור לא גוף הכלי ע"כ הצריכו טבילה אלא שיש לדון אם עלתה לו כיון דעדיין כח גוי מעורב בו והוה כיוצא מטומאת גוי ולקדושת ישראל לא בא וכעין חציו עבד וחציו בן חורין דאפי' עצמו אינו מוציא משום דעבדות וחירות מעורבים בכל מעשיו וה"נ דכותי' ע"כ מסיים ר' הושע זבין ומטבילן פי' בעובדא כי האי זבנם מן הגוי אחר שכבר נעשו כלים והטבילן אז כשנכנס לגמרי לקדושת ישראל:
ת"ר הלוקח כלי תשמיש והוא תוספתא פ"ט דמס' ע"ז ושם תני מטגנין היינו מחבת בבבא דמגעילן והיינו משום דאזלינן בתר רוב תשמישן ורוב פעמים אין השמן מתיבש ובלע על ידי אמנעי וגם רוב טיגונם הי' בשמן ולא בשומן של איסור וע"כ סגי בהגעלה אך הרשב"א בתה"א סוף בית ד' כ' מדהשמיט בש"ס ולא נקיט מטגנין ש"מ ס"ל בעי ליבון דלא אזלינן בתר רוב תשמישו ע"ש וק' א"כ ה"ל למיתני בבבא דליבון עכנלע"ד לפמ"ש בתשו' מנחם עזרי' סוף סי' צ"ו דוקא באינו בן יומו אזלינן בתר רוב תשמישו אף על פי שבודאי באורך הזמן שמשו בו פ"א באור מ"מ לא גזרו חכמים אלא משום רוב תשמישו והה"נ אפילו בן יומו ולא ידעינן איזה תשמיש נשתמ' בו היום אזלי' בתר רובא ותלינן בודאי לא שמשו בו באור אבל אי ידעינן ששמשו בו היום פ"א באור אפי' היה רוב תשמישו היום בבישול מ"מ צריך ליבון משום אותו הפעם ע"ש וא"כ תינח למ"ד נט"לפ מותר והכי קיי"ל אבל למ"ד נט"לפ אסור א"כ א"א למיזל בתר רוב תשמישו דהרי לא ימלט ששמשו באורך הזמן פ"א ע"י האור ונט"לפ אסור מדאורייתא והמטגני' צריכים ליבון:
והא"ש ברייתא דתוספתא ס"ל כהלכתא נט"לפ מותר ע"כ כלל מטגנין בהדי הגעלה בתר רוב תשמישו משא"כ ש"ס דילן הוה בעי למיתנא בסיפא דברייתא וכולן שנשתמשו בהן עד יטביל וכו' תני חדא אסור ותני חדא מותר וא"כ למ"ד אסור נט"לפ אסור צריך למיתני מטגנין בהדי ליבון ולמ"ד מותר מיתני בהדי מגעילן ע"כ השמיטו לגמרי מהברייתא ולעולם להלכתא בהגעלה סגי:
מדיחן ומטבילן והן טהורין פי' אעפ"י שמטבילן לא סגי בלי הדחה ושפשוף בידים להסיר מה שבדופני הכלי ומ"מ נראה אם לא הדיח בידים רק הטביל בצונן וסר ממנו מה שבדופני הכלי סגי והא"ש דתני וכלן שלא הטביל וכו' ולא קתני שלא הדיח לומר דוקא אם לא הטביל אסור ובעי ס' נגד הטוח שעל פניו אבל אם הטביל אפי' לא הטיח לא אסרי':
ואפשר עוד דהרי מיירי בקונ' סתם כלים מגוים שסתמן מקונחים אלא דעכ"פ צריכים עוד הדחה על ידינו ומ"מ אם לא הדיח ולא הטביל ובשל בהן יש לסמוך דרוב פעמים יש יותר מששים נגד הטיח שעל פני הכלי ואין צריך להחמיר כ"כ דטיחה משהו עבדי לי' והא דתני חדא אסור היינו דס"ל נט"לפ אסור ואינו אלא כמו טעם כל שהוא ואפ"ה אסרי' רחמנא אע"ג דאינו כ"ש ממש דהא כל אי' בס' משיירי' אבל מ"מ טעם קלוש הוא כמ"ש תוס' סברא זו לעיל ס"ו ע"א ד"ה מכלל וכו' ע"כ מחמרי' ה"נ ותני' חדא אסור אבל מאן דמתיר נט"לפ הא נמי שרי' בדיעבד:
ולמ"ד נט"לפג מותר ג"כ היכא משכחת לה נראה בוודאי ידע סתמא דתלמודא דפליגי תנאי בנט"לפג אלא הוה ס"ל בפוגם בעין כגון חומץ לתוך הגריסי' לעיל במשנה ס"ה ע"ב אבל הכא שאיננו פגום בעצמו כמ"ש הר"ן בשמעתין אלא פוגם בתבשיל הבא אחריו וכן פירש"י לעיל ס"ז ע"ב ד"ה ואידך וכ"כ שם רשב"א ור"ן ע"ש ודלא כהרא"ה שם זה הוה ס"ד דאסור לכולי עלמא והיינו דאסר רחמנא ג"נ אבל השתא דתני' חדא דאפי' פגם בתבשיל הבא אחריו מותר אם כן ג"נ היכי משכחת ליה:
וכבר כתוב אצלינו במקום אחר דגם תוס' לא פליגי ע"ז דאין הבליעה נפגמת בעצמה אלא שפוגמת בתבשיל הבא אחריו ואפ"ה רצו להוכיח דתחלת הלילה אינה פוגמת דאי לאו הכי מ"ט הצריך שבירה ומריקה ושטיפה ולא בעי למימר משום ביעור נותר וכמ"ש הר"ן באמת י"ל דהר"ן מסיים שבירה ומריקה ושטיפה רחמנא אמר זהו ביעורו וזה דוחק גדול אבל תוס' ז"ל דמה שהוא בלועה בדופני הקדירה אין לך ביעור גדול מזה ובתשו' תה"ד סי' קפ"ג כ' שזה כעין טהרה וטומאה בלועה שאינו מטמא ע"ש אך כל זמן שהקדרה ראוי לבשל בו ולהוציא הבלע ושיבלע בתבשיל אחר איננו בלועה אלא כסגור בתיבה ואם יסגור אדם בשר קודש בתיבתו וכי זה ביעורו ה"נ בדופני הקדירה אם אפשר להוציא בלעו איננו בלועה אלא סגורה אבל אם משבר כ"ח ושוב אינו ראוי להוציא הבלע ולהבליע בתבשיל אחר זה ביעורו וא"כ ה"ה כשכבר נפגם ונהי הוא בעצמו אינו פוגם עכ"פ א"א להפליטו ולהבליע בתבשיל אחר שהרי פוגם התבשיל האחר א"כ ה"ל כמבוער ומשו"ה הוכיחו מזה דבעי' כל הלילה לשיעור פגימה אבל לעולם מודה תוס' דהבלוע בעצמה איננה פגומה ועיי' עוד לקמן אי"ה:
היכי משכחת לה מצאתי כתוב בכתבי יד הגאון מחצית השקל זצ"ל שביד נכדו הב"ח החרוץ מו"ה גבריאל זצ"ל שהקשה למ"ד לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ל"ל מיעוטא דלא בעי הזאת ג' וז' ת"ל אך חלוק תיפוק ליה אי צריך ז' ימים ה"ל פגם ולא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ותי' דהוה סד"א כיון שהבלע בעצמו אינו נפגם כמ"ש הר"ן הנ"ל ה"ל טובל ושרץ בידו מש"ה צריך הגעלה ואח"כ טבילה אבל לא משום או"ה קמ"ל אך דלא בעי הזאת ג' וז' וממילא לא נאמר דהגיעול הוא רק משום טבילה אלא משום או"ה ובת יומא דוקא אלו דבריו ז"ל ועדיין לא יי"ח עכ"פ מאי פריך ש"ס היכא משכח' לה דלמא האמת כן הוא דהגעלה משום דלא ליהוי כטובל ושרץ בידו דהרי יש פוסקים שסוברים כן ועריט"בא ורמב"ן פ' מטות ויעיי' בסוף ס' הפלאה דכתובות בלקוטי בנו הרב הגאון ז"ל ולפע"ד ליישב בעזה"י דהתוס' כתבו דא"א לומר דהוה כטובל ושרץ בידו דא"כ סכין שפה וטהורה לצונן אע"ג עדיין בלע של איסור בתוכו ולכאורה יש לעיין הא מתני' בסתם סכין שאין ב"י ומן התורה שרי לגמרי ואין כאן שרץ בתוכו רק רבנן אסרוהו והם אמרו שפה וטובל והיא טהורה ומאי ראיה היא זו דוקא בסכין שמטהרו לצונן התירוהו אפי' לחמין אח"כ משא"כ בשארי כלים וכמ"ש ש"ך סי' קכ"א סק"ג והכל מדרבנן הם אמרו והם אמרו ואין כאן ראיה כלל:
וי"ל עפ"י מ"ש תוס' לעיל ל"ח ע"ב ד"ה ת"ר בסוף הדיבור דמשו"ה סתם כלים אינם ב"י דהוה ס"ס ספק אם נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו דלמא בדבר הפוגם בעין ע"ש והיינו כחומץ הפוגם בגריסי' ולפ"ז תינח לענין איסור והיתר התבשיל הוה ס"ס אבל לענין טובל ושרץ ליכא רק ס' א' דילמא לא נשתמשו בו היום אבל אם נשתמשו בו היום דבר האסור אע"פ שפוגם בתבשיל זה שבשלו בו גריסין מ"מ האיסור עצמו איננו פגום לא מצד עצמו ולא מצד זמן שהרי בשלו היום וא"כ ק' שפיר מסכין שפה אע"כ אין הטעם משום טובל ושרץ וא"ש אך הרשב"א והטור כ' ס"ס באופן אחר שמא לא בשל היום ואת"ל היום דלמא דבר המותר לגמרי כגון ירקות וכדומה ועמג"א תמ"ז סקכ"ג הנפקותא בין ב' הס"ס מ"מ לפי אותו הס"ס שפיר י"ל הטעם משום טובל ושרץ בידו הא דסכין שפה והיא טהורה משום דסתמא לפגם מס"ס הנ"ל שמא בשלו בו דבר המותר ולא מוכח מידי וא"ש הנך פוסקים:
ובזה י"ל הא דלא מקשה מיד מכאן ואילך לשתרי פי' אי הכי דנט"לפג מותר אפי' לכתחלה נמי וי"ל דכל דלא הוה ס"ד דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ה"א דהס"ס הוא שמא לא נשתמשו בו דבר אסור ואת"ל נשתמשו דלמא הפוגם בעין וא"כ הבלע בעצמו באיסורו אלא ע"י שאנו נותני' בו התבשיל הלז אשר שמא הוא נפגם בעין מהבלע עי"ז הותר ואין לעשות ס"ס בידים כמ"ש מג"א ר"סי תס"ט בשם מהר"יט ומשו"ה אסור לכתחלה אבל כדמשני לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י א"כ יש ס"ס שמא דבר המותר ושמא אינו ב"י ושפיר יש להתיר לכתחלה ופריך מכאן ואילך לישתרי:
ובזה יש ליישב חקירת תוס' מ"ט לא אסרו גם התבשיל גזרה אטו ב"י די"ל דלא גזרו כלל אטו שיבשל בקדרה שנתבשל בו איסור ביומו זה לא ס"ד אלא גזרה אטו שידעי' שנתבשל בו היום דבר מה ולא ידעי' אי איסור או היתר וא"נ איסור דלמא פוגם בעין ואסור לעשות ס"ס בידים לכך אסרינן אפי' ספק אינו ב"י ג"כ אע"ג דהוי ס"ס דממילא כן נ"ל ולפ"ז תינח בכלי דגזרי' אי שרית בכלי דלא ידעי' אי שמשו היום או לא אתו להתיר בכלי בת יומא שוודאי שמשו בה היום ויהיה ס"ס שמא בדבר המותר ושמא בדבר הפוגם בעין ואסור לעשות ס"ס בידים להכניס לתוכו דבר מאכל אבל אי כבר ניתן לתוכו המאכל ונתבשל בו תו הוי ס"ס גמור ואין לגזור דמה לי הך ס"ס או הך וק"ל:
ואין רחוק לומר דאביי ורבא פליגי בהנ"ל דודאי לא נעלם מאביי דל"ש בכה"ג יגיד עליו רעו אלא במשנתינו משמע דתרתי בעי דהרי שנינו את שדרכו להטביל יטביל ואת שדרכו להגעיל יגעיל לפ"מ שפירש"י במשנתינו האי יטביל היינו טבילת מ' סאה ודלא כריטב"א ע"ש א"כ הא דתנן להגעיל יגעיל ר"ל להגעיל גם כן אבל טבילה בעי גם כן ומוסיף על הראשונות דבעינן טבילה והגעלה אם כן שוב כדתנן ולהלבין ילבין היינו מוסיף על הראשונות להטביל ולהגעיל ולהלבין ובזבחים נקיט חדא מנייהו ויגיד עליו רעו ולק"מ קו' רבא אלא נהי ממתני' לא קשי' מברייתא קשי' דהלוקח כלי תשמיש דהתם ליכא למימר דמוסיף על הראשונות דהרי מדנקיט מגעילן ומטבילן ומלבנן ומטבילן מדנקיט מטבילן ולא סמך אדרישא ש"מ איננו מוסיף על הראשונות אלא הגעלה לחוד וליבון לחוד ולזה י"ל אביי ס"ל טעם הטבילה הוא שלא יהא כטובל ושרץ בידו ע"כ הזכיר טבילה לומר אחר הגיעול צריך טבילה דוקא וכן בשדרכן ללבן י"ל לעולם צריך גיעול וליבון וקמ"ל אחר הליבון יטביל שלא יהא כטובל ושרץ בידו והא דסכין שפה והיא טהורה בלי טביל' משום דס"ל הס"ס היא כרשב"א וכבר הוה פגום דס' לא שמשו בו היום וספק דבר המותר לגמרי ומן התורה מותר לגמרי משו"ה כיון שאינו רוצה לשמש עתה אלא צונן סגי בהאי טבילה וסברא זו עיי' ש"ך סי' קכ"א סק"ג ע"ש ואך רבא ס"ל שהס"ס כמ"ש תוס' א"כ לענין טבילה ליכא אלא חד ספק ואפ"ה סגי בטבילה קמייתא אע"פ שלא הגעיל ש"מ לאו משום טובל ושרץ בידו ושפיר ק' על אביי מהבריי' קצרתי וק"ל:
וליישב קושי' ראשונה נאמר דהמקשה דפריך ג"נ היכי משכחת לה לא ידע לחלק בין ב"י לאינו ב"י ולא ידע ס"ס אלא שמא לא נשתמשו בו איסור או שמא נשתמש בו דבר הפוגם בעין וא"כ לשמש לכתחלה ה"ל חד ספק לענין טבילה ועוד דאסור לעשות ס"ס בידים ומוכח מסכין שפה והיא טהורה כהוכחת תוס' דלאו משום טובל ושרץ בידו ומ"מ לא הוי קשי' לי' למה לי אך למעט הזאת ג"וז דז"א דהרי לא ידע לחלק בין ב"י לאינו ב"י ע"כ פריך היכי משכחת לי' אבל למסקנא דמשני לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא אז קשיא ליה למה לי אך למעוטי הזאה ת"ל דהוי אינו ב"י ולעומת זה י"ל משום דהוי טובל ושרץ בידו ולא קשי' מסכין שפה די"ל דהוי ספק ספיקא ספק לא נשתמש בו איסור ואת"ל נשתמש בו שמא אתמול כנ"ל:
ועוד לכאורה יש להוכיח כמ"ד דהטבילה אחר ההכשר משום טובל ושרץ בידו דרש"י בחומש פי' אשר לא יבוא באש תעבירו במים היינו טבילה והרמב"ן הקשה למה לי הא כבר כתי' במי נדה יתחטא ותי' הרא"מ דה"א המגעיל ע"י בישול בעי טבילה ולא אותן שמשתמשין בצונן ע"ש ואם כן מוכח דהמרק פיגולים מטמא והוי טובל ושרץ בידו דאי לאו הכי אין סברא לחלק:
אך הרמב"ן מפרש תעבירו במים שכשוך להסיר הטיח שעל פניו מפני איסור דבשולים של נכרים וא"כ לא מוכח כנ"ל אך זה א"א דהרי לא מיירי התורה אלא מבת יומא והטיח שעל פניו שהוא בעין אין חילוק בין יומו ליום אחר ומיהו הרמב"ן מצי סבר כהרמב"ם דגם הטיח נפגם אבל למאי דקיי"ל דאינו פוגם א"א לומר כהרמב"ן וע"כ כפירש"י נמצא לבתר דמסיק לא אסרה תורה אלא לקדרה בת יומו מוכח דהוי כטובל ושרץ בידו והא דסכין שפה כנ"ל:
רמי ליה רב עמרם לר"ח וכו' במתני' כ' ריטב"א דהוצרך לאשמעי' שפוד ואסכלה מלבנן אע"ג דכבר תנן את שדרכו ללבן ילבן משום כיון דתנן בזבחים להדי' השפוד והאסכלא מגעילים קמ"ל מתני' דבעי' ליבון ומטעם דמסיק בש"ס וצריך להבין הלא גם אי לא תנן השפוד והאסכלא מלבנן נמי הוה רמי מתני' אהדדי הכא תנן את שדרכו להלבין וכו' והתם תנן מגעילין וי"ל עפ"י מ"ש רשב"א במשמרת הבית דבליעה ע"י האור דשפוד שאני שהרי אותו צד שהבשר תחוב בו אינו רואה את האור דבשר מקיפו ורק אותו צד החיצון שרואה פני האור וחם מקצתו חם כולו ממשיך רתיחתו שע"י האור גם למקום שהבשר מקיפו והוה סד"א דהוה דבר שדרכו להגעיל משום הכי קמ"ל דבכלל דרכו ללבן הוא ומשום הכי רמי' ליה אמתניתין דזבחים והוצרך לשנוי' דש"ס:
מגעילן פירש"י וז"ל משום דכי אתי למחר הוה נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגויה טעמא ונותר אי' כרת הוא עכ"ל ויל"ד מה לי אי' כרת או לאו ועוד קשה הא משמע מלשון רש"י דלעיל ד"ה בת יומא דלינת לילה פוגמת א"כ כי מפליט למחר נט"לפג הוא ולא פי' כפשוטו דבעי תיקון לבער הנותר הבלועה בהשפוד ונלפע"ד דס"ל דמהא לא הוה קשי' לי' דפשיטא די"ל מאחר שכבר הגעיל ולא נשאר אלא מה שבעומק הכלי הנבלע ע"י האור יותר מע"י בשול נהי דלענין הכשר לא מהני עד שיכשרנו כדינו אבל לענין ביעור נותר ודאי אותה הבליעה עמוקה הוה כמבוער ועומד ולק"מ ובפלתי הקשה למ"ש הרא"ש דלמ"ד לינת הלילה פוגמת כל המריקה גז"ה א"כ לק"מ דגז"ה כך הוא מורק במים ולא בעי ליבון ומה שתי' דמורק משמע נמי ליבון שממרק הכלי ז"א לפי' הרא"ה שהליבון אינו מפליט אלא שורף ומכלה וא"כ קושיתו עצומה ולק"מ ק' ש"ס ע"כ פירש"י דהקושי' קאי למאי דמסקי' דגזרי' אינו ב"י אטו ב"י א"כ בקדשי' נמי לגזור כמ"ש הרא"ש דאיכא למגזר טפי כיון דקדשי' מרובי' ומחלפי הכלי' ב"י עם אינו ב"י ול"ש הכא למימר לא גזרו במקדש אדרבא איכא למגזר טפי וע"ז סובב כל השקלא וטרי' וכיון דעיקר ק' משום דה"ל למגזר אטו ב"י ואמרי' ר"פ הנחנקין לאיסור חנק חששו לאיסור לאו ל"ח למגזר [ומאי דקשי' ע"ז מש"ס ר"פ האשה רבה כבר כתבנו במקום אחר] מ"מ הו"מ לשנויי' הכא בג"נ לאיסור כרת דחלב ודם חששו ולאיסור לאו דקדשי' לא חששו ע"כ כ' רש"י דנותר נמי בכרת. ובזה יש לדחות הוכחת תוס' דחולין וזבחי' צ"ו ע"א דלר"ט איך נעשה גיעול לחברו הא הוה נ"ט בר נ"ט דאיסור לענין זר ויוצא ולהנ"ל י"ל כיון דכבר איפגם רק משום גזירה ולנותר דכרת חששו אלא דהוה נ"ט בר נ"ט דהתירא ולאיסור לאו דזר ויוצא לא חששו ולא צ"ל דמ"במ אוקמי' אדאורי':
ומיושב נמי מאי דמקשי' אשינוי' דרבא לקמן כל יום נעשה גיעול עכ"פ בכל שבת דלא נעשה גיעול ליבעי ליבון ולהנ"ל ניחא דהא משום ביעור נותר ליכא למיחש לבלועה עמוקה הלז ולפליטה בקדשי' אחרי' הא הוה פגם מה תאמר נגזר אטו דמיחלפי בקדרות אחרות בשבת לא שכיחא בני יומן ולא מיחלף עד יום אחר שבת ומיד ביומו לא שכיחא דהרי אתמול בשבת לא שחטו שלמי' וא"כ שוב כולי האי לא גזרו:
ועפי"ז יש ליישב הא דמשני ליה התירא בלע ודפריך ליה רבה איסורא קפליט ולקמן בסוף מסיק ליתי' לאיסורא בעיניה פירשו הראשוני' דמיקלש קליש איסורא ולא חל עליו שם חדש שם נותר רש"י לא פי' כן אלא פי' מעולם לא הוכר איסורא ע"ש והלא דבר הוא אבל נלע"ד הנה בזבחים צ"ו ע"א כ' תוס' דע"כ ההכשר היא אחר שכבר נעשה נותר דאי ס"ד קודם ומשום שלא יביאו קדשים לבית הפסול א"כ מה הועיל ר"ט הא כבר חל עליו חיוב מריקה ושטיפה ופי' ט"הק היינו שטיפת צונן כבר חל עליו קודם זמן נותר ואיך פקע מיניה ע"י גיעול חברו ומזה הוכיחו תוס' דההכשר היה אחר שכבר נאסר אמנם י"ל היינו אי שטיפה הוא גז"ה בלי טעם אמנם לחד פירושא שכתב הרא"ש בשמעתין דלא היה גז"ה בלי טעם אלא להסיר כל הטיפין מועטי' שנשתיירו אע"ג בחולין לא קפיד רחמנא עליהן מ"מ בקדשי' קפיד ע"ש א"כ י"ל לעולם ההכשר היה קודם זמן נותר ושלא להביא קדשי' לכלל נותר והא דר"ט דגיעול לחברו היינו משום דלדידיה ברגל אוקמוהו אדאורי' מ"במ חד בתרי בטיל א"כ גם הניצוצו' ההם בטלי ולא בעי שטיפה וכ"כ הט"הק בעצמו שם בדבור אחר ע"ש ולשיטה זו צ"ל דכל הגעלה ומריקת חמין היה בפחות מששי' כאשר יבואר אי"ה שיטת רמב"ן דאל"ה למה לי שטיפה כלל הא כשם שלר' טרפון בטלי הניצוצו' במ"במ חד בתרי כ"ש שיתבטלו בששי' של מי הגעלה אע"כ כרמב"ן שהיה פחות מס' ויבואר לקמן אי"ה:
נחזור לעניננו דבהא פליגי ר' עמרם הוה ס"ל ההכשר היה אחר זמן איסורא וקשי' ליה ור' חסדא השיב לו התירא בלע והתירא פליט דההכשר הוא קודם זמן איסורא וכיון שכבר נגעל שוב אין הבליעה קלישה ההיא כח לקבל שם חדש של נותר ולק"מ אך רבה ס"ל דההכשר היה אח"כ וכבר חל שם נותר וסוף סוף כי פליט איסורא פליט ועד"ז אזיל השקלא וטרי' לפ"ז לבסוף כי מסיק רב אשי ליתי' לאיסורא בעיני' לא הוה רש"י מצי לפרושי דאין חל עליו שם חדש דנותר דהא קאי השתא לתרוצי אי ההכשר היה אחר זמן איסורו ע"כ פירש"י דלא ניכר איסור מעולם פי' ע"ד שכתב המרדכי ספ"ק דשבת גבי איסור שלא ניכר מעולם ותחלת ביאתו הוא ע"י תערובו' לא גזרו ביה רבנן משום דבר שיש לו מתירין ע"ש וה"נ ס"ל הנותר כל זמן שהוא בלוע אין עליו שם איסור דהוה כמו טהרה בלועה שכ' ת"הד סי' קפ"ג הנ"ל ותחלת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובו' לא גזרו בי' רבנן משום אינו ב"י וביותר י"ל דסמיך ג"כ אמ"במ אוקמוהו אדאוריי' נהי דלא ס"ל לרבנן כר"ט דאוקמוהו אדאורי' ומשו"ה בעי הכשר ברגל ולא אמרי' נעשה גיעול מ"מ הכא אחר שכבר הוכשר כל כך על אותו משהו שנשאר ונתבטל מין במינו חד בתרי גם כן שוב לא גזרו בי' רבנן הואיל ולא ניכר איסורו:
ובזה י"ל דרבי דס"ל מריקה ושטיפה בצונן דאי ס"ד מריקה בחמין ומשום הגעלה מ"ט לא הזכירה תורה ג"כ ליבון באש אשפוד ואסכלה ואין לומר בקדשי' אין צריך ז"א לרבי דאית ליה בעלמא מ"במ לא בטיל מן התורה ולדידיה שפוד של קדשי' צריכא לבון ומ"ט לא הזכירה תורה אע"כ לא מיירי התורה מהכשר אלא מריקה ג"כ בצונן:
יגיד עליו ריעו כבר כתבתי לעיל באריכות דאביי ס"ל במתני' הוזכרו שניהם גיעול וליבון דקאי אדלעיל את שדרכו ללבן ילבן ג"כ עם הגעלה וטבילה הנזכר ברישא ורק מברייתא קשי' עליו שהזכירו טבילה בהגעלה ובליבון ש"מ דלא בעי אלא לבון וטבילה ולא הגעלה ולזה כתבתי דס"ל לעולם קאי ארישא לבון וגם הגעלה והזכיר טבילה לומר דבעי טבילה אחר הליבון דוקא שלא יהא כטובל ושרץ בידו ורבא לס"ל הא כמ"ש תוס' מסכין שפה:
והשתא י"ל דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקים דכ' תי"ט דרמב"ם ס"ל סכין לא בעי טבילה ע"ש וא"כ לק"מ מסכין שפה ורבא לס"ל כהרמב"ם ואמנם בטעם הדבר נ"ל דהנה הרמב"ם מפרש משנתינו ברוצה לאכול בה רותחין מעבירה במשחזת היינו שפה ולצונן לא הוזכר במשנה רק בש"ס מפרש דסגי בנועץ בקרקע וכ' עוד או משחזת או ליבון ומשמע הגעלה לא מהני רק בפסח דהתי' בלע וסברתו נ"ל דסכין רוב תשמיש ע"י דברים גושים רותחי' ואינו בולע אלא כדי קליפת הסכין ומ"מ ברותחי' לא סגי ליה דכבולעו ע"י רותחי' וגם דוחקא דסכינא ע"כ צריך תיקון יותר אבל עכ"פ אין הבלע נכנס יותר אלא עד הקליפה ולזה סגי בהשחזה להסיר קליפתו או ליבון עד כדי שיסיר קליפה שהוא שיעור המפורש בש"ס דילן זהו סברת הרמב"ם ויען כי הכשר זה לא נזכר בכלי מדין א"כ איננו בכלל טבילה אף ע"ג דאפי' כלי' שתשמישן בצונן ואינם בולעי' כלל צריכי' טבילה מ"מ ראוי' לבלוע משא"כ סכין ואל תתמה שהרי סכין של שחיטה מוכיח במרדכי פ"ק דחולין דלא בעי טבילה אעפ"י דבולע ובעי הכשר למ"ד בית השחיטה רותח עכ"פ להרמב"ם לפי פירושו דמתניתין משימוש רותחי' מיירי וסגי בסכין בשיפה היינו השחזה ממילא לא בעי טביל' והכי ס"ל לאביי אך רבא ס"ל דשיפה דמתניתין לתשמיש צונן אבל לרותחי' בעי ליבון ממש וממילא בעי טבילה:
ובזה א"ש בפ"ק דחולין ח' ע"ב דמשני שליבנה באור והסוברי' דסגי בהגעלה מתרצים דש"ס לא דקדק אלא נקט ההכשר היותר גדול ואמנם להרמב"ם דלשון המשנה שפה והיא טהורה היינו משחזת וסגי לשמש בו חמין א"כ ק' שינה לשון המשנה ולא תי' כגון ששיפה ולהנ"ל ניחא דהתם לרבא קאי מפרש מתני' לתשמיש צונן אבל לחמין בעי ליבון ואין הלכה כרבא בזה:
ודאתאן עלה מ"ש המרדכי סכין של שחיטה לא בעי טבילה מש"ס דחולין ומקשים דלמא מיירי בשאלה מהנכרי כבר כתבתי בחי' למס' חולין שם לפמ"ש פני יהושע שם איך מותר לשחוט הא רוצה בקיומה של משמשי ע"ז ותי' להפוסקים משמשי ע"ז של ישראל יש לה ביטול מיירי שישראל מקיימו כדי לבטלו ע"י גוי שימצא או לבערו לבסוף וזה מותר למעוטי תפלה ובין כך מותר לשחוט ע"ש וא"כ ע"כ לא מיירי בשישאל מעכו"ם דא"כ אין בידו לבטל ולא לבער ואסור רוצה בקיומו א"כ כיון דשלו הוא הו"ל להזכיר טבילה אע"כ סכין של שחיטה לא בעי טבילה ולהרמב"ם שום סכין לא בעי טבילה:
כל יום נעשה גיעול לחברו זו היא סברת ר"ט דמשום כך לא בעי הכשר כל הרגל והסבירו תוס' דמ"במ בטל מן התורה וס"ל לר"ט במקדש ברגל אקמוה אדאורייתא ואמנם רבנן לא ס"ל הכי דאקמוהו אדאורייתא וחידש לו רבא דמ"מ בשפוד הקילו דתיסגי בהגעלה במקום ליבון משום דכל יום נעשה גיעול לחברו ולמדתי מדברי הריטב"א משום דהרי בלא"ה איננו בלוע ע"י האור ממש שהרי במקום שהבשר תחוב הבשר מקיפו ואינו רואה פני האור ואותו צד שחוץ לבשר ורואה פני האור הרי אינו עתיד להשתמש בו אלא שחם מקצתו ע"י האור מחמם כלו גם העליון שתחת הבשר ונהי בעלמא כה"ג צריך ליבון דוקא דאע"ג דלאחר הגעלה לא נשאר בו אלא משהו מ"מ אינו יוצא מידי איסורו אלא בלבון ממש ס"ל לרבא הני מילי באיסורו אבל הכא דהתירא בלע אע"ג דהשתא קיימי' כי קפליט איסור' פליט מ"מ לגבי משהו כה"ג ל"א הכי וגם אי בשיל חטאת דממעט באכילת שלמי' דיקדש להיות כמוה ל"א תורה אלא בטעם גמור לא בטעם משהו אע"ג דבאיסור ממש אסור משהו כה"ג שהי' מתחלה איסור גמור ולא הפליטו ממש והשאיר בו משהו מ"מ בהיתר כי הכא אלא דאסור לזרים וביוצא לא החמירה תורה:
והגי' שלפנינו פריך ש"ס א"ה הגעלה לא בעי ונשאר בקשיא ולא בתיובתא ובאמת אי קושי' הוא הוה תיובתא רבא כמ"ש ריטב"א ומשו"ה מוחק הגירסא לומר שאין כאן ק' כלל וכמו שהסברתי לעיל ומ"מ נלע"ד רבא לשטתו לק"מ ואקדים פלוגתת רשב"א ורמב"ן במשמרת הבית הרשב"א ס"ל דבעי' שיהיה במים ס' או שיגעיל בשעת היתר כמ"ש תוס' ובדבר שהתירא בלע יכול להגעיל בפחות מס' וע"כ קדרה של בשר שבשל בה ירקות הרי הוגעל ומבשל בו חלב אח"כ וכמ"ש הטור בשמו ג"כ ולפ"ז יורה דמר עוקבא מיירי באינו ב"י דאל"ה הא לית במים שבתוכו ס':
ורמב"ן פליג דמסתמא יורה דמר עוקבא ב"י הוה ונגעל בלי ס' והטעם דדרך מים להפליט ולא להבליע כלל והא דנאסר קדירה שנפל בו חתיכת איסור אע"פ שיש בו מים היינו משום דע"י פליטת החתיכה המתערב במים נעשה רוטב ואין הכשר אלא במים צלולי' ולא ביין ולא במזוג כדאמרי' בזבחים ומשום משנעשה רוטב הרי מבליע ולא מפליט אבל מים צלולים מפליטי' ומצחצחי' ואינם מבליעי' כלל והקשה לו הרשב"א אדרבא בזבחי' מבואר דוקא קדשי' במים ולא ביין אבל תרומה וכל האיסורי' אפי' ביין וה"ה לרוטב וירקות ובלבד שיהיה בהם ס' או התירא בלע זולת זה המים חוזרי' ומבליעי' האיסור ע"ש:
וצ"ל לדעת רמב"ן דס"ל לא לחנם הקפידה תורה בקדשים שלא להגעיל ביין ומזוג אע"כ אינם פועלי' כמים ובקדשים החמירה תורה אפי' התירא בלע או אפי' מגעילי' בס' מ"מ במים ולא ביין משא"כ תרומה ושאר איסורי' אי איכא ס' או אי התירא בלע אפי' ביין שיש בו ס' סגי אבל במים לא בעי ס' ובקדשים החמירה תורה דאפי' בהתירא בלע בעי' דוקא מים ולפ"ז רבא לשטתו דחידש התם הך דבמים ולא ביין וס"ל יין מצחצחי טפי ואפי' בקדשים דהתירא בלעי בעי דוקא מים ולא רוטב א"כ כל יום נעשה גיעול אינו מועיל כיון שהגיעול הזה איננו לבון ממש ופעפוע השומן של בשר הוה כמו רוטב שאינו מועיל בליכא ס' ע"כ בעי הגעלה תחלה שהמים מצחצחי' ונהי דלא יועיל כמו ליבון מ"מ על אותו בליעה עמוקה מועיל מה שנעשה גיעול לחברו כיון דעדיין היתר הוא וכמ"ש לעיל והמקשן ס"ל כהרשב"א ואפשר ל"ל דיוקא במים ולא ביין ע"כ הקשה אפי' הגעלה לא ליבעי:
יש מקשי' ממ"ש כ"מ פ"ו דפס"המ דכ' רמב"ם תודה שנתערבה באיל נזיר מקריבים שתיהן והקשה ראב"ד הא ממעט באכילת תודה שמאכיל לכהן זרוע בשלה ותי' כ"מ דכיון שאינו ממעט אלא באבר א' לא בכל הקדשים לא איכפת לן ומקשי' מתוס' דס"ל דאפי' אהבלועה מקפדי' דלא למעט ולק"מ דפשיטא ומבואר בדוכתא טובא דמקפידין אפי' אכל שהוא דקדשים שלא להביאן לבית הפסול והתם הכ"מ הכי קאמר טוב להבי' אבר א' לבית הפסול היינו למעט באכילה מאשר נאמר ב' הבהמות ירעו עד שיסתאבו ופשוט:
ואשר מבואר בפסחים ר"פ אלו דברים כל א' הביא סכינו עם פסחו ולא מצינו כן ביום טוב שחגיגה ושמחה מרובי' יותר מפסחי' ובב"המק היה בית החלפי' ששם היה סכיני' לשחיטת קרבנות ע"כ נראה דפסח שאינו נאכל אלא למנויו אי ב"השח רותח לא יכול לשחוט פסח לזה בסכין ששחט פסח אחר בלא הכשר ומריקה ושטיפה בנתיים ולפ"ז היה בב"המק סכינים מיוחדי' לחטאת ולא לשלמים וכדומה או היה מורק ושוטף בנתיים:
קרא כדכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים כל זכר בכהנים יאכל אותה הנה כבר כתיב הכהן המחטא היינו הראוי לחיטוי יאכלנה עיי' זבחים צ"ח שם ויש לרמוז דזה בכלל ביעור דקאמר או מורק ושוטף או כל זכר בכהנים יאכלנו הבלוע ע"י שיבשלו חזה ושוק שלהם ויעשנו גיעול לחטאת והיינו כר"ט ולרבנן הכי קאמר ומורק והבלוע הנשאר אחר מריקה היינו בשפוד הצריכה ליבון אותו יאכלנו זכרי כהונה ע"י גיעול לחברו:
ונ"ל עוד למאן דס"ל דההכשר הוא קודם זמן נותר כדי שלא יבואו לידי נותר א"כ דוקא מורק במים ולא ילבן משום שריפת קדשים שלא נתותרו עדיין ואסור לשורפם אבל להוריק אינו ביעור אלא המרקה מהכלי והנשארו במים בכל מקום שהם ודוקא ומורק במים ולא באש אלא במים:
עוררני תלמידי הרב המופלג מהו' משה ברעסווי ני' אבדק"ק יערגן יע"א לפמ"ש רמב"ם ספ"י מהל' מ"א דהקדש משקי' היוצאים אסור ואין לוקי' וכ' הכ"מ דס"ל שהוא רק אי' דרבנן א"כ מן התורה הפליטה מהקדשים הוה משקים היוצאים מהם ואינו נאסר האמנם דברי כ"מ אינם מוכרחים כמ"ש בחי' למס' חולין דף ק"כ דטעמא דרמב"ם כיון דאתי' רק מביניהו ע"ש אין לוקי' דאין עונשי' מן הדין ולעולם אסורים מן התורה אך לפי הכ"מ צריך לברר הדבר והאמנם שם בחולין ק"כ ע"ב בתוס' ד"ה היכא וכו' מבואר דמיירי בהקדש בד"ה אבל הקדש גבוה דכתיב בי' אכילה לא יאכל כי קודש הם לא יאכל באש ישרף מהא לא מיירי התם אלא לכאורה מפי' רש"י לכאורה משמע דמיירי דוקא מקדשי מזבח דלא תיקשי ק' תוס' שם ע"ש:
אמנם בחי' שם כ' דרש"י נמי לא מיירי אלא מהקדש בד"ה וקו' תוס' ל"ק לרש"י דס"ל הקדש אתי' חטא חטא מתרומ' וכאלו כתי' אכילה בגופי' כמ"ש תוס' פסחים כ"ו ע"א ואי קשי' א"כ ל"צ למילף מביניהו לילף מתרומה עיי' תוס' מנחות בכורים איקרי תרומה ותרומה לא איתקש לבכורים וההיא דשמעתין אסמכת' בעלמ' ע"ש ופי' כוונת' הא דמשמע משמעתין תרומה אתקש לבכורים זו היא אסמכת' אלא תרומ' גופי' אתי' מביניהו דבכורי' וחד מהנך ולעול' א"א למילף הקדש לענין משקי' היוצאים מתרומה דתרומה גופי' לא אתי' אלא מביני' ואם כן לעולם לא מיירי אלא מהקדש בדק הבית:
אמנם לו יהיבנא דאיכא מ"ד דקדשי מזבח נמי אין משקי' היוצאים מהם כמותם מן התורה מ"מ לק"מ אדשמעתין דמריקה ושטיפה עיי' חולין קי"ב ע"ב תוס' ד"ה ורוטבן וכו' וביאור דבריהם עפ"י שיטת רבנו שמואל שבתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכא ע"ש וס"ל דמשקים היוצאים מהם שאינם כמותם הוא מתרי טעמי א' כיון שנשתנה ונעשה משקה אינו אלא זיעה בעלמא וזה דוקא במשקה היוצאים ע"י איצצא אבל הרוטב שע"י בישול ומכ"ש המחהו וגמעו היינו הדבר עצמו דלא גרע מטע"כ ומכ"ש בקדשים דלכ"ע דאורי' וצריכים לומר לפ"ז הא דאמר לחם והא לאו לחם הוא היינו בלחם דוקא שכל עיקר הוייתו לקבץ נפזרי' פזורים הקמח לעשותו גוש א' ע"י לישה ואפי' ואם נימוח ונפרד איננו תואר לחם אבל שאר עניני' כגון זרע כלאים וכדומה אעפ"י שנשתנה במילתיהו קיימא ולא נאמר משקה היוצא מהן אלא היוצא שלא ע"י בישול כמו ציר אבל רוטב היינו הדבר עצמו רק מטעם השני מטעם האוכל שהקב"ה לא אסרו אלא באכילה ולא בשתי' דלא יאכל ושתי' אינו בכלל אכילה כ"א בתירוש ויצהר וא"נ דבמילתיהו קאי ואסור לאכלו אבל מותר לשתותו אי לאו שום ילפותא ונפקא מיניה דמשקים היוצאים ע"י אציצא אין שם איסור עליהן אפי' נכנסו ונבלעו במאכל או שנקרשו ונקפאו מ"מ שרי אבל היוצא ע"י בישול הוה כגוף הדבר ולא הותר אלא לשתותו לא מצד פחיתות וקלישות האיסור עצמו דבמילתא קמיתא קאי אלא מצד הפועל שאינו אכלו אלא שותהו וכבר האריכו בשיטה זו בס' באר יעקב ולא עמד בזה פני יהושע בקונטרס החדש שלו וא"כ הכא הבלוע דנותר שיצא על ידי בישול נהי מי שהיה מוצצו בעינא בלי שיבלע במאכל אחר לא היה חייב משום אכילת נותר משום דאכילה כתי' ואם האכל יאכל ביום השלישי מ"מ הבלוע בפ"ע נותר הוא וצריך ביעור מן התורה ואין ביעורו אלא שרפה או שבירת כ"ח או מריקה ושטיפה בכלי נחשת וזה ברור בלי פקפוק:
ועיי' במקור חיים רס"י תס"ז גבי דבש של פסח שהביא בקיאות מכריתות ה' ע"א גבי לחם כרמל וקלי כבר קדמו פני יהושע שם וכבר כ' בזה בגליון מג"א שלי סי' רי"ו אבל בלא"ה נמי טעותא הוא במ"כ דהש"ס התם לא קאמר אלא דלא הוה. מוקמי' יתורא לחלק אלא ה"א דלא נטעה לומר נשתנה אבל למסקנא חלילה לומר בשינוי כל דהוא כזה שמחטי' נעשה קלי יותר האיסור א"כ יאכלו כל תועבה ע"י צלי וכדומה ושינוי כל דהו שרו להו מריהו למימר הכי וישתקע ולא יאמר:
י"ל הא דאמר רב אשי לדידי חדתא וכו' ובלא"ה ל"ע שם מאי קמבעי לי' סכינא דפסחא אי משום דהתירא בלע ה"ל למיבעי סתם כלי פסחא ואי משום דסכינא שאני דרוב תשמישן אין באור ובכלי ראשון כמ"ש הר"ן ה"ל למיבעי סתם סכינא אפי' של גוי וכבר עמד כעין זה בט"ז סי' תמ"ז והנה בי"ד פסק סכין בעי ליבון ובמחבת ג"כ לא אזלי' בתר רוב תשמישו ובסכין של פסח סגי' בהגעלה והיה נלע"ד דנהי חיישי' למיעוט תשמישו ובסכין פעמים תוחבי' בבשר צלי על האור אבל לענין חמץ לתחוב בפ'שטידא וכדומה הוא מיעוטא דמיעוטא לכן סגי בהגעלה ואמנם הגדולים הרגילים באורחים חשובים וכעין דאמרי' בחולין דעביד תלת סאה טחי ואמר מי ידעתון דאתינא א"ל מי עדיפת משבת וקראת לשבת עונג ע"ש פג"ה והיינו דיסד הפייט דאשתמש ביה סכינא לארוחין פי' ארוחת שרים וגדולים כמו ארוחתו ארוחת תמיד ניתן לו אותם יש לחוש למיעוט תשמישן ע"י האור בפשטיד"א והיינו דשאיל סכינא דפסחא דהוה תשמיש אור מיעוטא דמיעוטא אי ניחוש ואמר ר' אשי אנא דהיה ראש ישיבה ועשיר גדול ושכיחי רבנן גבי' דהוה תורה וגדולה במקום א' הוא ודאי כעין חדתא צריך למיעבד וא"ש וק"ל: ע"כ ההעתק.