שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קח

שלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלא ומופלג בתורה ויראת ה' כמו"ה יוסף ני' אב"ד דק"ק נאדאדוואר יע"א:

גי"ה הגיעני ונפשו היפה בשאלתו נידון ישראלים החוכרים קצבות מהשררה יר"ה וצריכים למכור לאו"ה בשר חזיר ומפני שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים מן התורה ע"כ שוכרים להם פועל נכרי המקצב כל הבשר הכשר ולו מסרו קצבת החזיר שלו יהיה הקרן והריווח והנה רואים שעי"ז באים לידי הפסד גדול כי אם יבואו נכרים לקנות מכחיש ואומר שאין להם בשר בהמה טהורה כ"א בשר חזיר שהריווח שלו ונמצא בשר בהמה טהורה של ישראל תעובר צורתו ויצא לבית העיפוש וסרחון ע"כ שואלים ומבקשים להמציא להם היתר שיהיה ריווח הטמאים נמי של ישראל ופועל הנכרי לא יהיה אלא משרת ובזה ינצלו מהפסד רב ויען מעלתו כ' שאגב עיין בסוגי' ובהלכה והאריך ואין דרכי אלא להעמיד על האמת לפע"ד ע"כ גם אנכי אעריך לפניו מקור הענין ממקור חוצבו וממילא רווחא שמעתא במה שנוגע לעניננו בעזה"י:

במס' פסחים כ"ג ע"א והרי שרצים וכ' התוס' שם וב"בק פ"ב ע"ב בשם הירושלמי דבמין שסתמו למלאכה לא נאסרה סחורה ותו הקשו למה לי ארור מגדל חזירים תיפוק לי' מדאוריי' אסור וע"כ נחתו לחלק אפי' במין שעומד לאכילה אם אין הסחורה לאכילה כ"א לעשות מלאכה כגון למשוח עורות מותר ומבואר מדבריהם ומן הרא"ש במס' ב"ק שם ומלשון הרשב"א בתשובה סי' ש"א דמדאורייתא אסור אלא טעמי' דקרא משום דילמא אתי למיכל מיני' ע"ש וברשב"א ואמנם בת"הד מייתי בשם גליון תוס' דרק מדרבנן אסור וקרא דיהיה אסמכתא בעלמא הוא ולכאורה נראה כן מהסוגי' דפריך ולחזקי' למה לידכ' רחמנא לא יאכל ומייתי לכם למישרי וכו' ומאי קושי' דהא אצטריך לאיסור סחורה מן התורה וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א אבל לגליון א"ש דהנה המקשן דפריך אי הכי אפי' לכתחילה נמי צריך להבין מאי אי הכי הא בלא"ה קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וע"כ צ"ל בלא"ה נמי ה"א איסור סחורה דרבנן והם התירו בנזדמנו אבל השתא דכתיב להדיא לכם להיתרא כל צרכיכם לא מצי רבנן לאסור מה שהתורה התירה בהדיא כמ"ש ט"ז סי' קי"ז וכבר קדמו כ"מ פ"ג מהל' מלכים ומביאו תוי"ט פ"ט דסנהדרין משנה ב' ועיי' תוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה תשיך וכו' וא"כ שפיר מקשה אי הכי שהוא מבואר היתרא בקרא לכל צרכיכם איך יכולים לאסור ומשני לעולם דרבנן ואין היתרו מבואר בקרא כיון דהדר כתיב יהיה יש לסמוך עליו איסורא אע"ג שאין דרשה גמורה מ"מ לא מיקרי היתר מפורש ומצי רבנן למיסרי' ע"כ כיון דידע בפשיטות דהוא אסמכתא ואי' סחורה דרבנן ע"כ פריך לחזקי' לא יכתב לא יאכל ולא בעי לכם ומוכח כגליון:

אך רוב הפוסקים התוס' ורא"ש ורשב"א הנ"ל ורמ"בם כמ"ש מש"למ ספ"ח ממ"א ס"ל דיהיה דרשה גמורה היא ומדאוריי' אסור וצ"ל בישוב ק' מהרש"ל הנ"ל כמו שתי' מהרש"א אלא שצריך ביאור והיינו דהא מלשון יהיה לא משמע אלא לומר אע"ג שכתבתי היתרא דלכם מ"מ בהויותו ראשונה יהיה וצריך חקירה מה היה הויתו ראשונה הנה לר' אבוה דכל לשון אכילה שבתורה משמע אי' הנאה א"כ הויתו ראשונה הוא אי' הנאה בכל מיני הנאות וכתי' לכם להתיר כל מיני הנאות וע"כ צריכים לפשר ביניהם ונמסר לחכמים לאסור סחורה ולהתיר שארי הנאות אך לחזקי' דס"ל כל אכילה שבתורה אינו אלא אכילה ממש וא"כ אי לא כתיב לא יאכל ולא לכם רק יהיה בהויתו יהיה נמי לא משמע אסור כל הנאות דהרי הויתו ראשונה אינו אלא אי' אכילה ומסתיין דהוין מרבין תוספת אי' קצת והיינו סחור' ולא שארי הנאות וא"כ לא לכתוב לא יאכל ולא ליבעי לכם וא"ש ואולי לזה נתכוון מהרש"א ז"ל אלא שקיצר:

ומ"מ דעת הפוסקים בטעמא דקרא משום דילמא אתי למיכל מיני' ונ"ל ראיה ברורה לזה מש"ס ע"ז ס"ח ע"ב בעלמא סבר רב נט"ל מותר והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיני' ואפ"ה אסרי' רחמנא ופירש"י ובלא אזהרה בדילין אינשי מיני' ולמה לי דאזהר רחמנא ש"מ אפי' נט"ל אסור עכ"ל ואי ס"ד סחורה אסרי רחמנא א"כ איצטריך קרא לאסור סחורה אע"כ סחורה נמי לא אסרה רחמנא אלא משום דילמא אתי למיכל מיני' והכא דבדילי אינשי לא נאסר סחורה כמ"ש בתשוב' רשב"א דבאינן ראוי' עוד לאכילה מותר לעשות בו סחורה ואע"ג דתוס' שם בע"ז פירשו פי' אחר בהא דחידוש הוא עיי"ש מ"מ במתני' סוף מס' מכות אמר"ח בן עקשי' רצה הק"בה לזכות את ישראל א"א לפרש פירוש אחר ע"ש א"כ מוכח כנ"ל וק"ל:

ונ"ל דנפקא לרז"ל הכי מקרא דאוסר סחורה מלא יאכל ופירש"י פסחים כ"א ע"ב לא יהיה בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באותו שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל ומטעם זה נאסר אפי' צביעה והדלקה בכל אי' הנאה כמ"ש תוס' שם כ"ב ע"ב ד"ה לכם וכו' ע"ש וא"כ הכא בשרצים דהדר מפיק קרא היתר הנאה מלכם ולא נשאר רק איסור סחורה מיהיה איך יקוים לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה וע"כ ה"ק בהויתו יהיה בדבר שאפשר שיבוא לידי אכילה היינו סחורה דלמא אתי למיכל מיני' גופה ולא לאסור שארי הנאות השוים דבר המביא לידי אכילה וקרוב לזה כוונת תשובת ח"וי ע"ש והגאון ז"ל הכריע שם דגילה רחמנא בשרצים וה"ה לכל איסורים שאין להם שעת הכושר כעין שרצים לאפוקי נבלות וטרפות דלא אתי למינהו אלא מדרבנן אסירי ע"ש ולולי דבריו הייתי אומר בהיפוך גלי רחמנא בשרצים דבדילי' מיני' ואפ"ה אוסר סחורה ק"ו לדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם דאסורים בסחורה מדאוריי':

ובתוס' בסוכה ל"ט ע"א ד"ה וליתב וכו' מבואר דישראל שנזדמן לו אעפ"י שמותר למוכרו מ"מ ישראל אחר אסור לקנות ממנו למכור לנכרי להרוויח ע"ש אע"ג דודאי כשם שהוא עצמו מותר למוכרו הה"נ שלוחו כמותו אבל שיקנה זה באופן שנסתלקו בעלים הראשונים לגמרי ונכנס הוא תחתיהם זה אסור אעפ"י שלפי הטעם דדלמא אתי למיכל מיני' י"ל כיון שנזדמן לזה ומותר לי' למוכרו ולא חיישי' דלמא אתי למיכל במקום הפסידו א"כ ע"כ כיון דטרפה הלז אית בי' משום דלמא אתי למיכל מיניה ואפ"ה שרי' רחמנא א"כ מה לי לישראל זה או לישראל אחר הקונה ממנו מ"מ מבואר מהתוס' דלא הותר אלא לזה ולא לקנות ממנו אך הט"ז סי' קי"ז רצה להתיר וסמך עצמו אדקדוק לשון הקרא תתננה או מכור ולא אמר או תמכור כמו דכתיב תתננו אע"כ להורות נתן שאין הוא צריך למוכרו בעצמו אלא אפי' אחר ולהתיר ע"י שלוחו פשיטא דשלוחו כמותו אע"כ ע"י מו"מ שזה קונה ממנו ומוכר לאחר כנלע"ד ליישב כוונת ט"ז ומ"מ נעלם ממנו תוס' סוכה הנ"ל שאוסר להדי' ודקדוקו בקרא דלא כתיב תמכרנו אינו כדאי ובשגם י"ל דנתינה לגר שהוא מצוה להחיותו ולהקדימו ע"כ כתיב תתננו דמצוה בו יותר מבשלוחו אבל מכירה לעכו"ם שאינו מצו' כתי' או מכור ע"י שלוחו אבל לא ע"י הקונ' ממנו:

והנה בתו"יט דמס' שביעית שם הקש' מפ"ק דבכורות דבעי למילף חלב שרי מעשרה חריצי חלב ודחי דלמא לסחורה וקשיא לי' דהרי כל האסור מ"הת גם סחורה אסור והנה קודם זה כבר מייתי ש"ס מחלב עזים ללחמך ודחי נמי לסחורה ומהא לא הוה קשי' לתו"יט משום די"ל בנזדמנה לו שהרי מגדל עזים לגיזה ולאכילה ובין כך חולב לסחורה אבל מחריצי חלב ק' שפיר דאפי' אם נזדמנו לישי אבי דוד חריצי חלב ומותר לו למוכרם לנכרי אבל מי התיר לשר האלף ללוקחם ממנו לסחור בהם:

והנלע"ד בישוב קו' זו די"ל נהי בכל האיסורים מייתי ש"ס קרא להיתר הנאה לכם וקציריכם וכדומה מ"מ יהיו דכתי' בשרצים ומגלי על כל לכם דכתיב בכל האסורים שאיננו לכל צרכיכם ממש דלסחורה מיהת אסור ומ"מ משמעות דלכם במקומו קאי דלכם הוה דהרי מותר בשארי הנאות אך בדם ואמ"הח דפריך ש"ס והרי דם ומשני דם איתקש למים ואמ"הח איתקש לדם א"כ בהני תרי א"א לומר דיהיו דכתיב בשרצים מגלי נמי אדם ואמ"הח שיהיה אסור בסחורה דא"כ אינו דומה למים שהרי מים גם בסחורה מותר נמצא דם ואבר מן החי על כרחך מ"הת מותרים בסחורה ואם אסורים היינו מדרבנן אבל מ"הת א"א והא דהוה בעי למיסר חלב היינו או משוס איסור דם דנעכר ונעשה חלב או משום דליכא דבר היוצא מן החי דשרי' וכיון דבדם ואמ"הח מותר לסחור בהם מכ"ש בחלב רק הוה סד"א לאסור באכילה וכדבעי למילף מחריצי חלב דחי שפיר אימא לסחורה ועדיין לא אסרו רבנן וא"ש:

ומתוך מ"ש לעיל דמשו"ה לא הקשה תו"יט מחלב עזים ללחמך דהו"מ למימר דהוה נזדמנו לו מוכח דכשקונה העזים לצורך עורם ובשרם וגיזה אעפ"י שממילא יש כאן חלב ה"ל כצד טהורים ויש שם ג"כ טמאים דמותר לכתחילה לצוד שניהם יחדיו וכ"כ ב"ח בלשון הטור ר"סי קי"ד ע"ש אבל לנחור תיישים למכור הבשר לנכרים אלא שלא להפסיד עורם הוא נוחרם זה בודאי אסור כמ"ש הגהת משאת בנימין סי' כ"ה ע"ש ודברי ט"ז המתיר תמוהים מאד כבר מחו לי' מאה עוכלי בעוכלי דאין כאן שום התחלה בהיתר דהרי עיקר קנייתם למכור הבשר לנכרים ורק משום הפסד מועט דהעור רוצה לנחור וישתקע הדבר:

והנה מייתי לי' ראיה ממס' ברכות י"ד אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר ורבים תמהו שטע' בפשט גמרא התם ליכא שום נדנוד אסור בפ' ציצית ומאי ראיה מזה שהמתחיל בהיתר יגמור באיסור וכי היכי דלא לשוי' לגברא רבה בטועה ח"ו אימא בי' מלתא דהרשב"א שם הקשה אבני מערבא שמתחילין דבר אל ב"י ואמרת אליהם הא כל פסוקי דלא פסק משה אנן לא פסקי' לי' וא"ל תלמידי הבחו' המופל' החתן המל"ח כ"ה משה טוביה בשם אביו הרב מו"ה יוסף זצ"ל מק"ק אמשטרדם שאמר דבר נפלא שזה הוא המקרא בפ' עריות דבר אל ב"י ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם ע"ש ותמיה רבתא ע"ש הרשב"א שנעלם זה ממנו אמנם שבתי וראיתי אני עני דלכאורה מה כל הרעש דבני מערבא שלא לומר פ' ציצית ויהי מה שאינו נוהג בלילה מ"מ מה הפסד יש באמירת פ' ציצית בלילה וצ"ל כיון דאז אין לו שייכות לק"ש ה"ל הפסק בינו לברכת ק"ש שתים לאחריו ע"כ לא אמרו רק מה ששייך למלכות דבר אל ב"י ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת ומעתה א"א לומר שלא נתכוונו לאותו פסוק עריות שלא נתקן מעולם לפ' ק"ש דפשיטא דהוה הפסק טפי וע"כ לא נתכוון אלא לחצי פסוק ראשון דפ' ציצית וחצי פסוק אחרון דהם שייכי לקש ושפיר הקשה הרשב"א דהא לא פסקי' משה ונדחק בתירוצו והשתא אמר רב לא יתחיל כלל כי היכי דלא לפסוק קרא דלא פסקי' משה ואי התחיל גומר אע"ג דמפסיק בפ' ציצית בין ק"ש לברכה אחרונה דקיי"ל דכל שהתחיל בהיתר גומר אותו הדבר אעפ"י שגמרו באיסור כך יש ליישב כוונת ט"ז שלא יהיה כטועה בפי' הש"ס אבל פשיטא שמ"מ אין הדמיון עולה יפה ומה ענין זה לזה ובפע"פ קיי"ל אפי' התחיל בהיתר אינו גומר אלא פורס מפה ומקדש ובמס' ביצה י"א ע"ב המתחיל בעיסתו ע"ג הרגל לולי התירו סופן משום תחלתן לא היה מתירים לגמור:

וניחזי מאי דקמן בעזה"י הנה לכאורה אם נסמוך על טעמא דקרא הנ"ל אפי' להקל א"כ אם אין לישראל שום עסק כגון שהגוי קונה ומוכר קדלי דחזירי וישראל אינו עוסק בהם כלל ולא באו לידו רק שהמשרת הגוי נותן ריווח לישראל היה מותר אלא שאין לסמוך להקל דלמא גזירת הכתוב הוא בלי שום טעם וכן אסר להדי' בתשוב' מנחם עזריה סי' למ"ד אלא לפ"ז אם לא קנה הישראל החזירים בדין קנין התורה נמצא אינן של ישראל ומותר ליטול הריווח ע"כ יש להמציא היתר בהפ"מ על אופן זה שהישראל ילוה מעותיו להמשרת והוא יקנה לעצמו חזירים וינחרם ואח"כ יקנה הישראל ממנו הבשר בעד חובו שהוא חייב לו ולא ימשוך ולא יתעסק כלל והגוי יקצב ויתן הקרן והריווח לישראל דלכמה פוסקים אין ישראל קונה מגוי בכסף בלי משיכה ולרוב הפוסקים אין קונים במלוה עכ"פ וא"נ קונה ה"ל כגובה בחובו דמותר דה"ל כמציל מידם דאע"ג דכ' ת"הד דמכוער הדבר להלות אקדלי דחזירי היינו כשיטלם לביתו ויש לו עסק עמהם אבל הכא שאין לישראל שום עסק עם האיסור ולא אתי למיכל מיני' וגם לא קנאום בדין יש לסמוך בהפ"מ ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל אלו ויזכה להתפרנס בהיתר ולא באיסור וה' יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות הכ"ד: פ"ב יום ה' ט' שבט תקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: