שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן צח
רב שלומים לי"נ הרבני המופלג צדיק ונשגב כבוד מהו' מרדכי ליב נ"י:
מ"ש והאריך בחכמתו בענין מכירה לנכרי כלי הבלוע מבשר בחלב בגמר דבריו אדם נתפס מ"ש בסיום דבריו וז"ל כי לדעתי רק נט"לפ בדבר אשר יבושל בו אבל מאן מפיס אם האיסור בעצמו הוא פגום ויש לי בזה הרהורי דברים עכ"ל דמעלתו:
הנה בר"ן דע"ז דפוס זולצבאך דף שס"ג ד"ה ודאמרינן כל שאינה חסרה כלום וכו' מבואר להדי' שאין הבלוע שבחרסי הקדירה פגום כ"כ שיהיה הפגם מתירו מאיסורו אלא שפוגם בתבשיל הבא אחריו ובתוס' שלהי ע"ז הקשו לפירש"י אמאי הצריכה תורה שבירה ומריקה ושטיפה ת"ל שנפגם בלינת לילה ומותר לבשל בו חטאת לכתחלה והנה אין כוונת קושייתם מדמותר לבשל בו לא יהיה צריך שבירה דאין טעם השבירה משום שלא יכול לבשל בו אלא משום ביעור נותר מן העולם אלא שהקילה תורה דסגי בשבירת הכלי אע"פי שנשאר הנותר בדופניו וכן משמע מתוס' זבחים צ"ו ע"א סוף ד"ה אלא וכו' רק כוונת תוס' כיון שמותר לבשל ש"מ שהטעם פגום הוא וה"ל כמבוער מן העולם ולמה יצטרך שבירה ואמנם הר"ן שם סוף ע"ז כ' לפמ"ש הוא לעיל שאין הטעם פגום בעצמו אלא פוגם בתבשיל הבא אחריו א"כ לק"מ קושי' התוס' דעכ"פ הנותר בעולם בדופני הקדירה וצריך ביעור יע"ש א"כ מדהקשו תוס' כן ש"מ לא ס"ל כהר"ן בהא אלא שפגום בעצמו בדופני קדירה:
והנה ראיתי לרש"י במס' ע"ז ס"ז ע"ב ד"ה ואידך א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו וכו' ובפסחים מ"ד ע"ב ד"ה דלא פגמה פורת' מטעם הכלי נפגמ' הבליע' עכ"ל משמע קצת כאלו פגום בעצמו ויע"ש בלשונו בד"ה והכא אסור וכו' משמע קצת כשיטת הר"ן ויש לדחוק וליישב:
ובחי' אמרתי ליישב בהקדם דהיה ק' לרש"י סתירת הסוגיות דפסחים ודע"ז דבפסחים אמרי' מאן דאית לי' א"א דלא פגמה פורתא ס"ל חדוש הוא וליכא למילף מיני' ובע"ז אמרי' דר"מ ס"ל א"א דלא פגמה פורתא ואדרבא יליף מיני' דנט"לפ אסור בכל מקום וכבר תמהו בזה התוס' שם ולתרץ זה יש להקדי' ב' הקדמות א' דמבואר דאפי' אם נאמר נט"לפ יהיה אסור מ"מ כל הסרוח מעיקרא כשהיה עדיין היתר ונסרח טרם בואו לכלל איסור א"א לאוסרו בשום פנים דלכל הפחות צריכים קרא לאוקי' לגר אשר בשעריך לסרוח מעיקרא כמבואר בע"ז שם ואם נמצא בשום מקום דרחמנא אסיר סרוח מעיקרא ע"כ נימא חדוש הוא וא"א למילף מיני' במקום אחר והנה ידוע דבמלחמות מדין אשתרי להו אפי' קדלי דחזירי בשעת מלחמה ולא הוצרכה הגעלה אלא משום שהביאום למחנה אחרי ככלות המלחמה (וזה מבואר היטב בסוף ס' יערת דבש חלק ב' לשיטת רמב"ם אבל שיטת רמב"ן פ' מטות אינו כן) נמצא אי נניח שמיד בשעת הבליעה בדופני הכלי כבר נפגם טרם נבלע בתבשיל אחר נמצא כבר נפגמה הבליעה בשעת מלחמה כשהיה היתר טרם שבא לכלל איסור ואפ"ה ציוה רחמנא להגעיל ה"ל חדוש לאסור סרוח מעיקרא וליכא למילף מיני' עוד הקדמה ב' מסברא אומר אפי' יסבור רש"י דלא כר"ן דס"ל דאינו נפגם בדופני הקדר' מ"מ ליכא אלא רובא אבל עכ"פ מודה רש"י דמיעוטא איכא שאינו פוגם בדופני הקדרה אלא בתבשיל הבא אחריו והשתא בע"ז דר"מ הוא דחייש למיעוט היכי דאפשר ע"כ שפיר יליף מהכא דנט"לפ אסור דאינו חדוש דאיכא למימר משום חשש מיעוט שאינו פוגמים בדופני הקדרה ציוה רחמנא להגעיל ומ"מ א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו וש"מ נט"לפ שאינו סרוח מעיקרא אסור וא"ש פירש"י דע"ז ובפסחים קאי למאי דקיי"ל לא חיישי' למיעוט והרי רובא כבר פגום בדופני הקדרה וה"ל סרוח מעיקרא ואפ"ה אסרה רחמנא ה"ל חדוש וליכא למילף מיני' כלל נמצא ב' דיבורי רש"י עולים כהוגן בסגנון א' באופן שנראה לרש"י רובם נפגמים בדופני כלי אפי' ביומי' מכ"ש אחר לינת לילה ויפה הקשו תוס' סוף ע"ז הנ"ל לשיטת רש"י מנותר ודלא כהר"ן:
ולענין מה שהכריח הר"ן דאיך אפשר שיפגום כ"כ שלא יהיה דאוי' לאכילת גר ומפני זה הוכרח לומר שעכ"פ אינו משביח התבשיל הבא אחריו אבל בעינו לא הוה פגום י"ל הרמב"ם יהיב טעמא להתיר נט"לפג משום שלא כדרך אכילתן כמבואר בדבריו פי"ד ממ"א ה' י"א אושאוכל האיסור אחר שהסריח והבאיש וכו' יע"ש ולא אתי עלה מטעם נבלה שאינו ראוי' לגר וטעמא י"ל דס"ל לרמ"בם להלכתא קיי"ל דקרא דנבלה לסרוח מעיקרא אתי' ולענין טומאה כדאיתא בבכורות כ"ג ע"ב ויע"ש תוס' בד"ה ואידך שתירוצם תמוה ואין לו מובן ולהרמב"ם ניחא לי' דהש"ס דע"ז קאי לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולדידי' שלא כד"א והנאתן אי' דאוריי' כמו שמבואר במהרש"ל פ"ג דשבועות מש"ה הוצרך גמ' למימר דאתי לי' מנבלה אבל אנן קיי"ל שלא כד"א מותר א"כ נט"לפג מותר בפשיטות אפי' ראוי' לגר כל שהוא שלא כד"א וקרא דנבלה בסרוח מעיקרא ולענין טומאה ולפ"ז שפיר מצינו למימר שנפגם בדופני הקדירה דעכ"פ שלא כד"א הוה:
והרא"ה בבד"ה ס"ל דקדרה של בשר אינו ב"י מותר לבשל בו חלב לכתחלה וכן בהיפוך והרשב"א במ"ה תמה מקדרו' בפסח ישברו דהוי נמי היתרא בלע ואפ"ה אסור ולכאורה דברי רשב"א תמוהים דהא איהו ס"ל חמץ מקרי איסורא בלע וכ"כ מג"א בשמו בסי' תמ"ז כמה פעמים ועוד איהו ס"ל נט"לפג בפסח אסור כמ"ש הרב"י בשמו סי' תמ"ז וכבר כ' קצת מזה בתשו' שב יעקב ולפע"ד באשר דברי הרא"ה גופי' תמוהים דהא עיקר טעמא לאסור לכתחלה אינו ב"י היינו משום גזירה אטו ב"י וא"כ מה לי היתרא בלע או אי' וע"כ צ"ל סברתו דמסתמא לא החמירו חכמים בשלהם יותר מלמ"ד נט"לפ אסור או יותר מטומאה לדידן דכל הסרוח מעיקרא מותר וה"נ כבר נפגם בדופני הקדרה בהיותו היתרא וה"ל סרוח מעיקרא אע"ג דלענין גזירה אטו ב"י ליכא לאפלוגי ביניהו מ"מ לא ראו חכמים לאסור בכך כך צ"ל סברת הרא"ה ז"ל ובא רשב"א להוכיח דע"כ הבלוע בדופני הקדרה לא מקרי סרוח מעיקרא דאלת"ה גם בחמץ מותר אע"ג דחמץ מיקרי איסורא מ"מ חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו ויעיי' מג"א ס"סי תמ"ב וא"כ קדרות בפסח לשתרי אע"כ לא מקרי הבלוע סרוח כנ"ל כוונת הרא"ה והרשב"א נמצא פליגי בהנ"ל דהרא"ה ס"ל נפגם בדופני הקדרה כרש"י דפסחים ותוס' סוף ע"ז וכנראה ' לי מדברי הרמב"ם והרשב"א ס"ל כהר"ן ויעיי' בב"י סימן ק"ג:
אך כל זה בשאר איסורים אבל קדרה הבלוע מב"בח אפי' נניח שנפגם בדופני הקדרה הא עכ"פ אין הפגם גדול שלא יהא ראוי' לגר כמ"ש הר"ן אי משום שלא כד"א הא ב"בח לוקה שלא כד"א והנאה וע"כ כ"ע מודים מטעם פגם בתבשיל הבא אחריו הותר שאין כאן טעם כעיקר וכסברת הר"ן וכעת מצאתי סברא זו בפרי מגדים במשבצות זהב סי' צ"ד אות ד' יע"ש:
והנה לכאורה בישוב ק' תוס' שלהי ע"ז הנ"ל שהקשו לרש"י דלינת לילה פוגמת מ"ט לשבירת כ"ח בחטאת וכתבנו דהקושי' היא לשיטת רש"י בפסחים דס"ל בדופני הקדרה נפגמה וה"ל כמבוער מ"מ נ"ל לדינא דביומי' דפגמה פורתא אינו מתיר אלא פגימה גמורה וס"ל לרש"י דבלינת לילה משום שפוגם עכ"פ בתבשיל הבא אחריו אבל לפגום בדופני הקדרה אינו אלא מע"לע ולא הוה כמבוער ומשו"ה בנותר צריך לבערה ואע"ג דמיקרי עיבור צורה בלינת לילה מ"מ הרי עכ"פ בעיבור צורה נמי בעי ביעור מן העולם כן נ"ל ולפ"ז מ"ש ב"בח שנבלע בקדרה מודה רש"י דבעי מע"לע דבעי פגם גמור ליתא דעכ"פ פוגם בתבשיל הבא אחריו וטעם כעיקר בעי וליכא:
ולענין שאלתא דשאילנא קדמיכון אי מותר למכור לנכרי קדרה הבלוע מב"בח מה דאתי מעלתו עלי' מטעם שהגוי נהנה מהבליעה שבקדרה אין מקום בראש להניחו דבשלמא ירק הבלועה מב"בח י"ל שהגוי קונה ביוקר הירק משום שירגיש בו טעם ב"בח אבל הקדרה אפי' נימא שהבלוע שבדופני הקדרה אינו נפגמת לעצמה מ"מ הא א"א להוציאו אלא ע"י שיבשל בתוכו ויוציאו והרי אפי' ביומא א"א דלא פגמה פורתא ונהי דהפגם פורתא אינו מתיר שנבשל אנחנו בתוכה אבל עכ"פ א"א לומר שיתן הגוי יותר בשביל זה כדי שיפגום תבשילו פורתא ועוד עכ"פ ליומא אוחרא פגם גמור הוא וא"כ לענין מכירה ביומי' ה"ל ס"ס שמא לא יבשל היום בתוכו ואת"ל יבשל בתוכו שמא דבר הפוגם בעין ואפי' נימא דאין לעשות ס"ס בתחלה בידים ועיי' מג"א סי' תס"ז סק"ב בסופו מ"מ הכא אין הגוי נותן יותר בעד הקדרה משום שהגוי מסופק זה הס"ס בעצמו וק"ל:
באופן די"ל פשוט יותר מביעא בכותחא דליכא למיחש להא אפי' חזינן דהגוי ניחא לי' בכלי ישן מבחדש משום שצריך לחסמן בחרס או מפני פגימות טעם כגון בכלי נחושת מ"מ לאו משום טפת אסור שנבלע בתוכו קונה אותו ביוקר כמובן ויעיי' במנחת יעקב כלל פ"ה סק"יז אך מה דצל"ע משום רוצה בקיומו דדעת מהרש"ל ביש"ש פ' כל הבשר סי' מ"ו דכלי הבלוע מב"בח אסור לשמש בתוכו אפי' פירות צוננים מטעם רוצה בקיומו והוא ז"ל מפרש רוצה בקיומו של הבלוע כי א"א להוציאו כי אם ע"י ביטול הכלי באמת לא הבנתי זה דאפי' בכלי חרס יכול להוציאו ע"י כבשונות ונהי דאחר הוצאה מכבשן ה"ל כפנים חדשות מ"מ נהי דדינו כפנים חדשות מ"מ הכלי לא נתבטל ומ"ט רוצה בקיומו של הבלע הזה ואין זה דומה ליורה שבא"ח סי' ת"ן ויעיי' מג"א שם ס"ק י"א כמובן:
ולולי שהתוס' בע"ז ל"ב ע"א סוף ד"ה והא הכא מדמה חמץ וב"בח לע"ז לענין רוצה בקיומו הייתי אומר דעכ"פ ב"בח לא דמי כלל דלא שייך איסור רוצה בקיומו אלא באיסורים שמצוה לבערם מן העולם כגון ע"ז וחמץ בפסח ונהי שכ' הרב"י בא"ח שהבלוע שבקדירות חמץ אינו צריך ביעור מפני שהוא כמבוער וה"ל כנפלה עליו מפולת מ"מ היינו כשאינו רוצה בקיומו אבל כשרוצה בקיומו בפסח עצמו שמשתמש בו ונניח שזה מיקרי רוצה בקיומו של בלע לקיים הקדרה אז אינו כנפלה עליו מפולת אבל ב"בח אין שום מצוה בבעורו מן העולם ויכול לקיים ב"בח כל ימיו אם לא ירצה להנות ממנו רק מדרבנן בעי גניזה שלא יוכשל בו והא דקרי ליה נקברים בשלהי תמורה לא שיהי' מצוה מן התורה לקברו כלל ובזה חלוקות שארי נקברים מחמץ בפסח לרבנן דר"י דאע"ג דגם חמץ מהנקברים דהשבתתו בכל דבר מ"מ התורה ציוה לבערו בכל דבר עכ"פ ויש בזה להקל ולהחמיר החומרא כדאמרן דאפי' הרצונו בקיומו אסור ולהקל דאפי' לרבנן אפרו מותר דכיון שהביעור מצוה א"כ כל שנעשה מצותו מותר כמ"ש תוס' שלהי תמורה טעם זה לחלק בין נקברים לנשרפים והדבר מובן דלאו דוקא בין נקברים לנשרפים אלא בין אותם שמצוה בביעורם שכיון שנעשה מצותו הותרו משא"כ ב"בח וכדומה שאין מצוה בבעורו הוה חומרא דאפרו אסור ורוצה בקיומו מותר וכבר נתעוררתי בחי' לש"ע א"ח במג"א ר"סי תמ"ה וכעת מצאתי בס' שחיבר הגאון מליסא על הל' פסח שם שכוונתי לדעתו ושמחתי מ"מ לא ידעתי איסור אם רוצה בקיומו של ב"בח ואולי הרצונו מיחשב הנאה גבי ב"בח דאפי' שלא כד"הנ אסור:
אלא לפ"ז גם בכלאי הכרם שאסור שלא כד"הנ יהיה אסור רוצה בקיומו אפי' למ"ד המקיים כלאים אינו לוקה מ"מ משום הנאת הרצון יאסר ולא משמע כן בע"ז ס"ד ע"א דקאמר מאי ארי' עוקרי' אפי' ק יימי נמי שפיר דמי ומאי קושי' נהי דקיימי שפיר דמי אבל רוצה בקיומו לאו שפיר דמי דה"ל נהנה שלא כד"הנ מיהו הא לא קשי' ת"ל דמצוה לבערו בשרפה פן תוקד אש וכל שמצוה לבערו אסור רוצה בקיומו י"ל כיון דאיכ' למ"ד רוצה בקיומו מותר עדיפא מיני' קאמר הא מני רבי יהודא הוא ומשום לא תחנם אבל הנ"ל קשי' ובאמת בלאו הכי צריך לי עיון הא ערלה מצוה בשריפ' דיליף מכלאי' כמבואר בתוספות שלהי תמורה וא"כ תאסר רוצה בקיומו ולא משמע כן בסוגיא דחדש יותץ יע"ש ואין כאן מקומו מ"מ לדינא הסכמת רמ"א בת"ח כלל פ"ה ובד"מ וש"ע י"ד סי' צ"ד כר"ת דלא מקרי זה רוצה בקיומו של בלע וכן הסכימו כל האחרונים וטעמא רבה איכא לחלק בין חרס הדריינו שרוצה בקיומו של בלע שסופו להוציאו ולשתותו משא"כ בלע ב"בח א"א להוציאו כ"א ע"י תערובו' מה שנתבשל בו ושם הוא פוגם עכ"פ פורתא אפי' ביומי' וכנ"ל וזה בכלל דברי הש"ס דע"ז ל"ב ע"א התם איתי' לאיסורא בעיני' פי' דכיון שסופו לצאת ה"ל כאלו הטמינו בחדרו משא"כ ב"בח ה"ל כמבוער וגנוז ויעיי' מ"ש פלתי סי' צ"ד שם סק"ז ולע"ד אין בו בית מיחוש כלל למוכרו לגוי אפי' ביומי' הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ: פ"ב נגהי ליום ה' ט"ו טבת קע"ח לפ"ק: