שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן נז

שלומים רבים לה"ה הרב הותיק המופלא ומופלג כש"ת מהו' יעקב יצחק אויערבאך ני' אב"ד דק"ק ליסקא ואגפי' יע"א.

הגיעני נועם מכתבו אודות רועה עכו"ם ששמע בלילה נפילת זאב מן ההר אל תוך עדרו המוקף מחיצות והיו בו כמאתים וששים צאן וכשבא להציל ברועים ומקלות ברח הזאב ובבריחותו נפל בלעו מפיו דהיינו טלה א' מן הצאן והוא פצוע וקרוע וחי אח"ז כמו שעה ומחצה ומת אחר כך ונפשו היפה בשאלתו מה דין הצאן הנותרים אם ניחוש לכולן או לא: -

והנה מעלתו צלל במים אדירים והעלה לאסור כולן לישראל וגם במכירה לגוי ורק להשהותם עד עיבור והולדה דהאי קיל טפי לדעתו מלמוכרם לגוי וכ' טעמא דכיון שנתערבו ס' דרוסו' ברובא שאינם דרוסים כי בזמן מועט כזה לא דרס כולם א"כ אין כאן איסור דאוריי' רק דרבנן וגם אין כאן אי' ברור ובזה לא חיישינן לתקלה ולא דמי למותר שמן שבנר חנוכה דבאי' דרבנן חיישינן לתקלה התם איכא איסור ברור משא"כ הכא ובזה אמר פלפולא חריפתא בריש מס' חולין ויבוא לקמן בסוף התשובה אי"ה אך עתה נדבר מה שנוגע מדבריו לדינא כי העלה שפשוט הוא בעיניו שיותר יש להתיר שיהוי יב"ח ועיבור והולדה ממכירה לגוי ומייתי לי' מש"ס ופוסקים מלשון וסידור הש"ס דחולין נ"ג ע"ב דבתחלה פריך ולישהינהו יב"ח ובתר הכי פריך ולזבנינהו לנכרי משמע דהך היתר דשיהוי פשוט לי' טפי ומרדב"ז בתשובה שכ' ספק דרוסה שנתערב לשהינהו יב"ח ומצמח צדק סימן ק' אלו דבריו בקיצור והנה דברי רדב"ז המה בח"א סי' שע"ג ושם נאמר דודאי דרוסה שנתערב אין לסמוך על ר"ת דנכבשינהו ונדינהו אבל בספק דרוסה יש לסמוך עליו ומסיי' אפי' להמחמירים יש תקנה בשיהוי יב"ח אלו דבריו שם ותל"מ וממכירה לגוי לא מיירי שם ונ"ל דפשיטא לי' להתיר ולא מיירי רק למצוא תקנה להאכילם לישראל ומצ"צ סי' ק' הביא מעלתו חובה לנפשי' דהתם התיר בתחלה למוכרם לנכרי שוב כשנודע לו שהי' החצר קצת פרוץ והצאן היו יכולים לקפוץ ממעל לגדר הוסיף להתיר שיהוי יב"ח עיי"ש א"כ מבואר ההיפוך ולולי שהביא מעלתו ראי' מש"ס הנ"ל הייתי אומר דמדברי צ"צ אין סתירה כי הוא מיירי משיהוי יב"ח דגרע ממכירה ומעלתו מיירי מהיתר שיהוי עיבור והולדה לחוד שהוא זמן קצר:

ואע"ג דלדינא לא נ"ל גם זה דודאי תקלה דיב"ח דכ' רמ"א הוא לאו דוקא דהרי מצינו בש"ס דחיישי' לתקלה דחצי שנה והוא בביצה בסוגי' דטבילת כלים דחיישי' שמא ישהה כלים טמאים עד זמן י"ט שהוא פנוי ויבוא לידי תקלה להשתמש בכלים טמאים והנה התם זמן היותר ארוך הוא משמיני עצרת עד תחלת הפסח והוא חמשה חדשים וג' שבועות וחיישינן לתקלה ש"מ דאפילו בפחות מיב"ח נמי חיישי' לתקלה וא"כ מסתייען להקל בשיהוי דעיבור והולדה דעופו' שהוא רק כ"א יום דמצינו בהדי' בתוס' לחד תי' בחולין נ"ג ע"ב הנ"ל וכמ"ש ש"כ סי' נ"ז ס"ק מ"ז אבל עיבור דבהמה אפי' דקה שהוא ה' חדשים כמבואר פ"ק דבכורות לית לן להקל ולחלק: -

והיותר תימה ראייתו מהש"ס שהביא שהוא מבואר ההיפך דבתחלה הקשה ולשהנהו יב"ח וכשתירץ לו משום תקלה אכתי הוה ס"ל להמקשן תינח תקלה גדולה כזו שישהה בבית ישראל ויבוא לאכול מהן או מביציהן להדי' חזר והקשה עכ"פ ליזבנינהו לנכרי' דלית כאן תקלה על זה חידש לו שגם בזה שייך תקלה במקצת עכ"פ א"כ מוכח מזה דלמאן דחייש לתקלה איכא למיחש יותר לתקלות השיהוי מתקלת המכירה וזה מבואר לכל מתחיל בש"ס: -

נמצא לפי הנחת מעלתו דמסיים וז"ל בנדון דידן לא מבעי' דאין כאן היתר לישראל אלא אפי' היתר מכירה לגוי ליתא אמנם להשהותם עד עיבור והולדה או עד יב"ח נ"ל להקל ולהתיר הואיל ובלא"ה נידן דידן הי' החצר רחב כפי השמועה ואיכא נמי דעת איזה פוסקים דמקיל לגמרי בזה ונהי דלא מחשב זה לספק בפלוגת' דרבוותא להתיר עכ"פ במכירה הואיל ורבו האוסרים וכיוצא בזה מיקרי ודאי איסור ולא נכנס כלל בגדר ספק פלוגתא דרבוותא עכ"ל מעלתו אות באות וא"כ הא כבר הוכחתי לעיל דאם אין כאן היתר מכירה פשיטא שאין כאן היתר שיהוי לא מבעי' יב"ח לזכרים אלא אפילו עיבור והולדה לנקבה נמי לא: -

ואנן מה נענה בתרי' לא מבעי' להתיר מכירת הנכרי דשרי' אי דקדק מעלתו בשמועתו שהי' החצר רחב דזה היתר פשוט אלא אפי' כל נפש היפה יאכלם ויאכלו ענוים וישבעו כאשר אבאר אי"ה: -

והנה היתר מכירה לנכרי יבואר כך דהנה זה לשון ס' התרומה אם מצא חתול או חולדה בין התרנגולים כשרים דכיון שיכולים לברוח ולהשמט ממנו אין לומר שהכה אותם אבל אם התרנגולים בלול במקום שהוא צר וקטן שאינם יכולים וכו' אסורים כמו בארי בין השוורים וכו' ותו כתב וחומרא גדולה היא זו ואינם זהירים בזה וכו' אמנם יש למצוא היתר דדוקא במצילים שהתרנגולת בורחת מפני החתול אז אם הכה אותה יש דרוסה וכו' אבל בארי וזאב אין חילוק בין מצילין לאין מצילין דבכל ענין דרסה עכ"ל ורצונו דבמקום צר דרסי בכל ענין בין מציל עצמו בין יתיב ביניהו וכן מבואר עוד להלן במ"ש אי קטע רישא דחד מיניהו נח רוגזי' אבל בהכאה גרידא לא חזינן דנח רוגזי' וכן הדין בזאב בין הרחלות וכו' כמו שפירשתי בחתול בין התרנגולים רק דליכא חילוק בין מצילין לאין מצילין עכ"ל וכן הוא לשון סמ"ג עשין ס"ג החתול שהכה א' מן התרנגולים שאר התרנגולים מותרי' אם הם במקום שיכולים לברוח ואם הוא במקום צר וקטן כולן אסורים וכו' עכ"ל והרב"י סי' נ"ז כ' ע"ז דמלשון רשב"א שכ' הטור שם משמע דוקא בנכנס ארי בבקעה אבל בחצר הוה מקום צר כיון שמוקף גדר אלא שמסיים שיש לדחות והנה אם הי' ברור שדיוקא של הרב"י אמת ברשב"א הי' מצוה להשוות המחלוקות ולומר אינהו נמי לא אמרו אלא בחתול בין העופות אבל בזאב וארי בין הבהמות כ"ע מודים דבעינן בקעה ולא סגי בחצר מוקף גדר אפי' גדול הרבה אמנם הואיל בעצמו כ' שאין ראי' מדברי רשב"א שאפשר דאורחי' דמלתא נקיט ובחי' רשב"א למס' חולין ביאר כן להדיא וז"ל ולענין פסק הלכה וכו' וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת לדיר או לכלוב ומקום שיכול לדרוס אם הוא שותק והן שותקין וכו' וסיום דבריו נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וכו' בא בתוכן והן במקום רחב שיכולים לברוח מפניו אע"פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרי' נראה שאין חוששין להם כמ"ש למעלה וכן נראה דעת הרב בעה"ת ז"ל עכ"ל רשב"א הרי קמן אלמוד סתום מן המפורש דדעת רשב"א להתיר אפילו בארי בין השוורים במקום שאינו קטן וצר כמו דיר והיינו חצר ועוד העיד שהוא ז"ל הבין ג"כ כוונת בע"הת דס"ל עוף וחתול לאו דוקא ה"ה ארי וזאב בין השוורים ולדעתי אלו ראו האחרוני' דברי חי' רשב"א הללו לא רפרף אדם שוב מצאתי שהרגיש קצת בפר"ח בזה וכן נוטה דעת שו"ת מהרמ"ל סי' ק"ד אלא שהשואל הקשה נתת דבריך לשיעורין והשיב ז"ל שהוא לפי ראות עיני המורה לפי רבות הדורסים והנדרסי' ע"ש ואמנם משאת בנימין סי' פ"ו יליף מאיסור צידה דכל היכא דמטי' לי' הדורס להנדרס בחד שחי' אסורים וזולת זה מותרים דה"ל ספק לא על ומסיים בי' מאחר שלא נתנו חכמים שיעור בין מקום צר למקום רחב יש לסמוך על שיעור זה שגבי צידה לענין שבת וי"ט ובפרט דהאי חששא דס' דרוסה אינו אלא מדרבנן ורב סבר דאין חוששין כלל עכ"ל רצונו הך דאיהו שתיק והן מקרקרי' הוא ספיקא דרבנן היכא דלא חזינן שדרס להדיא: -

וכל זה מבואר דלא כב"ח שכ' שגם בעה"ת לא התיר אלא בחתול בין העופות ולא בארי וזאב בין הבהמות והסכים עמו ט"ז. וכן פסק המחבר בש"ע בפשיטות להתיר אלא שהש"כ כ' לחוש להחמיר כהב"ח ולמוכרם לנכרי וכ"כ פר"ח וצ"צ סי' ק' ומי יקל ראש להקל במקום גדולים הפוסקים האלו ומ"מ לולי דבריהם הי' נראה להתיר אף באכילה וכן משמע מסתימת לשון או"ה סי' נ"ז אות ח' וי"שש פ"אט ס"סי ע"ד שהעתיקו בסתם ומשמע דאין לחלק והנה בכל זאת אין דעתי לזוז מהסכמת ש"כ ופר"ח וצ"צ להקל ולא הארכתי בכל זה כ"א להגדיל התימה על דברי מעלתו שכ' דאין לסמוך להתיר למכור לנכרי מפני שהיה מקום רחב כיון שיש רק איזה פוסקים שמתיר אין לחושבו לס"ס דפלוגתא דרבוותא ונהפוך הוא דלא נמצא בכל הראשונים והאחרונים מי שאוסר באכילה זולת הב"ח והטו"ז וגם העלים עינו מהש"כ ופר"ח וצ"צ שהתירו עכ"פ למוכרו לנכרי ולא נמצא בשום פוסק שום דבר מאיסור מכירה לנכרי במקום רחב: -

מכל הלין מבואר בפשיטות דאם שמועתו ששמע הוא אמת שהחצר רחב כפי הבהמות הרבי' ההמה הרי היתר מכירה לנכרי פשוט מאוד וכל זה להתלמד במקום אחר אך לנידון שלפנינו לא באנו לידי מדה זו כי לע"ד מותרים הם באכילה דאמרי' התם קטע רישא דחד מיניהו נח רוגזי' וכ' הר"ן דלא אמרי' דמקודם לזה כבר דרס אחרים ולכאור' יפלא מה"ת לתלות להקל בהכי ומי חכם ויבין אלה דאפי' לשמא דרס אח"כ איכא למיחש ומאן לימא דנח רוגזי' בהכי אבל האמת יורה דרכו כמ"ש בהגה' דרישה הטעם משום חזקה שאין כח להנדרס להמלט מיד הדורס והשתא דכל זמן שלא ראינוהו דורס להדיא או יש לנו שום הוכחה כמו שתק ואינהו מקרקרי' לשמואל שאז חזינן שע"כ נמלטו מידו ואז חוששי' לכולן דכי היכי דהאי נמלט הה"נ לאחריני טובא נמלטו אבל זולת זה כשראינו שהמית א"כ אדרבא נימא כדרכו עביד דכל הבא לידו לא נמלט מידו ואינך לא נגע בהו דאל"ה לא יצא מתחת ידו: -

וכן מבואר בלשון משאות בנימין בחי' דינים שבסוף הספר וז"ל יואב שנכנס לדיר ונמצא אחד מהן הרג וקצת פצועים יש לאסור ממ"נפ אי הרג תחילה ואח"כ פצע הרי דלא נח רוגזי' וכו' ואי פצע תחלה ואח"כ הרג דנח רוגזי' מכל מקום יש לחוש לדריסת האחריני קודם ההריגה זו שאני אומר כשם שפצע א' מהן וברח כך פצע גם האחרים קודם שהרגו לזה ע"ש הרי שתלה לומר כשם שפצע וברח וכו' משמע דאי לאו דחזינן שפצע א' וניצל מת"י לא הוה לן למימר שניצל הנדרס מיד הדורס וכן כ' עוד סוף סי' וז"ל דכל כמה דלא חזינן דפצע חד מיניהו וברח וניצל לא חיישי' לאחריני אלא תלינן לומר קמא דמטא לידי' קטל עד דנח רוגזי' וכו' ע"ש הרי מבואר מדבריו כמ"ש: -

ולפ"ז יפה כ' מ"ב הנ"ל דאפי' הרג כמה וכמה כל שלא ראינו שניצל נדרס אחד מידו לא תלי' שדרס טפי וניצל אלא שהרב מ"ב חשב שהאו"ה פליג עליו וכבר כ' צ"צ דאין כאן מחלוקו' דהאו"ה נמי לא אמר אלא בהרג א' והכה והמית א' לא שהמיתו ממש אלא שהכהו ואח"כ מת אבל בהמית ממש מודה שאפי' היו המומתי' כמה וכמה אמרי' נח רוגזי' אלא שהצ"צ חשב טעם הדבר משום שלא ראה נקמתו בפניו שלא ראהו מת ומשום כן העלה כל שמצאנו מת חיישי' שמא לא ראהו הזאב בהיו' עודנו עומד על גביו ולא נח רוגזי' ולפע"ד ליתא אלא לפי הנ"ל היינו טעמא דאו"ה בהכה ואח"כ מת מיירי שהציל עצמו מת"י הדורס שאז חזינן שחלשה כח הדורס ויכול הנדרס להציל עצמו מת"י אע"ג שמת אח"כ מ"מ חיישינן ה"נ כמו כן דרס אחרים והצילו עצמם מת"י וסופן למות ואמנם כן כ"ז כשמצאנוהו הטלה הפצוע עודנו מפרפר והזאב כבר הלך לו ש"מ הציל עצמו מידו משא"כ בנידון דצ"צ שמצאו מת לא ניחוש מס' שמא לא מת ת"י ולא נח רוגזי' דז"א דחזקה שאין הנדרס יכול להציל עצמו מיד הדורס וחזקה אלימתא היא לחז"ל: -

ונ"ל משו"ה נקטו בש"ס קטע ראשו דחד מיניהו לרבותא לא מבעי' אכל ממנו דאיכא למימר שלא דרס כלל רק בשיניו נשך ולא בא כ"א למלאו' נפשו כי ירעב ומצא די שבעו והלך לך אלא אפי' קטע רישי' דלא אכל מידי וחזינן דכעס עליהו וניחוש לכולהו דמ"ש לי' האי מהאי קמ"ל דחזקה גדולה היא דאין כח לנדרס להציל עצמו מיד רודפו וע"כ שבקינן ודחקינן למימר דבחדא נח רוגזי' או במספר ההרוגי' האלו ולא נגע באינך כלל א"כ מבואר ממ"ש בנידן דידץ שלא ראינו שום רושם דרוסה רק שהי' טלה בין שיניו וכבר כ' בסה"ת ובכל הפוסקים כשנשא שה מהעדר שיניו והצילו הרועה שאפי' טלה עצמו שרי' שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישי' שמא דרסו ג"כ ומכ"ש להתיר אחריני והכא נהי שמת הטלה מאן לימא לן שדרסו דלמא מחמת מכת נשיכת שיניו מת ואפי' דרסו כיון שלא הציל את עצמו מת"י רק עתה כשבאו הרועי' ויגרשוהו וילך א"כ מוקמי' אחזקה אין כח הנדרס להציל עצמו מיד הדורס ואינך כולהו שרי' ומכ"ש בהצרף לזה שהי' היקף גדול דהיו יכולים לברוח מפניו דשרי' לרוב הפוסקים כמ"ש לעיל ובשגם דמן התורה כבר בטלו ברובא: -

ומ"מ מהיות טוב אין הפסד אם נאמר לרועה דיכבשינהו וניידינו ונימא כל דפרוש מרובא פרוש דודאי סברא גדולה היא לומר שבשעה מועטת לא דרס מאה ושלשים ואחת צאן שהם הרוב ממאתים וס' וא"כ הרי לר"ת מותר אפי' לכתחלה אפי' בודאי דרוסה שנתערבו והטור פסק כן בדרוסה לכל הפחות ואע"ג דבשארי איסורא דבעלי חיים פסק כר"י בסי' ק"י מ"מ בדרוסה פסק כמותו מטעם שכ' בי"שש דאיכא כמה ספיקות אפי' בודאי דרוסה וא"כ מכ"ש בספיקה הנ"ל דהנפרשי' שרי' בלי פקפוק ושנים אחרונים ישהה יב"ח או עד עבור והולדה והמחמיר על עצמו למוכרו לנכרי חיים תע"ב דהיינו שנים האחרונים הנ"ל דלעולם קיל מכירה לנכרי משיהוי בבית דהמכשול מזומן לפניו משא"כ מכירה לנכרי דה"ל כמו לפני דלפני בע"ז י"ד ע"א וכ"א ואמרתי להביא עוד ראי' דמכירה קיל משיהוי לאפוקי מדעתו דמעלתו דהרי כ' ר"ן ריש פסחים דהתורה הזהירה בחמץ בל יראה ובל ימצא משום דלמא אתי למיכל מיני' הרי דחיישא תורה לתקלה בחמץ דלא בדילי מיני' אפ"ה אין ספק דהאי ארבא דטבעה בחישתא דמן התורה שרי למכור לנכרי אפי' כולו בב"א אפי' בשעה חמישי' ולא חיישינן מן התורה לשמא ימכרנו והיינו מטעם הנ"ל דה"ל לפני דלפני וכ"ז ברור ואמת לפע"ד: -

והנה מ"ש פלפלת כ"ש דאפי' באי' דרבנן חיישי' בשיהוי לתקלה ממותר שמן שבנ"ח ומבשר ששהה ג"י בלא מליחה שאין להשהותם לכתחילה יפה כ' אלא שמ"ש דהיכא דליכא אי' ברור ל"ח בשיהוי ומשמע מדבריו אפילו באי' דאוריי' וכדמוכח מהראי' דמייתי מעלתו משחיטת חרש ש"וק והא ליתא גם כל דבריו בזה אינם נכונים הנה כ' ליישב ק' תוס' ריש חולין שהקשו אפירש"י שמא יקלקלו בשחיטתן שפי' רש"י אין מוסרים להם חולין לכתחלה על סמך אחרי' הרואים אותן והקשו תוס' הא מסיפא שמעינן לי' מדקתני ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ותי' מעלתו דהכוונה עפמ"ש רשב"א בשם הר"י הלוי דבשחטו חש"וק בפני אחרי' והלכו להם האחרים מותר דסתמא אי קלקלו לא הוה שתקו האחרים והשתא אמר מעלתו דהי' ק' לרבא מ"ט אין ליתן להם לכתחלה לשחוט בפני אחרים ואי משום דלמא משתלי לשאול להאחרים אי שחטו שפיר הא כשר בלתי אחרים ולתרץ זאת אמר רבא דמרישא דמתני' מבואר שמועדין לקלקל וה"ל ברי איסורא וכ"ה דברי איסורא חיישי' דלמא משתלי לשאול אע"פי שאם עבר ולא שאל פי האחרים והלכו להם כשר מ"מ לכתחלה אין ליתן להם לשחוט בפני אחרים אלו דבריו. ומהתימה שבנה בנין על יסודו שהטעם שאין ליתן לחש"וק משום שמא ישכחו לשאול את האחרים וא"כ תינח ראובן לא ימסור לחש"וק לשחוט בפני שמעון שמא ילך לו שמעון ולא יודיענו מ"מ אם ראובן הוא מומחה יכול ליתן להם לשחוט בפ"ע והוא יאכל משחיטתם דלא שייך שמא ילך לו וזה הדין שקר דבודאי אין אדם רשאי לעשות כן והטעם משום שמא ישהו וידרסו ולאו אדעתי' דאחרים להשגיח על זה ואמנם אם בדיעבד שחטו בפני האחרים ואומרים ברי לנו שהשגחנו שלא שהו ולא דרסו מותר בדיעבד ועל זה כ' הר"י הלוי דאפי' בשתקו האחרים נמי מותר לאכול ובלאו ה"נ אין הלשון סובל פירושו וגם אין ענין הך תקלה לתקלת שיהוי ואין להאריך הכ"ד הטרוד מאוד הכותב בחפזי: - פ"ב יום ה' כ"א טבת תקע"א לפ"ק: - משה"ק סופר מפפ"דמ: