שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן לז
שוי"ר לה"ה ידידי הרב המופלא ומופלג הותיק מלא עתיק כבוד מה אברהם נ"י אב"ד דק"ק ראב יע"א:
אודות סירכא ממקום למקום באותה אונה עצמה והבשר מקמיט תחתיו והסירכא נתקית על ידי מיעוך ומשמוש שנחלק הגאון תבואות שור בסי' ל"ט סקנ"ב עם הגאון מהר"ם חריף ואוסר כשנשאר הקמט אחר הסרת הסירכא והגאון נוב"י כרך א' חי"ד סי' י"ב מסכים עם הגאון מהר"מ להקל בהנ"ל ומעלתו האריך להסכים לחומרא ועיקור טענתו דהוה תרתי לריעותא שהרי כמה פוסקים אוסרים סירכא ממקו' למקום ומחשבי' אותה לסרכא וא"כ מחשב עכ"פ ריעותא להצטרף לקמט שתחתיו אלו דבריו ובזה האריך ומהנראה שסובר מעלתו דתרתי לריעות' תלי' בפלוגתא דרבוותא דכל היכי דפליגי פוסקים מיקרי ריעותא:
איברא לא כן הוא דעיקור ושרש הדבר יצא לנו מדברי הראב"ד בסירכא תלוי יוצאה מהבועה וכתב דהוה לקותא בתר לקותא ובועה בפ"ע אין שום דיעה שיאסור אותה ועוד אלו יבוא לצרף דעות הפוסקים לאסור א"כ סירכא ממקום למקום בצד זה של ריאה ובועה מצד אחר יטרף מפני שסירכא ממקום למקום יש דעת האוסרים לדעתו ובאמת אין תרתי לריעותא אוסר אלא בשניהם יוצאים ממקום א' ממש ואפי' עומדים בקרוב זה לזה ואין ביניהם הפרש קש אינו אוסר לדעת רוב ראשונים ואחרונים רק בשמלה חדשה חוכך להחמיר בשאין הפרש קש בין הריעותות אבל ברחוק מהפרש קש לית דין ולית דיין לאסור ואי ס"ד דמצרפי' דעת פוסקי' האוסרים לאסור א"כ ה"נ נצרף ונאסור ועוד מ"ש ריאה מכל איסורי תורה שאם באנו לצרף דעת האוסרים בכל דיני תורה לא נאכל לחם ולא נשתה מים כידוע דבעו"ה נשתכחה תורה ורבו הדעות האסור לזה מותר לזה ולא נמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום א':
אבל האמת יורה דרכו כי טעם תרתי לריעותא משום שהשני ריעות' מעידין זע"ז שיש כאן מכה עד"מ בועה אינה מורה על נקב כלל ומ"מ החוש מעיד שהוא לקותא עכ"פ אלא שאין זה הלקות מטריף כלל אמנם אם יצורף לזה עוד סירכא תלוי' שהוא ג"כ קצת לקות אף ע"פ שאם הי' בפ"ע הי' רק הפשטת ליחה בעלמא מ"מ הואיל ואתרמי על הבועה ממש נאמר לא במקרה איכא זה אלא שניהם מעידים זע"ז שהי' כאן נקב והעלה בועה וסירכא תלוי' בו ומשום כן כ' הפוסקים דבעי' שיורו שניהם מענין א' כגון זו הריעותא מורה על נקב וכן השני' ונהי בכל א' בפ"ע לא היינו חוששים לנקב מ"מ בהצטרף שניהם חוששין אבל אם ריעותא א' מורה על חשש נקב והשני' על חשש אחר כגון עתיד להתפרק וכדומה אזי אין הפסד אם יצטרפו שניהם כיון שכל א' בפ"ע הי' כשר ואין שניהם מעידים עדות א' משו"ה אין כאן תרתי לריעותא:
וסבירא לי' להש"ך סי' ל"ה סקכ"ב דכל ריעותא דמחמיר שום מאן דהוא להטריפו אפי' דלא קיי"ל כוותי' מ"מ לא שכיח שיהי' טריפה למאן דהוא ולדידן לא יהי' אפי' ריעותא דכולי האי לא משוינן פלוגתא אלא ודאי הוה לכל הפחות לקותא ויצורף לתרתי לריעותא לא מפני דעת המטריפים אלא מפני שלדידן הוי לקותא אמנם אה"נ אי ישתכח פלוגתא רחוקה כי האי שיהי' טריפה לכמה גאונים ולדידן לא יתחשב אפי' לריעותא כאשר יתבאר אי"ה אז אינו מצטרף לתרתי לריעותא אלא מסתמא לא ימצא כן:
והנה חזינא הט"ז והש"ך סתרי אהדדי ופליגי מהיפוך להיפוך דבסימן ל"ז סק"ג ס"ל לט"ז דבועה במים זכים אע"ג דהוה לקותא מ"מ כשר בסמיכי ולא מיחשב תרתי לריעותא והיינו טעמא משום דהוה תרתי לריעותא משמע חדא ואלו בסי' ל"ט סק"ט במה שאיתא שם דסירכא כפולה כשר פסק ט"ז דסירכא היוצא מסירכא ונסרכה ממקום למקום טריפה משום תרתי לריעותא ולא מהני מיעוך ומשמוש דאף ע"ג דהוי תרתי לריעותא משם אחד ובקו' זו הרגיש בנב"י וכן קשה אהש"ך בסי' ל"ז סק"ג פסק דסמיכי במים זכים טריפה אע"ג דהוה תרתי לריעותא משם אחד ובסי' ל"ט סקי"ז פסק דסירכא כפולה שנסרכה ממקום למקו' מותר והנה ק' ראשונה מסתירת ט"ז יש לתרץ דלעולם ס"ל לט"ז דתרי ריעתות משם א' נמי הוה ריעותא אך מים זכים שאני נהי דלקותא מקרי מ"מ בועה לא מקרי רק לקותא וכי סמיכי אהדדי לא הוי תרי בועי דסמיכי רק תרי לקותא דסמיכי והרי בעלמא לא אסרינן תרי לקותא דסמיכי כגון בועה וסירכא דסמיכא אפי' שהן משני שמות ואפי' בועה דמוגלא כל שאינן יוצא ממקום א' ממש שהסירכא יוצא מבועה אין הסמיכות אוסר וה"נ בועי דמ"ז ריעותא מקרי אבל בועה לא מקרי ואינו אוסר ולק"מ סתירת הט"ז וממילא לק"מ נמי סתירת הש"ך די"ל מש"ה מתיר סירכא כפולה אפי' נסרכת ממקום למקום משום דתרי ריעתות שהם משם א' אינה אוסרת והא דפוסל בתרי בועי דמים זכים דסמיכי לאו משום ב' ריעותות אלא משום דמים זכים בועה ממש מקרי וה"ל בכלל תרי בועי דסמיכי אהדדי דטריפה:
אמנם הגאון בנב"י הבין דטעם ט"ז שמקיל בסמיכי במ"ז משום דתרי ריעתות משם א' והקשה ט"ז אהדדי והניח בצ"ע וס"ל כיון דהש"ך אוסר סמיכי במ"ז ש"מ ס"ל דתרי ריעותא משם א' הוה ריעותא וטריפה וא"כ מ"ט מתיר סירכא כפולה שנסרכה ממקום למקום וע"כ מוכח דלדידן אפי' שום ריעותא לא הוה אע"ג דלכמה גאונים הוא טריפה ואין מתירים אלא תלוי' מ"מ אנן מכשירין ס"ל דאפי' ריעותא בעלמא נמי לא הוה וטעמא אמינא דבש"ס איתא תרי בועי דסריכי אהדדי ומזה דייקי' דוקא סריכי אהדדי אבל תלוי לא הוה ריעותא אך כשנסרכת באונה עצמה ממקום למקום פליגי הגאונים משמעות הרא"ש והטור דסריכי אהדדי דש"ס הוא לאו דוקא ה"ה סריך לאותו מקום באונה עצמה וטריפה נמי הוה ולא ממעט אלא תלוי שלא נסרך כלל ולדידן ס"ל אוני דסריכי אהדדי דוקא אבל כל שנסרך באותה אונה עצמה הוה כתלוי' ואפי' ריעותא לא הוה ומשו"ה מותר בסירכא כפולה ולא תיקשי הא איכא כמה פוסקים דמטריפי' לגמרי כמו שהקשה מעלתו דז"א שכבר כתבתי דאין דעת המטריפי' עושה אותה תרתי לריעותא אלא דמסתמא כל שיטרף לדעת א' מהגאונים אמרינן מסתמא להמכשיר נמי ריעותא מיהת הוה אבל הכא הא קמן דלא הוה ריעותא כלל לדידן א"כ יפה כ' נב"י דלמאן דמכשיר סירכא כפולה ממקום למקום ה"ה קמט שתחת סירכא ממקום למקום להתיר במיעוך ומשמוש:
ועוד דלא שייך כלל תרתי לריעותא כיון שאין הסירכא יוצא מהקמט ממש רק סמוכה לה וכבר כתבתי לעיל דבסמוכה אפי' בפחות מרוחב קש נהי דשמ"ח מחמיר מ"מ רוב אחרונים מתירי' ועיי' פרי מגדים ומכ"ש למ"ש בד"מ טעם הקמט שאין הריאה יכולה לנשב יפה וסופו להתפרק או שאין נישוב רוח על הלב כטעם אטום בריאה וטעם הסירכא הוא משום שאין סירכא בלא נקב א"כ אין שני העדים מעידי' עדות א' מכוונת ואין כאן תרתי לריעותא:
וראיתי למעלתו דברים תמוהים שכ' ויבחן בזה שאם תשאר הקמט אחר הסירכא הוה תרי ריעותא הסירכא מילתא בפ"ע והקמט בפ"ע ואם תתפשט הקמט ה"ל חדא ריעותא ולא תרתי וזה הוא תימה שמה בכך אם תשאר הקמט אין זה אלא ריעותא אחריתי שלא מענין הסירכא ואנן בעינן ריעותא חדא ששני עדים מעידים עליה ולא שני ריעותות:
ומ"מ לדינא נהי דהמיקל לא הפסיד מ"מ המחמיר בסירכא כפולה ממקום למקום ובקמט תחת סירכא ממקום למקום תע"ב ואסיים בברכה. פ"ב יום א' דר"ח מרחשון תקע"ד לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ: