שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן כט
שלום וי"ר למחותני הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה כש"ת מו"ה בונם נ"י אב"ד דק"ק מ"ד יע"א:
בזו הרגע בא הדואר עם אגרת ממו"ח הגאון נ"י והוא לוטה פה. על דברי תורתו אשיב אע"פ שאין לי ספרים ולא מנוח לעיי' מ"מ היות לי לשעשועים להשתעשע עמו בויכוח תורה ורפאות תהי' לכל בשרינו:
פר"מ דימה חשש נקובת הושט לחשש שמוטה ועקירת סימנים ולא דמי אהדדי דנקובת הושט אינו ע"י מעשה השחיטה רק דניחוש דמאז היתה נקובת הושט ואינה ראוי' לשחיטה וזה לא אמרינן, דרוב בהמות ראוי' לשחיטה אבל שמוטה חיישי' שמא עתה ע"י מעשה השחיטה ודחיקת הסכין נשמט קודם גמר שחיטה וכל דבר הנעשה ע"י מעשה השחיטה הוא בחזקת שאינו זבוח עד שיודע לך שנעשה המעשה כראוי' ונהירנא בחי' למס' חולין עמדתי על דעת רש"י יו"ד ע"א דס"ל שמוטה טריפה בעלמא הוא ויעוי' שם בתוס' ט' ע"א א"כ אמאי לא ניזל בספיקא להקל וגם עמדתי שם על דברי רבינו יונה שבר"ן:
מחותני הגאון נ"י נחית לחלק דנקובת הושט כבר יצאה בחזקת היתר ע"י שאכלנו חלבה דאי היתה נקובת הושט היה חלבה אסור משא"כ שמוטה לה"ג אינה טריפה ואין ראי' מאכילת חלב שלה אם לא נניח לכלל מונח דברינו הראשונים הנ"ל דרוב בהמות ראוי' לשחיטה ואין בהם דבר המונע השחיטה ונימא ההיפוך שבכלל חזקת שאינו זבוח הוא שאינה ראוי' שתשמוט א"כ היא גופי' קשי' איך נאכל חלבה ואם נאמר חלב רחמנא שרי' אפי' מאינה שחוטה מדאיצטריך לאיסור בב"ח בפ"ק דבכורות א"כ נילף מהכא מה"ת דרוב בהמות ראוי' לזביחה אמרי' והא דחשיב רש"י לרבותיו אתמול אכלנו חלבה וכו' היינו שהם חדשו חיוב בדיקות הריאה שלא נמצא בש"ס וע"ז יפה דן אתמול אכלנו חלבה ומזה מוכח דלא חששה תורה להריאה משא"כ בנדון דידן תקשי על התורה איך התירה חלב אע"כ מטעם הנ"ל:
והנה רבים מקשים על ה"ג דשמוטה אינה טריפה רק אינה ראוי' לשחיטה וכ' האחרונים סי' כ"ג דנ"מ להתיר חלבה הא כיון שאינה ראוי' לשחיטה ממילא חלבה אסור כמבואר חולין ס"ט ע"א היכא דלית לי' תקנתא בשחיטה לא שרינן החלבולע"ד לק"מ כיון דאינו טריפה א"כ אי בדרא לה סמא חי'. דוקא טריפה לית לי' תקנתא אבל מה שאינה טריפה אית לי' תקנתא רק אם נשחט בשעה שהי' שמוט ולא נתרפא לא עלתה לו שחיטה מ"מ כל זמן שהוא בחיים מיקרי אית לי' תקנתא וזה ברור לפע"ד:
מ"ש קו' זקינו הגאון ז"ל במשנת דר"ע לפמ"ש רא"ם דמשו"ה מטמאים הטהרות במעל"ע שבנדה ולא מוקמי' בחזקת טהרה משום דודאי נגע והספק נולד בהנוגע והק' הגאון הנ"ל א"כ לא מוכח מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקה דלמא שוים הם והא דלא מוקמי' האדם בחזקת טומאתו משום דודאי הוזה והפרה בחזקתה דרובה הוה כמו חזקה הנה קו' זו הו"מ למידחי דבנדה לא הוה אלא ס' אבל ודאי לא שמעי' ואיך מטהרין האדם בודאי אלא שפר"מ מח' הגאון נ"י הוסיף להקשות מס"פ כל הגט דהניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים ומתירים חזקת יבמה לשוק אלו דבריו:
ולא ידעתי מ"ט לא הק' מהיתר חזקת א"א לעלמא ולהיות כי אין אתי ספר לעיי' בו וגם קו' הנ"ל לא שמעתי מאז ולא הרהרתי בה מעולם לא אוכל לשפוט על זה כלל כי לדעתי מנדה לק"מ דהתם אינו רק לקדשי' ומשום חומרא ולא מדינא כלל ומחזקת חי י"ל דבודאי לא ניחש שנשתנה דבר מאשר הי' חי כן הוא עדיין משא"כ בפרה שמא מעולם לא הי' כשרה אלא טריפה נולדה וכן היא כמו שהיתה מעולם אי לאו רובא עדיף ובאדם חי נמי היינו טעמא משום שרובם אינם טריפה א"כ יש לו חזקת חי טוב ולא ניחוש שמא נשתנה בו דבר:
מה שהזכיר מרמב"ם שמחלק בין מקוה לחביות נהירנא בחי' ישבתי דלכאורה לא ק' ממקוה ק' הש"ס ריש נדה וקדושי' כלל דבמקוה אפשר עם סילוק ידיו אתחסר משא"כ חביות ג' ימים ראשונים היה ודאי יין למ"ד מעילאה עקר והא טעמי' ולא עקר ואפי' נימא עם סילוק ידיו עקר עכ"פ ג' ימים הוה ריחא חלא לכן מותר להפריש ממנו משו"ה מוקמי' אחזקי' אפי' אחר שאיתרע ולא הוה אלא ספיקא וחלוק זה מוכרח דהרי ריב"ל מחמיר מטעם שמא עם סילוק ידיו עקר מתתאה וק' מה בכך עכ"פ בשעה שטעמו הוה ריחי' חמרא אע"כ חיישי' שמא עם סילוק ידיו מיד נעקר משו"ה מחמי' ועשאוהו כודאי חומץ משא"כ לר"י וא"כ לק"מ ק' דהש"ס אזיל לאידך ורמב"ם פסק כר"י ולק"מ ואחתום בכל חותמי ברכות באדן יום ד' ח"י תמוז תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: