שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן כב
שלום רב לידידי הרב המופלג המאה"ג המופלא כש"ת מו"ה אלי' משה כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק פעצל יע"א:
גי"ה הגיעני ע"ד שוחט שהתודה בחליו שזה כמו ד' שנים שהוא שוחט באותו היישוב כשהי' עומדים ואצים עליו למהר לשחוט בין בעופות בין בבהמות וכמה פעמים הרבה הרגיש בפגימה שבסכין קודם שחיטה ושחט בסכין פגום כי מיהרו עליו ולא אימץ לבו בגבורים נגד יצרו לעכב האנשים ושחט בסכין פגום הרבה פעמים והנה בכמה מקומו' לקחו שומן מהמקום ההוא מה יהי' דין השומן והכלים:
הנה אי היו עדים לפנינו ששחט כמה פעמים בסכין פגום והי' מומר להאכיל לאחרים נבלות אזי אפי' אותן בעלי חיים ששחט ולא העידו שהי' סכינו פגום מכל מקום הכל בחזקת איסור שאינו זבוח ובחזקת נבלה עומד אע"ג די"ל דאינו מומר אלא לתיאבון הוא שלא להתבייש בפני העומדים ומלעיגים עליו שמאריך בהשחזת הסכין אבל לעולם רובא דרובא השחיז סכינו יפה בינו לבין עצמו כדי שלא יבוא לידי כך והי' סכינו יפה בבית המטבחים קודם שחיטה דלזה לא הוה מומר וס' זו צ"ל במ"ש ש"ך סימן ב' סעיף קטן כ' דפסול עדות מחמת נבילה נהי דאינו שוחט לעצמו אבל שוחט לאחרים ובנב"י קמא חי"ד סי' א' תמה עליו מ"ט והטעם כפשוטו דאינו נחשד אלא דחייש להפסד ממון עצמו לכשיתנבל בידו לא יפרוש מאיסורא אבל לטרחת גופו לא נחשד ע"כ נאמן לשחוט של אחרים בלי בדיקת סכין מ"מ היינו בחשוד פ"א לאכול נבלות מחלקינן כנ"ל אבל במומר לאכול נבלות שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד לאחרים כמוכח מהוכחת ת"ח שממנו הוציא הש"ך דין זה מדאמר רבא מומר לאכול נבילות בודק סכין ונותן לו משמע דוקא מומר אבל לא חשוד ובהכי מתיישב הרמב"ם ע"ש בת"ח הרי קמן דבמומר לעצמו פסול גם לאחרים והטעם אף על גב דאינו מומר אלא לתיאבון ממונו ולא לאחרים משום טרחת גופו מכל מקום כיון דדש בי' ונעשה לו כהיתר אף על גב שמתחלה לא נכנס לזה אלא מטעם חמדת ממון מכל מקום כיון שעבר ושנה ונעשה לו כהיתר ישחט ולא יטרח לתקן פגימה דהרי מעיקרא הוה ס"ד בש"ס חולין דף ד' ע"ב דאפילו היתרא שביק ואכיל איסורא כיון דדש בי' קמ"ל רבא דהיתרא לא ישבוק אבל מטרח לא טרח אף על גב שאינו מומר אלא לתיאבון ממון מ"מ כיון שנעשה לו כהיתר לא טרח אפילו טרחא כ"ד אם כן מכ"ש הכא שנעשה לו כהיתר להאכיל נבלות לאחרים משום בושת שוב לא טרח וכל מה שכבר שחט בחזקת איסור שאינו זבוח הוא:
אך כל זה אי הי' שום עדות ששחט בסכין פגום אבל הכא בנידון שלפנינו שמפי' אנו חיים והוא מעיד על עצמו ולא נדבר עתה מדין נאמנות אחר שהוציא מתח"י ונניח כדעת קצת אחרונים הואיל והודה דרך וידוי ותשובה נאמינהו אך הפה שאסור אותן ששחט בסכין פגום הוא הפה שהתיר אותן שלא עמדו עליו אנשים ולחצוהו ושהי' הסכין מתוקן בביתו כדרך רוב השוחטים ואלו היינו בודקים סכין ונותני' לו היינו אוכלים משחיטתו ה"נ הוה הני כאלו בדקנו לו סכין שהרי אמר בוידוי דוקא לכשלחצוהו והי' סכינו פגום הזיד ושחט בו מחמת הלוחצים ולא זולת נמצא עכ"פ הרוב נשחט כהוגן וכל דפריש מרובא פריש ואין לאסור השומן והכלים למפרע אפי' אם נחליט שנאמינהו הואיל ואמרו דרך תשובה הגם שיש לדבר מזה הרבה כי בנב"י קמא חלק א"ע סימן ע"א לא האמין לאשה מה שאמרה דרך וידוי בחליה ובחו"י סימן ע"ב כ' לאסור אשה על בעלה אמנם גם הוא לא אמר אלא באשה על בעלה דראוי' הי' להאמינה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסו' לולי דעיני' נתנה באחר וכיון דהולכות למות לא שייך נתנה עיניה באחר אבל בעלמא לא ס"ל לחלק בין דרך וידוי או לא ובסימן ק"ד מתשובותיו רצה לומר דבהא דפלוני רבעני לרצוני מיירי ששב ואפ"ה לולי דפלגי' דיבורי' לא הוה מהימן ע"ש היטב ובמ"א הארכתי בזה [עיין בסימן ד'] ואין כאן מקומו ואין צורך להאריך כי נ"ל כנ"ל וה' שנותיו יאריך הכ"ד החותם בברכה יום ה' ח' שבט פק"ח לפ"ק. - משה"ק סופר מפפד"מ: