שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן נב
אודת מי ששלח שליח ונאנס בדרך בגופו עמ"ש סמ"ע סס"י קפ"ח ועיי' מ"ש הרב"י שם דלכאורה פליגי בזה תשובה מיוחסת לרמב"ן סי' כ' עם מרדכי ר"פ הפועלים והגהות שניות דב"מ סימן תס"א (ובב"י נדפס טעות) דרמב"ן הנ"ל ס"ל דאין לחייב המשלח במאומה ומכ"ש בשכיר דשכיר הוא בא בשכרו וע"ד כן נכנס למלאכה דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו אפי' נתלה באילן ע"ש אמנם בהגה' סימן תס"א הנ"ל כ' בנתפס בדרך בלא סבת שמעון אם בשכר פטור לפדותו ואם בחנם ה"ל המשלח שואל על גופו של שליח וחייב באונסיו דהשתא שואל חייב באונסי ממונא אם השאיל אונסי גופו לא כ"ש ולע"ד אין כאן מחלוקות דהגה' מיירי שנתפס שלא בסבת שמעון משו"ה חייב כשואל מק"ו הנ"ל ורמב"ן מיירי שנתפס בסיבות השליחות וה"ל כמתה מחמת מלאכה דלאו לאוקמי בכולי' שיילי' וס"ל כדעת הרמ"ה שבמחבר סי' ש"מ סעי' ג' והיינו דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו אבל כל אונס שלא מחמת וסבת שמעון חייב לפדותו גם להרמב"ן ואין כאן מחלוקות ודלא כבש"ע סי' קע"ו דמייתי סמ"ע הנ"ל דפליגי:
וראיתי בתשובה נקרא שתי לחם סוף סי' ו' מייתי תשובה מהגאון חכם צבי ז"ל שכ' לו שנתקשה אהקו' הנ"ל מממוני' נימא דיו לבא מן הדין וכו' מה התם בעליו עמו לא ישלם ה"נ הא הוא עצמו הוא בעליו והוא עם עצמו בשליחותו ויפטר הזה ונ"ל דלא שייך לומר דיו כיון שאינו ממש כמו בממון דהוה תרי גופות הבעלי' וההפץ אבל הכא הכל חד גופא לא מצינו כיוצא בזה אע"ג דאין שום סברא לחלק ביניהם מ"מ כיון שהגוף הדין דשאילה בבעלי' הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם הי' עמו בשעת שכירות ולא בשעת מלאכה פטור ומ"ט לזה וא"כ י"ל אין לך בו אלא חדושו והרי קמן דרמב"ן בתשובה הנ"ל לא פטרו מטעם זה אע"כ כנ"ל:
ולפ"ז מי שמושכר אצל בעה"ב ויש לו להשוכר בת קטנה והבעה"ב שלחה בחנם ואירע לה הפסד בגופה אפי' שלא בסבת בעה"ב מ"מ פטור כיון שהבת נקנה להאב מן התורה למכרה לאמה וה"ל זה המשלח שואל מהאב ששאל לו בתו לשליחותו והאב שהוא בעליו של בת עמו בשכירות אצל בעה"ב ע"כ נפטר מאונסי הבת ובתר עניא אזיל עניותא:
ונבוא לדברי המרדכי ריש פ' הפועלים בשם מהר"מ מר"ב התמוהים מאד דהאב שהלך בנו בשליחותו ונתפס אי לית לי' לבן חייב אב לפדותו משום שואל וה"ל לקדם ברועי' ומקלות וחייב אך אי אית לי' לבן לפדות עצמו אינו בהחליט שיתחייב האב לפדותו אבל אי לית לי' להבן פשוט שחייב האב לפדותו ולאו כל כמיני' להטילו על הציבור ומייתי לי' מהרי"ק סוף שרש קנ"ה והרב"י סס"י קפ"ח הנ"ל לא עמדו על דעתו דאי מתורת צדקה אי מדינא אתי עלי' דמה לי אי אית לי' או לית לי' ואין רחמים בדין ומהיכי תיתי להטילו על הצדקה אם האב חייב באונסיו והאב אית לי' ונ"ל עפ"י הסמ"ע הנ"ל סס"י קפ"ח דלענין הפסד ממונו בודאי אינו חייב באונסיו וס"ל כדעת הרא"ש פ"ק דב"ב דכל העלילות ותפיסות שאו"ה תופסי' ומעללי' על שונאינו הכל נגבה לפי ממון כי אין דעתם אלא על הממון ומייתי לי' רמ"א בהגה' שלישי' שבסי' קס"ג ס"ב ועי' הכרעתו ובסמ"ע שם סקי"ח וא"כ אי אית לי' להבן הנתפס כדי לפדות עצמו ה"ל רק היזק ממונו ופטור השואל אך אי לית לי' אע"ג דהציבור יפדוהו לאו כל כמיני' להשליך עצמו על הציבור דהיא גופי' דציבור מחוייבי' לפדות שבויים קודם לכל המצות משום דלית לי' לפדות עצמו אי לאו יפדוהו הצבור ה"ל הפסד גופו ושבי קשה מכולם נמצא כיון דלית לי' לבן ה"ל הפסד גופו וחייב האב מדין שואל וכל דברי חכמי' קיימי' הנלע"ד כתבתי. משה"ק סופר מפפד"מ: