שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן מה
דש"ת ממני להתורני מהו' עקיבא בער נ"י:
מה שהקשית לשאול בשבועות מ' ע"א וע"ב לימא מסייעא לי' למאן דס"ל דבחטין והודה בשעורים פטור לגמרי משא"כ בחטין ושעורים והודה לו בא' מהם אינו פטור אלא משבועה ולא מייתי הש"ס שום סייעתי' ק' זו הקשה בספר תורת חיים ותי' דהכא בהלכות שבועות עסיק ובא והא לאשמעי' חטין ושעורין לפטור משבועה דהוה לענין שבועה רבותא טפי ע"ש:
והנה לפמ"ש הרא"ש בב"ק דדוקא בטענו חטין והודה בשעורים מאותו הזמן אבל מזמן אחר אין כאן מחילה ובחי' כתבתי שכן נראה לפי סברת תי' א' של תוס' ד"ה והודה לו קשה למה לי כי הוא זה כיון שמחל לו השעורי' לא הודה כלל ומה"ת ישבע ודוחק לומר דקרא מגלי לן שמחל לו כי זה הוא סברא אע"כ מיירי בשמעתין מזמן אחר. אמנם התוס' ע"כ לא ס"ל הא דא"כ לא הוה מקשים מעיקרא מידי דר"ג מחייב דמי שעורים דלמא היינו בזמן אחר. וכן מה שהקשו ד"ה ור"ג מחייב נמי לק"מ דהי' צ"ל יש בלהל"ק דאל"ה הי' מחילה ואז מודה דפטור משבועה בלא קרא ופשוט. וממילא דלק"מ ק' ת"ח הנ"ל כיון דבשמעתין מיירי מזמן אחר דלכ"ע אינו פטור מדמי שעורי' ובזה הרווחנו מה שצ"ע לכאורה דה"ל לאתויי סייעתא ממציעותא דמתני' ליטרא זהב וכו' ואהא לא שייך תי' הש"ס דהא לא הוזכר ר"ג במשנתינו אהך בבא ולפי הנ"ל א"ש דהו"מ למימר כק' ת"ח הנ"ל אבל מהך בבא דפליג ר"ג ק' כק' תוס' הנ"ל וצ"ל דמיירי מתבעו מזמן אחר והוה שפיר סייעתא וק"ל:
מ"ש מהא דמה לי הוא מה לי אבוה דבבנו מעיז והיכי דשניהם מפו אפשר דכ"ע מודה הנה עיקור הטעם הוא משום דלא ידע בשיקרא וכיון שטוען ברי הרי ידע בשיקרא ואי משום דמי שעשה לו הטובה אינו בחיים א"כ במת א' מהם איזה שיהי' סגי וק"ל ומה שצ"ע לזה בסוגי' דעירוב פרשיות אין להאריך כאן והכלל צריך אתה לעיין היטב בדברי הרי"ף והר"ן בשבועות ותמצא כל מבוקשך בענין הזה:
ועל דברי תורה דשאילנא קדמיכון בתוס' ר"פ שבועת העדות שכ' אשה אינה רגילה לבוא לב"ד משא"כ להעיד ע"כ תבוא והקשה מעלתו לשיטת ר"ת בדוכתא טובא דבראוי להגדה אפי' עפ"י כתבם א"כ ק' בעדות נמי דלמא אשה לא שאין דרכה לעמוד לפני הדיינים כ"א תשלח ע"פ כתבה ק' זו הלכו בה נמושות ולפע"ד לק"מ דהאי קרא ועמדו שני האנשים בעדים הניזומין מיירי וע"כ עמדו בעצמם ויעידו בפניהם כמבואר בכתו' כ' ע"א אין מזימין העדים אלא בפניהם. ועוד יותר נ"ל דהא דמכשר ר"ת מפי כתב בראוי להגדה היינו רוצה לומר דאז ליכא תו עיכובא משום מיעוטא מפיהם אבל עכ"פ מטעם אחר מיפסל מפי כתבם דמן התורה א' ד"נ וא' דיני ממונות בדרישה וחקירה ופשוט דלא שייך דרישה וחקירה בעדות עפ"י כתבם דברי בעלי דין לא ישמעו סנהדרין מפי מתורגמן או מפי כתב מכ"ש עדים שמתוכם ילמדו לשקר ומ"מ נ"מ בדר"ת דלאחר שבטלו חכמים דרישה וחקירה בדיני ממונות יכולי' לקבל עדות בכתב דמפי כתבם ליכא וא"כ תו לק"מ על התורה דודאי הי' האשה צריכה לבוא לב"ד בעצמה להעיד ובזה מיושב ג"כ ק' החו"י דכהן הגדול ישלח כתבו לב"ד ועיי"ש והא"ש ויש בזה עוד אריכות דברים:
בר"פ בן סורר בעי הש"ס למילף דאזלי' בתר רובא בד"נ מדמתני על קטנה שהשיאה אביה וניחוש דלמא איילונית הוה והקשתי דלמאי שכ' תוס' ביבמות פ' ע"א ד"ה נעשה סריס למפרע דלא שייך התראת ספק היכי דאגלאי מלתא דהכי הוה א"כ הכא נמי באיילונית לא שייך כאן התראת ספק דסופו לגלויי דלא הוה איילונית וא"כ כיון דההתראה מעליותא היא א"כ אפשר לומר דהא דמחייב על ביאתה היינו דחובשין אותו עד שתגדל ונראה אם אינה איילונית ועמ"ש תוס' חולין י"א ע"ב ד"ה ודלמא וכו':
ונראה לי דלמאי דס"ד דלא אזלי' בתר רובא א"כ בודאי ה"ל התראת ספק בכה"ג דע"כ לא אמר התם התוס' הכי אלא למאי דאזלי' בתר רובא וכיון שנעשה בן י"ג ולא אייתי ב' שערות רובא סריסי' הוה תו לא ה"ל התראת ספק אלא גילוי מלתא בעלמא אבל אי לאו הות אזלי' בתר רובא שפיר הוה התראת ספק דהרי חזקה דהשתא שאינינו סריס ועמ"ש תוס' גטין ל"ג ע"א ד"ה ואפקעי נהי וכו' אלא כל בנינו של תוס' הוא משום דאזלי' בתר רוב וה"ל גילוי מלתא בעלמא שיהי' סריס והא דלא משני בקיצור שאני הכא דרובא שלא הביא' ב' שערות ה"ל סריס נ"ל משום דא"כ הכה את זה וחזר והכה את זה נמי הוה כעין רובא בן ט' ילדה מש"ה כ' האי רובא עתיד להתברר משא"כ רובא דבן ט' לא עתיד להתברר ולעולם הכל תלי' באזלי' בתר רובא ולק"מ וק"ל: