שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן רב
יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד מי שהי' נחבש בידי נכרים וכפאוהו לאכול דברים האסורים ומחמת חולשת נהנה לפעמים מן האיסורי' ובצאתו חפשי בעז"הי בא לשאול מה יהיה תשובתו כי קשה עליו לישב בתענית וגם הוא עני ויקר פדיון נפשו:
במס' עירובין מ"ד ע"ב במתני' כל היוצאי' להציל חוזרי' למקומן כ' ש"ג סביב הרי"ף דבזה"ז דמותר לכבות דליקה משום סכנת נפשות אין צריך תשובה ורמז עליו מג"א ססי' של"ד ומשמע אם ירצה לקבל תשובה רשאי וצ"ל דס"ל כהפוסקי' בי"ד סי' קנ"ו דהרוצה להחמיר ולמסור נפשו אפי' במקום שלא היה צריך קדוש יאמר לו א"כ ה"נ אע"ג דבהתירא קא עביד מ"מ אם ירצה לשוב על שלא נתקדש ולא מסר נפשו רשאי אלא שאין צריך אבל להפוסקי' דס"ל אם מוסר עצמו לסכנה במקום שאינו צריך נקרא חובל בעצמו אסור לקבל עליו תשובה כדאמרי בפיה"כ השואל ה"ז מגונה והנשאל כשופך דמי' ודברים אלו נעשי' בגדולי ישראל דוקא וא"כ איך יחמיר ויקבל תשובה נמצא פעם אחר לבו נוקפו ופורש:
מיהו התם בדליק' הוה תחלתו וסופו באונס משא"כ בחלבי' ועריו' דסופו ברצון אולי י"ל דצריך תשובה אע"ג דפשוט יותר מביעא בכותחא דאפי' לאבוה דשמואל דס"ל בכתו' נ"א ע"ב דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דסופה ברצון משוי לה מעלה מעל באישה מ"מ לא עלה על דעתו שיהיה בזה שום מעילה בה' לחייב על זה שום עונש כל שהוא וכתי' ולנערה לא תעשה דבר אך מעילה באישה הוה וכעין שכתב בית שמואל סי' קע"ח סק"ד [דלא כמו שעלה על דעתו דלאבוה דשמואל אם אנסו לאכול חמץ בפסח חייב משום סופו ברצון ישתקע הדבר] וא"כ לכאורה אין מקום לקבל תשובה מ"מ י"ל בהיפוך אפי' לרבא והכי קיי"ל דמותרת אפי' לבעלה דיצרה אנסה מ"מ הרי כ' שם תוס' דשרה ואסתר וכיוצא בה לא היה סופן ברצון דטובתן של רשעי' רעה היא אצל צדיקים וא"כ נהי מי שאיננו יכול להעמיד עצמו ויצרו מאנס אותו עכ"פ יש לו להצטער על שלא זכה להיות קדוש כנ"ל ובחי' תורה שלי אמרתי שע"ד הפשוט הא דהחלוצה ירקה בפניו על שלא יבנה בית אחיו התורה מיירי בצדיקי' גמורי' והוא אומר מה אעשה וא"א לי לייבם כי א"א לי להעמיד עצמי שיהיה כל כוונתי לשם מצוה וחוששני לפגוע באשת אח וכדין עושה לחלוץ אך ירקה בפניו איך בני אל חי לא יכלו לכוון לש"ש וק"ל:
וברפ"ק דכתובות ולדרוש להו דאונס שרי ומשני משום פרוצו' התם נמי משום איסור והיתר לבעל קאמיירי אבל פשיטא דמחוייב לפרסם דאונס רחמנא פטרי' להפוסקים דהמוסר עצמו מחייב משום חובל בעצמו והרי קיי"ל הנשאל ה"ז שופך דמי':
ומ"מ נראה דאי משום דסופו הא לא היה צריך לקבל תשובה אך היינו באותו זית שתחלתו באונס וסוף נהנה החיך אבל אותם זיתים שהוסיף והיה יכול לעמוד בלעדיהם והם תחלתם ברצון וחייב על כזית וכזית ועיי' פני יהושע דכתובו' נ"א ע"ב מה שהקשה מכריתות דחייב על כל ביאה ועל כל כח ע"ש מכל כח קשי' לי' אבל מביאה לק"מ וה"נ על כל כזית שהיה אפשר לו בלעדו חייב וגם על אותן שכפאו' אולי היה יכול לאכול פחות פחות מכא"פ ומ"מ לא נ"ל להעמיס עליו תענית וצדקה אם עני הוא אלא להודיעו ענין חטאו ושיתחרט וה' היודע ובוחן לבו יודע אם באמת מתחרט ומתודה ומבקש רחמי' כי אל רחום ה' והוא רחום יכפר עון:
ודאתן עלה דיני אכילת אונס לענין ברכה דעת מג"א סי' ר"ד סק"כ וכ"א לחלק בין כפאוהו לאכול או בין חולה שאכל בי"הכ או שארי דברים האסורי' שאוכל לפקוח נפשו ולא פירש החלוק כי הוא מבואר לכל הישר הולך האוכל מרצונו לפקוח נפשו מברך את ה' שברא פרי זו או לחם זה שהרי אפי' רק להשביע רעבון מברך מכ"ש שיברך ויודה שהזמין לו דבר להצילו ממות וגם אשר בחסדו ה"ית ויתר לו תורתו ומצותו למען חיותו ואיך לא יברך משא"כ מי שכפאו לאכול על כרחו שלא לרצונו מה יברך שנברא פרי זו והלואי ולא היה ולא נברא שהרי על אפו ועל חמתו הוא אוכל וסברא זו הוא תמי' גדולה על החולקים בברכה ראשונ' על כל פני' מיהו בברכה אחרונה אחר שכבר הי' סופו לרצון אין תימה כל כך אבל עכ"פ סברת מג"א מיושרת ונכונה:
ולענין עונש שמים לית דין ולית דיין דאונס רחמנא פטרי' אפי' סופו ברצון ולא פליגי אבו' דשמואל ורבא אלא לאסור על בעלה ומ"מ קצת תשובה צריך אפי' לרבא משום שנהנה ולא היה כשרה ואסתר:
ולענין ליי"ח מצוה בהנאה האחרונה שנהנה בסוף הנה במס' ר"ה כפאוהו פרסיים ובס' יום תרועה הקשה מ"ט נקיט פרסיים ולא כפאוהו ב"ד של ישראל והא לק"מ דממ"נ אם עומד במרדו ובועט והם תחבוהו לתוך פיו והוא בועט במצוה פשיטא שלא יצא ידי חובתו ואי חבטוהו ב"ד עד שלקח בידיו ואכל בודאי יצא ידי חובתו דאמרי' ניחא לי' במאי דאמרו רבנן בב"ב מ"ח ע"א ומטעם שהסביר הרמב"ם סוף פ"ב דגירושי' אך ש"ס מיירי אפי' בצדיק גמור ורוצה לאכול מצה על הסדר אחר ב' כוסות ואמירת ההגדה ובא פרסי וכפאו שלא בזמנו היינו בליל קודם הסדר והוא על כרחו אוכל עתה ושלחו לאבוה דשמואל אם יי"ח בזה ואין לו לברך אח"כ על אכילת מצה כי כבר יי"ח או אם מחויב להדר אחר כזית אחר ומשמע משם שם אי לאו משום מצות צריכו' כוונה היה מיחשב אכילה אותה הנאה שבסופו לרצון ואפי' לרבא דפליג אאבו' דשמואל דעכ"פ נהנה מכזית מצה ורק משום כוונה מספקא להו ויש קצת תימה ברש"י ור"ן מאי מייתי מחלבי' ועריות שכן נהנה הא התם נמי לא מחייב כמזיד ומתכוון אלא כשוגג בלא כונה ואי מצות צריכות כונה א"כ אין כאן כונה ובחידושי ישבתי תלי"ת:
ולא תיקשי מכאן אמ"ש לעיל דאסופה ברצון אין שום עונש והלא בחלבי' ועריות חייב עכ"פ חטאת התם תחלתו וסופו ברצון אלא בשוגג נתעסק בשומן ונזדמן לו חלב אבל האכילה הי' ברצון מעיקרא וכיון שעכ"פ נהנה מחלב חייב כשוגג אבל היכי שתחלת תחיבה לתוך פיו הי' באונס לא יעלה על הדעת לחייב בשום עונש וכל זה פשוט לפע"ד הנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום עש"ק ח' אדר קצ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ: