שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן נה

נפשו היפה בשאלתו ע"ד מנהג מקומו שהכלות כשטובלת טבילה ראשונה להכן לבעילת מצוה מברכת שהחיינו אי אריך או לא אריך:

במהרי"ק שרש קכ"ח ענף ב' כ' שצריך ישוב המנהג שלא לברך שהחיינו על קידושי אשה ונישואי' והניח דבר בלא טעם ובשמלה חדשה סי' כ"ח כ' הטעם כמ"ש אבודרהם כל מצוה דתלוי בדעת אחרים אין מברכי' וה"נ אולי לא יאבו ויתבטלו הקידושי' והנישואי' ולא נלע"ד דע"כ לא פליגי רמב"ם וראב"ד פ"ג מאישו' אלא דלרמב"ם מברך אקב"ו על העריו' קודם אירוסי' וראב"ד חייש שמא יחזרו בהן ע"כ יברכו אח"כ ומייתי ראי' מברכ' להכניסו שמברך האב אחר חתוך הערלה שמא יפרוש המוהל ולא ימול אבל עכ"פ מברכים עליהם והנה שם מייתי ה"ה דברי רמב"ן דפליג אהראב"ד מהירושלמי דקאמר כל המצות מברך עובר לעשייתן חוץ ממקדש בביאה פי' משום ולא יראה בך ערות דבר משמע המקדש בכסף ושטר מברך עובר לעשייתן וכן בפ"ק דפסחים בש"ס דילן כללא כייל רב כל המצות מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה ותו לא שייר מידי לא אירוסי' ולא נישואי' ולפע"ד י"ל דהתם בפסחים הרי מפרשי תוס' דטעם דטבילה משום דלמא מחמת בעיתות' פרשי ולא טבלה ומתחלה אמר התם בש"ס גם חוץ משופר שמא תקלקל תקיעתו ופריך א"כ מילה ושחיטה נמי פי' אע"כ רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם ולא חיישינן לקלקול א"כ שופר נמי ע"כ הדר בי' ורק טבילה דאיכא למיחש לקלקולא ואם כן הה"נ כל דאיכא למיחש לדלמא הדר בי' נמי וכמו דקיי"ל דאין מברכי' להכניסו עד אחר המילה כמבואר היטב ספראד"מ ועמ"ש רא"ש שם דהוה עובר לעשיית הפריעה וצ"ע דהא מברך להכניסו בבריתו של א"א ולא ניתן פריעה לא אע"ה ובריתו של אע"ה הוא החתוך וכבר עבר חלף והלך לו אלא הטעם משום שמא יפרוש המוהל וכתב באבודרהם אע"ג דבמוהל עצמו לא חייש דהוא ידע בנפשו דבקי הוא אבל האב תלוי בדעתו של מוהל חייש שמא יתעלף ויפרוש וכל שתלוי בדעת אחרים אין מברך עובר לעשייתן ע"ש וא"כ י"ל מש"ס דפסחי' פשיטא לי' דאין לברך עובר לעשייתן במה שתלוי בדעת אחרים ורק חשיב טבילה שתלוי בדעת עצמו שהרי מילה דפריך ש"ס התם מיני' לא פריך אלא מברכת המוהל אבל להכניסו אינו מברך עובר לעשייתן כנ"ל:

ומהירושלמי נמי ליכא ק' אהראב"ד די"ל קידושי כסף ושטר פשיטא לי' דכל דתלוי בדעת אחרים אין לברך עובר לעשייתו שמא יתבטל המעשה אבל מקדש בביאה דאש בנעורת והרי אפילו עדי יחוד הן עדי ביאה מכ"ש כשהוא עמה במטה והרי הורגים כשרואים דרך המנאפי' ופשיטא דאין לחוש לבטול ואפ"ה אין מברכי' משום ולא יראה בך ערות דבר ולק"מ אהראב"ד וה"ה העיד שבמדינו' שלו נוהגי' כהראב"ד ומ"מ בכל גלילות אלו נוהגי' כרמב"ם וכן הוא בש"ע א"ע סי' ל"ד ואפי' במדינות איטלי' וספרד דמקדשי קודם כתיבת תנאי' וחרם וקנס ושלא תחת חופה ונותני' לה מהקידושי' י"ב חדש וא"כ בשעת קידושי' יש לחוש דהדרי בהו ואפ"ה מברכי' עובר לעשייתן א"כ מכ"ש שאין טעם לבטל ברכת שהחיינו לגמרי מקידושי' ונישואי' ויפה תמה מהרי"ק ודלא כשמ"ח:

ואולי י"ל כשכ"ח ולא מטעמי' כי אנו מברכי' להקב"ה שהגיענו לזמן הזה לקנות כלי חדש זה להנות מפרי חדש ומכ"ש בקדושת זמן עצמו כרגלי' וכדומה והכל תלוי בהקב"ה עצמו הוא צוה ומי יפיר אבל דבר התלוי בבחירת וחפץ אדם ואין הקב"ה משנה בחירתו של אדם ואלו לא רצה הזוג הזה להזדווג זע"ז לא הי' ממעשי שמים לכופם לכך ואין לנו עסק בנסתרות דארבעי' יום קודם יצירת הולד והאר"י ז"ל פי' בו פי' אחר נכון אין כאן מקומו מ"מ כיון שלא נגמר ע"י הקב"ה לבדו אין לברך עליו ולא דמי למקבל מתנה מחברו שהתם כיון שהקב"ה גזר עליו לזכות לחפץ זו בזמן הזה אלו לא רצה זה לתנו לו הי' הקב"ה מזמין לו חפץ כזה ממקום אחר והוה כלו בידי שמים משא"כ קידושי' ונשואין אע"ג דביד הקב"ה להזמין לו שום אשה אחרת מ"מ אין לברך שהחיינו על זיווג גוף זה כנלע"ד:

והנה הב"ח א"ח סי' כ"ט כ' מסברא דכיון דברכ' שהחיינו אקרא חדתא רשות ש"מ דמספק מברכי' שהחיינו וצ"ע דהרשב"א בתשובה סי' רמ"ה כ' וז"ל ולפי טעם זה כל אותן שבפ' הרואה בקנה כלים חדשים וכו' וי"ל דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ומשום פלוגתא דאית בהון בקנה כיוצא בהן או בהיו לו כיוצא בהן ברכו' ס' ע"א שאין אומרי' ואם בא לומר מונעי' אותו עכ"ל משמע דלא כהב"ח הל"ל ובאלי' רבה סימן כ"ב הקשה בברכות ס' הנ"ל קאמר כח דהתירא עדיף והרי רש"י ריש ביצה מפרש הטעם משום דכל המסופק מחמיר ע"ש והכא לא שייך להחמיר בספק לא תשא ועיי' רשב"ם פסחי' ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו דר"י י"ל זה והנלע"ד מ"ש חז"ל בברכת שהחיינו רשות איננו רשות לברך ברכה לבטלה אלא כל מי שנהנה בדבר שראוי לברך עלי' אסור להנות בלא ברכה אך לזה צריך שיעור וגבול ויש דברים שאפי' יאמר אני נהנה בטלה דעתי' אצל כל אדם ואסור לו לברך ויש דברים כגון קרא חדתא ולהרשב"א כל הני דפ' הרואה שתולה בדעת כל אדם לפי דעתו אם נהנה לא בטלה דעתו ואם אינו נהנה לא יברך והיינו רשות ומ"מ מי שיודע בעצמו שנהנה אין ברכתו רשות אלא חובה ואם יודע בעצמו שנהנה ואינו מברך הוא חוטא ולפ"ז כל דברים שיש ספק בברכת שהחיינו שוב א"א לומר מי שיודע בעצמו שנהנה א"א לומר עליו בטלה דעתו אצל כל אדם ז"א דהרי קמן דבלא"ה ספיקא או פלוגתא הוא ואם כן לא בטלה דעתו וכיון שנהנה יברך לא מספק אלא מודאי כיון שהוא נהנה וביטול דעתו ליכא כנ"ל:

ולפ"ז א"ש דכח דהתירא שמונעו מלברך בקנה וחזר וקנה עדיף דאי לאו דברירא לי' דאין לברך והשמח ונהנה בטלה דעתו לא הי' לו לומר דלא יברך כיון דגם לדידי' מספקא לי' א"כ הנהנה לא בטלה דעתו ואיך נמנעהו מלברך אע"כ ברירא לי' דבטל דעת השמח ונהנה מזה והוה כח עדיף וא"ש:

ומאי דקמן אי טבילה בכלל מצוה תחשב או לא הנה לשיטת ר"ח שבתוס' נדה למ"ד ע"א ורבנו אלי' דטבילה בזמנה מצוה וכן דעת רמב"ם פ"ג משביתת עשור אלא דבזה"ז לית לן שום טבילה בזמנה אע"פ שאינו צריך כלל לשמש בטהרות או לבעלה א"כ פשיטא שענין הטבילה גופה מצוה היא ואפילו לר"ת דס"ל לאו מצוה אלא כשצריך לטבול יטבול והוה כשחיטה שהוא הכשר אוכל מ"מ בשחיט' גופי' נ"ל עיקר כמ"ש הפרישה בי"ד סי' א' דשחיטה לאו כברכת הנהני' היא אלא ברכת המצוה ממש ומשו"ה אילם שוחט ואחר מברך ומוציאו אע"פי שהאחר אינו שוחט עתה ואע"ג בברכת הנהני' אם אינו אוכל אינו יכול להוציא אחר י"ח מ"מ שחיטה לאו ברכת הנהני אלא מצוה גמורה היא ולפע"ד מ"ש בהג"א פ"ק דחולין שלא יברך אחר אינו משום דמחשב לי' כברכת הנהני' דז"א אלא משום דכל עצמו שאדם מוציא חברו בעשיית מצוה דכל ישראל ערבי' מ"מ הוא מטעם שלוחו כמותו כדילפי' מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וקיי"ל כל מאי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי והאי אילם דאיהו לא מצי לברך לא משוי שליח וטעם החולקים נ"ל דס"ל דלצאת בברכת ותפלת חברו איננו מטעם שלוחו כמותו דא"כ יתפלל ראובן בעד שמעון אפי' אינו שומעו ואינו בפניו אע"כ כל מה שמוציא חברו בתפלה איננו מטעם שליחות וכמ"ש תוס' רי"ד פ"ב דקידושין דמצוה שעל גופו לא שייך שלוחו כמותו ואין אדם יכול להניח תפילין על זרועו של עצמו בעד זרוע של חברו ע"ש וה"נ אין שפתותיו נעות בתפלה וברכה כאלו שפתי חברו נעות וממללות אלא הטעם משום דשומע כעונה וה"ל כאלו הוא עצמו עונה בשומע קול תפלה ושופר וכדומה וכיון שכן אפי' אילם השומע נמי יי"ח בברכת חברו ומצי שחיט כנלע"ד דבהא פליגי ולא כט"ז י"ד סי' א' סקי"ז ע"ש אבל לעולם לכ"ע שחיטה מצוה ממש היא ולא רק הכשר מצוה וה"צ טבילה ואפי' טבילת ימי טוהר שנהגו לטבול רק ממנהג ואפ"ה מברכי' וציונו וכמ"ש תוס' מ"ד ע"ב ד"ה כאן וכו' ועיי' רא"ש סוף יומא שמברכי' על הדלקת נר יוה"כ ולא על טבילת עיה"כ וצ"ע שם ומכ"ש תינוקות שלא הגיע זמנה לראות וטובלת לדם חימוד דפשיטא דלפי הנ"ל מצוה ממש הוה כמו שחיטה ולהרמ"א סי' כ"ח הוה מברכי' שהחיינו על השחיטה אי לאו דאית בי' הריגת בעל חי אך כבר צוחו עליו האחרונים:

ויען בברכת שהחיינו רבו כמו רבו רעות שונו' סברות עצמם שאין להם על מה שיסמוכו בש"ס וכבר כתבנו כל שא"א לומר בטלה דעתו והוא נהנה מצוה לברך נ"ל הכרע' ס' פרי תואר סי' כ"ח שכל מי שמתחנך תחלה לחיוב מצוה יברך לא כמ"ש רוקח שעל כל מצוה מברך בחינוכה אלא הנכנס לחיוב מצות וע"כ יברך כל בר מצוה בתחלת הנחת תפילין על כל מצות שעתיד לעשות כל ימיו אע"ג שאותן שקבוע להן זמן יברך כל בהגעת מברך שהחיינו ופירשו רש"י בכהן המתחנך לעבודה דאע"פי שלא הניחו לעבוד עבודה עד שיהי' בן עשרי' ואז כבר נכנס למצוה משנת י"ג מ"מ מתחנך אז למצות כהונה ומברך על כל מה שעתיד לעבוד עבודה כל ימיו ולפ"ז י"ל דמנהג נשים בעירו שמברכי' שהחיינו על טבילה ראשונה הורה גברא להן אחינוך כל מצות שהנשים רגילות בהם והם בפרטות טבילה חלה והדלקה והיא מסתמא נוגעת בראשונ' בטבילת מצוה ואיתתא לאו בת הנחת תפילין היא ע"כ מברכת שהחיינו על טבילה ראשונה שנכנסת לחינוך מצות נשים כן יש ללמוד זכות שלא יהי' מנהג הדיוטו' מטעות והיכי דלא נהיג לא נהגי והיכי דנהיג נהיג ואריך וחשש ברכה לבטלה ליכא לפע"ד כמ"ש לעיל:

ואיידי דאיירי לעיל בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד פ"ג מאישות בברכת אירוסי' הנה נוסח הרמב"ם שהבדלנו מן העריות דקשי' לי' נוסח וציונו שהרי אזהרת איסור הוא ולא ציווי והר"ן ריש כתובת האריך בזה היכן מצינו ברכה על איפרושי מאיסורא וזה ימים כבירים תמהתי מאוד היכן מצינו דעריות הוא איסורי ערוה כי לשון עריו' הוא דביקות והשרש' זה בזה כמער איש ולוית המעורה בלויה שלו ואך בתורה נכתבים ב' פרשיות בעריות האיסורים ולדבק בהן ע"כ רגיל על לשון חכמים עריות ור"ל האסורים אבל אקב"ו על העריות היינו שציוונו על התדבקות מער איש ולוי' והיינו מפסוק ודבק באשתו ולא תיקנו לשון וציוונו על פ"ו משום שזה אין בידו אבל ההדביקו' בידו לקיים וא"כ מאי קושי' לרמב"ם ולר"ן הנ"ל ושבתי וראיתי משו"ה יחדו לשון עריות על הדביקות האסור ולשון בעילה על בעילת של מצוה ובתורה גופי' במקום האזהרה כתיב לא תגלה ערותה ובמקום מצוה כתיב ובעלה משום דסתם לשון בעילה היינו גמר ביאה וסתם לשון מער איש היינו דביקות בעלמא בהעראה ועיקור מצוה לגמור ביאה ולא ח"ו לערות ולפרוש ע"כ במקום מצוה נקט לשון ובעלה ובאיסור חייב אפי' על העראה ע"כ נקט לשון ערוה ועריות ומיושב קצת קושיתינו הנ"ל. אך מ"מ אני תמה על ש"ס מגילה כ"ה ע"א המכנה בעריות תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו וצ"ע מה ענין קלון לערוה וכן צ"ע מ"ש תוס' במגלה ל"א ע"א ד"ה במכחה וכו' כך לא תגלה ערותם בעונותם עכ"ל ור"ל שלא יגלה קלונם ולא הבנתי זה וה' יאיר עינינו בתורתו הכ"ד החותם בברכה משה"ק סופר מפפד"מ: