שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן קעה
שלום רב יבוא ויקרב לאור הנערב ה"ה רב חביבי וי"נ המאה"ג החרוץ המפורסם כערוגת הבשם כש"ת מהו' זלמן ליב נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ס"ה ואגפי' יע"א:
נועם מכתבו הגיעני על נכון והנה לוטה פה מה שהשבתי לק"ק מ"ד בנידן פנוי' שנתעברה ואומרת מפלוני וכהן הוא והוא אמר אין מינאי ועתה הגיעוני דברי תורתו ודברי פח"ח ואני אחוז בחבלי טרדון ומ"מ אהבתו דוחקת בשרי להשיב עכ"פ על קצת דבריו:
וטרם אענה אומר כי מ"ש הב"ח והסכים ב"ש סי' ד' סעי' י"ח בסתירת הרמב"ם דלענין אכילת תרומה מהני הודאת שניהם ולענין ייבום לא מהני ותירץ הנ"ל לחלק בין ייבום דאורייתא לתרומה דרבנן הרואה יראה דלא נעלם זה מה"ה אלא דפשיטא לי' דהרמב"ם אתרומה דאורי' קאי מדפסק לחומרא כלישנא קמא דס"פ אלמנה לכה"ג והרי הרשב"א פסק באמת כל"ב ובכל מקום הלכה כל"ב אי לאו משום אי' דאורייתא החמיר א"כ ליתא לחלוקו של הב"ח וב"ש והיותר הי' נראה דס"ל לרמב"ם שאני ייבום כיון דאפשר בחליצה תחליץ ומה בכך ואי משום שתפסלה לכהונה עי"ז ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרי' צריכי' לו הכא אין לחוש אם תפסול לכהונה ע"י חליצה וטעמא אפשר לומר משום חומרת עריות החמיר טפי כמו שמצינו שחשו חז"ל למיעוט נפלים והצריכו חליצה כמ"ש תוס' בחולין י"ב ע"א וא"כ לפ"ז הי' ראוי להתיר לכהן אבל מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומי יודע אולי יש חילוק אחר בין יבום לתרומה ואותו חומרא יהי' שייך גם ביוחסין:
והנה מ"ש ב"ש דבתשוב' רי"ו מחמיר אפי' בדרבנן תמי' לי על הרב ב"ש במ"כ לא עיין יפה בגוף התשובה שכ' לישא מעוברת ומניקת ע"י הודאות שניהם יש לאסור להרמב"ם אע"ג דהוה רק אי' דרבנן מ"מ שמא יאמרו הבריות מדהתירו רבנן קמו להו רבנן במילתי' שפיר דברי' דהאי הוא ויתירו לשוק בלא חליצה א"ד מהרי"ו ז"ל מבואר מדבריו דבאיסו' דרבנן יש להקל רק מטעם הנ"ל והוא מש"ס יבמות ל"א ע"א וא"כ תינח במעוברת ומניקת דאי אמת הוא דקמו רבנן במילתא שפיר ע"כ נתברר לחכמים שהוא בנו של זה דאל"ה לא הי' מתירין לו מניקת חבירו ואתו להתיר יבמתו לשוק אבל היכי דלא שייך כגון תרומה דרבנן דאפי' קמו רבנן במילתא דבן זה כהן הוא ומותר בתרומה מ"מ אינו מבורר דקמו רבנן שזהו אביו דלמא כהן אחר ולא יתירו יבמתו לשוק וכל כיוצא בזה ומ"מ דברי מהרי"ו תמוהים אם נחוש לזה מ"ט התירו עובדא דארוס וארוסתו ס"פ אלמנה הנ"ל אפי' נימא ספק ממזר דרבנן כמ"ש ב"ש מ"מ כיון דכ"ע פסולים אצלה וא"א למיתלי אלא בארוס א"כ יאמרו קמו בה רבנן ואתו להתיר יבמתו ואולי י"ל דאכתי יאמרו שיתלה בגוי ועבד וכמ"ד הולד כשר אפי' בא על אשת איש ויצא לנו לפ"ז אי אירע האי עובדא דארוס וארוסתו בכהן וילדה אסורה אפי' בתרומה דרבנן דהשתא א"א למיתלי הולד אלא בו דגוי ועבד אין בנם אוכל בתרומה ובכהן אחר ה"ל ממזר והיא נתחללה וא"א למיתלי אלא בהארוס עצמו ויבוא להתיר יבמתו בשוק:
והנה מ"ש פר"מ להקל ולחלק דיבמה מיירי דאיכא חזקת אי' לשוק וכן תרומה מיירי בכה"ג שלא הי' לה חזקת תרומה משא"כ הכא נהפוך הוא אשה מזנה בודקת ומזנה בתשובתי יראה כי על מדוכה זו ישבתי גם אני אלא להיות כי הך חזקה דבודקת ומזנה נאמרה בש"ס ע"ד דלמא ולא ע"ד אמת וכמו שהרגיש בחלקת מחוקק משו"ה כתבתי אני דע"כ לא דחינן הך חזקה אלא משו' דזנות רצה אחר הפסולים כמ"ש תוס' בשם ירושלמי וזה בפסולי ישראל אבל היכי דרוב או כל ישראל שבאותו מקום כשרים ולא לחוש אלא שמא זינתה עם גוי וחלילה לא נחשדו בנות ישראל אפי' הפרוצות להבעל לערל כי חרפה היא לנו ואוקמא אחזקה בודקת ומזנה מישראל והרי רוב ישראל שבמדינתינו בזמנינו כשרים לכהונה ונתין וממזר לא שכיחא כלל ולדעתי סברא גדולה היא וראוי לסמוך עלה:
אמנם מ"מ אין לסמוך על סברא זו דחזקה כולי האי דודאי אי הוי איתא בש"ס לחוש ביבמה לשוק היינו יכולין לומר ולחלק ע"כ לא אמרו רבנן להחמיר אלא היכי דליכא חזקה אבל הכא איכא בודקת ומזנה אבל באמת אדרבה בש"ס איתא להקל ולהאמין היכי ששניהם מודים והרמב"ם מסברא דנפשי' אמר ואנו אין לנו אלא במה דאמר הש"ס אבל יבמה לשוק לא א"כ כל דלא דמי לגוני דש"ס לא נוכל להקל ומשו"ה בזונה לכהן נהי דלא דמי לחומרא דיבמה משום דאיכא חזקה מ"מ לקולא דש"ס נמי לא דמי דהתם דרבנן והכא דאורייתא ועל המיקל להביא ראי' ובפרט דיבמה דכ' רמב"ם סתמא קאמר אפי' בעל הפנוי' והולידה ואח"כ נשא אשה ומת שהרי מעיקרא לא הי' לה חזקת איסור יבמה ואפ"ה חולצת מספק וזה ברור דאפי' בעל והוליד ונשא ומת חולצת וה"ה זונה לכהן:
ומה שתפס פר"מ על דברי נב"י כרך שני שכ' דמשום הכי מתירה בתרומה שהוא לעצמה משא"כ יבמה שהוא היתר לאשה אחרת ותפס דס"פ אלמנה לכה"ג מיירי רבא מילדה תאכל בתרומה יפה השיב וראוי לו ומהתימה וכי תרומה אינו לעלמא להאכיל עבדי' ושפחות והולד ועבדיו ושפחותיו ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות:
ומ"ש על מ"ש הגאון הנ"ל דאין אדם משים עצמו רשע וכ' שגם ממני שמע כן האמת שכן אמרתי אבל לא היתה כוונתי כ"א ע"ד השאלה והעברה ועודנו מחזיק בתומתו דבזה"ז שכל הפנויות נדות א"כ מנ"ל להאמין לו להוציא עצמו מחזקת רוב ישראל הכשרי' לומר שהי' בועל נדה ובש"ס דמהימנינן היכי דאמר מנאי היינו אם אינה נדה ואין האיסור חמור כל כך אבל באיסו' חמור כזה רוב ישראל מוחזקי' שלא לעבור על עבירת כרת ונאמר מגוי נבעלה ואין זה ענין כלל לכל המוזכר בתוס' כריתו' י"ב ע"א ד"ה או דלמא וק"ל ומ"ש מעלתו דלמא מתכוון לקיים מצוה ולו תהי' לאשה לדעת תוס' יבמות כ"ד ע"ב ד"ה משום וכו' לא הבנתי דסברא זו מועיל שלא נכוף אותו להביא קרבן נאמין לו מזיד הייתי שלא רצה להביא חולין לעזרה ונאמר כוונתו לשמים אבל להתיר לכנוס ספק זונה אין להקל ולתלות שאמר כן ע"ד תשובה אדרבא נימא שמא עיניו נתן בה ומקרי משים עצמו רשע לומר שבעל נדה כדי להשביע יצרו לישא אותה וכמו שמצינו סוף נדרים באומרת טמאה אני לך דמשוי' נפשה רשיעא משום נתינת עיני' באחר ואין לומר איך ירצה לישא עתה זונה והוא כהן ויהי' כל ימיו עמה באיסור וחלוק זה כ' הרא"ש בפסקיו בשלהי נדרים י"ל שאני הכא שהוא סובר שהדין עמה דלכשר נבעלה ואינינה זונה ולחששה דרבנן לא חייש:
ומ"ש עוד דבשוכן אתה עמה במחיצתה בתוך ביתה קורבא כי האי עדיפה מרוב תמהתי על חכמתו כי רבה היא אי ס"ד דהאי מקרי קורבא א"כ כי בעי למילף רובא מדלמא לאו אביו הוא ודחי דלמא בחבושי' ומשני אפ"ה אין אפטרופס לעריות ק' אכתי רובא מנ"ל דלמא משום קורבא כי האי דעדיפא טובא דחבושי' יחד בבית האסורי' וגם בחוץ לא ישכנו רגלי' וע"כ לומר דלא שייך קורבא היכי דגם רגל אחרים שכיחי התם וכדאמר אביי בדף בסוגי' דזימן שחורים ומכיון שאין אפטרופס לעריות חיישי' לאחרים שיפתחו בית האסורי' ויבואו עלי' אי לאו משום רובא וא"כ מכ"ש בבית דרגלי אינשי טובא שכיחי התם והיא גם היא פעם בחוץ פעם ברחובות ועוד מאן נימא לן שנבעלה לביתה דלמא נתוועדו הנואף והנואפת אל מקו' פלוני אלמוני והטיח בה תחת התאנה כדרכן ועלילותם של אלו וכיוצא בהם אשר מפני זה פקפקו האחרונים על הך דשכונת ישראל שרמזתי בתשובתי כאשר עיניו לנוכח יביטו ומ"מ למדנו מדברי רפ"מ דדבר חדש שמ"ש תוס' ס"פ אלמנה לכה"ג דדיימי מיני' היינו ראינו שנבעלה לאו דוקא שראינו כדרך המנאפי' שוכבי' זע"ז אלא אפי' רק עמה במטה אעפ"י דלענין עריות דעלמא לא חיישי' לה אלא כשאר דבר מכוער בעלמא מ"מ הכא ה"ל קורבא ממש דעדיף מרובא באשר שארי אנשים לא שכיחי עמה בהאי אתרא ומ"מ במכה אביו ואמו לא בעי למימר שראו אותם במטה א' דדרכי' דרכי נועם כתי' ומילתא חדתא היא ויישר כחו ארי' זולת זה אין אתי רק לסיים בברכה מרובה לו ולתורתו כאות נפשו היפה ונפש א"נ לנצח. פ"ב יום ג' ט"ז אדר ראשון תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: