שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן קמג
עובדא הוה פה ביום ג' כ' טבת תקע"ה לפ"ק מצאו הספנים איש יהודי א' מושלך בנהר דונאוי והוציאוהו והניחוהו בספינתם והביאוהו סמוך להעיר ובאו והודיעו ליהודים ואמרו הספנים שהי' זה כמו חצי שעה שהוציאוהו מן המים ומיד באו היהודים והציצו בו והכירוהו ד' אנשים שהעידו לפנינו בד"ץ שמיד בט"ע הכירו וידעו וענו ואמרו זה הוא ר' אהרן ווערבויא סוחר יין שרף ואח"כ כשנודע הדבר למרבית מבני עמינו והי' כל מכירו לשעבר רובם ככלם אמרו זה הוא גם הכירו בט"ע את מלבושיו העליונים שראוהו לבוש בחייו גם מצאו בבית יד אונקלי שלו חותמו של כסף חקוק עליו אהרן בן מהורר יוסף מווערבויא:
אח"ז מצאו שנפצע אחורי ראשו ממול ערפו והבינו הרופאים כי נהרג האיש ע"י רוצח שפצעו והשליכו אל המים אח"כ ביום המחרת באו לתומם לכאן אנשים אחרים מק"ק ווערבויא ואמרו שיש להם בו סי' פצע כמין צלקת דק בפניו בימינו מתחיל סמוך לחוטמו למטה ונמשך בשפוע עד קרוב לשפה ומתכסה שם בשער השפיים והלכו ובדקו ומצאו כן בהנ"ל שוב כמו שעה אח"ז באתה גם אשתו של ר' אהרן מווערבויא הנ"ל לכאן ואמרה בו סי' שיש לו שומא על החזה סמוך ללב מגדלת איזה שערות ומצאו ג"כ כי כן הוא ואח"כ נקבר ביום ההוא ואחרי קבורתו נזכרה האשה שיש לה בו עוד סי' אחר שאנבע א' עקום ולא הי' יכול להתפשט מעקמומיותו ושאלנו לאנשים הקברני' אם לא הרגישו בו שאצבעו עקום והשיבו להיותו נקרש בגליד וכפור לא הי' אפשר לזוז בו אבר ולפשוט את ידיו כלל ולראות באצבעות ידיו ע"כ לא ידעו מזה כלום כל הנ"ל הועד בפנינו בצירוף רבנים מומחים דייני קרתא המופלגי' כבוד מהו' מרדכי טאסק נ"י וכבוד מהו' דניאל פראסניטץ ונשאנו ונתננו בדבר ויצא בהיתר שאשה זו אשת ר' אהרן בן מהו' יוסף מווערבויא שהי' סוחר יין שרף אתתא דא שרי' להתנסבא לכל גבר דיתצביין ואמרתי טוב להעלות על ספר חוקה טעם ברור התירא דהאי אתתא:
הנה מבואר שלהי יבמות דמיא מצמת צמת וכיון דחזיוהו בשעתי' לא חיישי' שנשתנה וסמכי' על ט"ע ובדדמי לא שייך הכא לא מיבעי' לרוב ככל הפוסקים והרמב"ן בראשם דבתרי דמסהדי בב"ד לא שייך בדדמי דהתורה האמינתם ואנו מה אכפת לן כמ"ש לשון זה ר"פ האשה שלום אלא אפי' לדעת הרי"ף שם הובא גם ברא"ש דאפי' בתרי חיישי' לבד דמי מ"מ היינו היכי שידעו או שמעו הטביעה וכיון שידעו פלוני נטבע במים שוב כשמעלין אדם מן המים איכא למיחש שהדמיון כוזב להם אבל הכא איכא ארבעה עדים הראוים להעיד שלא ידעו ולא שמעו דבר כ"א שמצאו הספני' יהודי א' ומיד הכירוהו שהוא זה א"כ ליכא למיחש בדדמי:
והנה שיעור חזיוה בשעתי' דעת המחמירי' ביותר שהוא בתוך שעה א' להוצאתו מן המים כמבואר דעות אלו בהרב"י סי' י"ז והכא הרי לדברי הספני' לתומם בלי שום שאלה שלא הי' יותר מחצי שעה והדעת נותן כן שמיד שמצאוהו מהרו להודיע הדבר ליהודים כי חשבו להרוויח ממון בבשורתם זאת כאשר באמת תבעו שכרם וניתן להם ועכ"פ גוי מסל"ת נאמן בעדות אשה ואין לפקפק על זה ממ"ש הרמב"ם סוף הלכות גירושי' שאין לתמוה על שהתירו חז"ל ערוה החמורה על עדות נכרי ועבד ושפחה והאריך במתק לשונו משום שהוא מילתא שאינו צריך עדות דעבידא לגלוי' שיבוא ההרוג ברגליו וע"ש וא"כ תינח אם גוי אומר מת פלוני הוה עבידא לגלוי' שקרותו אבל אם זה היהודי נמצא אם לפני שעה או הוא לפני שתים זה אינו עבידא לאיגלוי' א"כ י"ל גוי מסל"ת לא מהימן וא"כ ה"ל ספק אי חזנהי בשעתי' או אחר שעה ודעת רוב הפוסקים דספיקא בזה להחמיר דכיון דזמנו מועט שעה א' וחיש קל עברה השעה אינו רגיל ומצוי שיראוהו בשעתי' וכן פסק רמ"א בש"ע סעי' כ"ו וא"כ איכא למיחש הכא לזה אני אומר ע"כ לא הוצרך הרמב"ם לאריכותו הנ"ל אלא באומר גוי מסל"ת פלוני מת שהאשה בחזקת אשת איש קיימא ומתירי' אותה ע"פי הגוי ושיחותו לפי תומו אבל היכי דחזינין ומכירי' אותו בטביעת עין וגם עינינו רואות שלא נתפח ולא נשתנה כלל א"כ אפי' אשתהי לפנינו ליכא חששא דאורייתא דאפי' הי' נתפח הי' חששא רחוקה למימר דגברא אחריני אשתני לצורתו של זה ומכ"ש היכי דחזיני' דלא נתפח נימא אנן דלמא אתפח ולאו אדעתי' כל אלו מחומרי אשת איש שנו כאן וסברות אלו כ' הרב"י בשם הראשונים גבי ספק אשתהי ג' ימים ביבשה ע"ש וא"כ כיון דליכא אלא חומרא דרבנן שוב אין תימה אם נאמן גוי מסל"ת לומר שהי' בשעתי' כדמהימן בכל איסורי דרבנן וסברא זו אע"פי שהיא נכונה בעצמה יראה להביא ראי' לזה מתשו' הר"ן סי' ע"א דמייתי הרב"י סי' י"ז גבי מימ"ן מאלק"י שגוי צופה המגדל אמר שראוהו מונח כבר ששה ימי' על שפת הים שם כ' כי ספק אשתהי לחומרא ועוד שהצופה אמר שהוא יותר מששה ימים והגוי האחר אינו מכחישו ואפי' הי' מכחישו ה"ל כאותה ששנינו אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא עכ"ל משמע להדי' דגוי המכחישו הי' מיחשב כגוי מסל"ת שאלו לא הי' כאן צופה המגדל הי' מהימן לפי תומו ועכשיו דאיכא צופה דפליג עלי' ה"ל כב' נשים מכחישים וכן משמע מלשון הרב"י דמייתי על זה והרד"ך בית ח' כ' גוי מסל"ת נאמן להקל ולא להחמיר עכ"ל משמע אהאי נידון קאי דמסל"ת נאמן דהוי' בשעתי' והיינו מטעם הנ"ל שכתבתי:
ומכל שכן בנידון דידן דלא צריכנא לכל הנ"ל דהרי כ' רמב"ן שלהי יבמות והובאו דבריו בב"ש סקע"ח דבימי הקור מעידי' עליו אפי' ביבשה אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת המים ע"ש משמע אפי' ביבשה ואפי' מסתמא אמרי' דנקרש מכ"ש שהוצא מהמים וגם ראינו שנקרש שהרי לא יכלו לפתוח ידיו ולעיין בעקמומית שבאצבעותיו כמבואר לעיל בעדות הקברנים א"כ פשיטא דליכא למיחש דאיתפח:
ואין לפקפק על הנ"ל מפני היותו חבול באחורי ראשו ממול ערפו ומיא מרזו מכה הנה לא מיבעי' להפוסקי' רובם דסברו דוקא מכה בפניו מיא גורמי' שינוי אבל לא בשארי דוכתי בגופו וכן דעת כל האחרונים והסכמתם ועיי' ב"ש סק"פ אלא שבט"ז סקל"ג המציא חומרא בנחבל באחורי הראש ע"י חץ או ביק"ס דנכנסים בעוצם כחם ועוז גבורתם מגיעי' עד סמוך לפניו וגורמי' כאב ושינוי גם בצורתו אבל בנחבל בחרב שהמכה עומד' במקומה אחורי הראש לא אמרה מעולם וא"כ ליכא למיחש בנידון שלפנינו אלא אפי' להחולקי' וחוששי' לדעת המרדכי שאפי' נחבל בשום מקום בגופו מיא מרזו וגורמי' שינוי מ"מ הכא שאני דע"כ לא אמרו אלא שנפל חיים למים וגרמו המים כאב למכתו ועי"ז נתפח ונשתנה צורתו וכן פירש"י להדי' ביבמות קכ"א ע"א היכא דאיכא מכה מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח עכ"ל וא"כ הכא שנרצח ואח"כ הושלך למים אין גורמי' לו כאב כי כבר נאבדו כל הרגשותיו וחושיו וכן מצאתי בק"ע סי' ר"ח וז"ל לא אמרי' מיא מרזו מכה אלא בהשליכוהו חי בתוך המים דמיא מכבידין כאב המכה אבל אם השליכוהו במים לאחר שמת לא שייך מרזו מכה דאחר שמת אין לו כאב כלל עכ"ל ודוחק לומר לחוש שמא כשהשליכו הרוצח לתוך המים אחר שנפצע מוחו עדיין הי' חי אדרבא כיון דמיא מרזו מכה וגורמי' נפוח ואנו רואים לעינינו דלא תפח כלל יותר ראוי לומר שהושלך למים אחר שכבר הי' מת כיון דיש בו מכת מות לפנינו ממה שנאמר שהי' חי והמים היו מרזים המכה ונתפח ואין התפוח ניכר לעינינו זה דרך רחוק שאינו ראוי לאומרו וסברא כזו כתב הרב"י בשם הריטב"א גבי ספק תוך ג"י ע"ש ובלא"ה רוב הפוסקים הנ"ל ס"ל דוקא מכה שבפניו גורם שינוי והרמב"ם לא פסק כלל הך דמרזו מכה משום דס"ל הא דאמרי' ביבמות ק"כ ע"ב מיא מרזו מכה היינו מגדילי' הכאב אבל לא גורמי' נפוח ושינוי כלל ודפריך ש"ס קכ"א ע"א והאמרת מיא מרזו ר"ל א"כ איך אפשר דצמתי וגורמי' שני הפכים ומשני מקום המכה מרזו ומגדיל הכאב ושארי מקומות צמתי ולא שיהיה המכה גורם שום שינוי זה נראה דעת רמב"ם וא"כ אפי' להחולקי' עכ"פ ליכא להחמיר במכה באחורי הראש בספק אם הושלך מחיים או אחר מיתה בשגם שהדעת נותן שהושלך אחר מיתה כמ"ש לעיל:
וגם אין לחוש ולומר אולי הושלך לתוך המים אחר ששהה כבר ג' ימים ביבשה ואין מעידין אחר ג' ימים הנה לדעת הסוברי' בספק ג"י הולכי' להקל דהשתא הוא דמת ומוקמי' לי' בחזקת חי וכבר העידו גדולי האחרונים שכן נוהגי' בעלי הוראה עיין בק"ע סי' כ"ז וסי' למ"ד ועיי' בק"ע של מהרח"ש דף ס"ד וכן העלה להלכה בס' בית מאה ונראה דגם החולקי' מודו הכא כיון דהרוצח השליכו למים להסתיר הדבר א"כ מסתמא השליכו מיד ולא השהה אותו ומה"ת יעכבנו ג' ימים אצלו שירגשו בו ב"א אם כן בכי האי גוני דאיכא אומדנא דמוכח גם הרשב"א מודה ומצורף לזה כי שהזמן קור ומצאנו קרוש מגליד וכפור מה"ת לתלות שנהרג מזמן רב קודם שהי' קור וכפור ושהה אז ג' ימים ביבשה וכל דבר כשעת מציאותו דיינינן לי' וכיון שנקרש ליכא למיחש לשינוי אפי' ביבשה כמ"ש לעיל בשם רמב"ן שבב"ש סקע"ח:
ומהאי טעמא נמי אין לפקפק ממ"ש בתשו' ב"י הובא בק"ע סי' ר"ה דבש"ס לא הוזכר דמיא צמתי אלא היכי דיצאה נשמתו במים אבל אם יצאה נשמתו ביבשה והושלך לתוך המים לא נשמע בש"ס האמת דמהרשד"ם חולק ופסקו בב"ש סקע"ט והרב"י נמי אינו אלא כמסתפק בדבר כמובא בס' באר היטב בשמו ולא שבקינן פשיטתו של מהרשד"ם מפני ספיקתו של ב"י מ"מ הכא לא צריכים לכך דאי נמי נימא כסברא הנ"ל ונימא ביצאה נשמתו ביבשה אזי גם שהושלך אח"כ לתוך המים מיחשב כדין יבשה דאין מעידין עליו אחר ג' ימים וניחוש נמי לחומרת רשב"א להחמיר בספק ג' ימים מ"מ הכא בזמן הקור גם יבשה למים יחשב כנ"ל ואין כאן בית מיחוש:
ומצורף לזה סי' הצלקות בצמצום מקום משפע מחוטמו עד סמוך להשפיים דאפשר דמיקרי צמצום מקום דהוי סי' מובהק ועיי' באריכות בט"ז סקל"א וב"ש סקע"א וגם סי' השומא עם שערות על גבה וצמצמה מקום סמוך ללב אפשר דהוה סי' מובהק וכן מבואר בק"ע סי' ר"מ דלהרד"ך הוה זה סי' מובהק אלא שדברי ריבות חולק על גוף הדבר דצמצום מקום אבל באמת דברי רד"ך מוסכמים וראי' ברורה דילי' מהש"ס נקב בצד אות פלוני ועיי' ק"ע סי' ל"ב וא"כ לכל הפחות צירוף שניהם הצלקת בצמצום וגם השומא יהי' סי' מובהק ומכ"ש דאיכא נמי ט"ע במלבוש והחותם ונהי דאיכא חשש שאלה ואפי' בחותם דלא משלי משום זיופא מ"מ נהירנא שראיתי שכ' א' מהאחרונים דוקא טבעת הנמצא באצבעו אבל חותם בבית יד אונקלי שלו ניחוש שהשאיל המלבוש ושכח בתוכו החותם מ"מ מסתיין עכ"פ שהחותם עכ"פ מיחשב סי' מובהק מצורף אל הט"ע שיש לנו בהמלבוש ונדע עכ"פ שאלו הי' שייכים לר' אהרן במה' יוסף ווערבויא רק ניחוש שהשאיל אותם א"כ נצרף לזה ב' סימני' הנ"ל ונצטרך לומר שר' אהרן השאיל המלבוש שבתוכו חותמו לאדם אחר שהי' לו גם ב' סי' אלו בצמצום מקום הזה היינו צלקת ושומא ואותו האיש נהרג והושלך למים ונשתנה עתה צורתו של זה הנהרג עד שנדמה לנו טביעת עינו כט"ע של ר' אהרן ווערבוי זה דבר שלא יעלה על לב והרי אפי' בגט סמכי' בכי האי ולא חיישי' בדאמרי עדי מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יב"ש ואמרי' מאי קמ"ל מהו דתימא ניחוש דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל הרי דלא חיישי' לתלתא איתרמי א"כ מכש"כ הכא דלא ניחוש לכל כך איתרמי דלעולם מחמרי' בגט טפי מבמיתה משום דאפשר בגט אחר כמ"ש תוס' שם וגם הגאון בהג"ה ט"ז הסכים להתיר ע"י צירוף ב' סי' ע"ש סק"ל וכן הסכים בית מאיר ססעי' כ"ד ומכ"ש הכא איכא צירופי' טובא ט"ע וסי' צלקת ושומא ומלבוש עם חותם ובשגם מהר"ל מפראג הורה להתיר בסי' מובהק במלבוש וסי' אמצעי בגוף והרי"ף והרמב"ם לא חשו לשאלה כלל והש"ך בח"מ סי' ס"ה סקכ"ו נסתפק בדבר ע"כ נ"ל להתיר הכא בלי ספק כלל ואחרי העיון היטב עם רבנים בד"ץ אני מסכים והם מסכימי' להתיר. פ"ב נגהי ליום עש"ק כ"ד טבת תקעה"ל. משהק"ס מפפ"דמ.